אמש השתתפתי באירוע הסליחות המוני בכותל המערבי. זה מאותם סוג חוויות ואירועים, שפעם אחר פעם, חוזרים ומרגשים אותי. מציפים ומעלים בי משהו מאוד עוצמתי ועמוק.
״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם..״[1] הפסוק הזה הוא נקודת שיא בתהליך
מאמר זה עוסק בזיקה שבין העניין המיוחד שעשו חכמים מהמצווה לשמח את החתן והכלה בליל כלולותיהם, להתקוממותה מחדש של ירושלים והמקדש. אלו דברים שנשאתי בליל
דברים שנשאתי בשעת רעווא דרעווין – בסעודה שלישית/מפסקת, בשבת ט׳ באב, שנת תשפ״א – 2021. סמוך ונראה אצל חלקת מחוקק ספון, מייסד ומחולל החסידות רבי
דברים שנשאתי תחת חופתם של זוג נפלא וקדוש, אשר זכיתי להשיאם כדת משה וישראל. ממרומי פסגת הר צופים, כשמקום המקדש והר הבית נשקף ממעל. “אִם
אני רוצה לספר לכם דבר מה על העץ הקטן הזה שבתמונה הרצ”ב. סוג של הכלאה בין שיח לעץ. משהו שהוא כפשוטו על התפר שביניהם. תוכלו
לפני כמה ימים רכשתי פוסטר מדהים ומחריד כאחד. יש בו קולאז’ של פני יהודים צוחקים, והוא נעשה בברלין בראשית שנות השלושים. אתם כבר יכולים לתאר
ירושלים בשבילי היא סיפור אהבה, במובן הכי עמוק ובסיסי של המילה. אני לא בטוח שאני יודע בעצמי להסביר מדוע, מהו סודה הפנימי של העיר שכה
את החצי הראשון של ליל ל״ג בעומר בשנה שעברה, תשפ״א – 2021, אותו הלילה המר והנמהר, התחלתי כדרכי בשנים האחרונות, בלימוד (באמצעות הזום) בספר אדרא
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחִצָּיו חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד, הֲרֵי