אמש השתתפתי באירוע הסליחות המוני בכותל המערבי. זה מאותם סוג חוויות ואירועים, שפעם אחר פעם, חוזרים ומרגשים אותי. מציפים ומעלים בי משהו מאוד עוצמתי ועמוק. כמה אלפי שנים חלמו האבנים הללו, העיר מוכת המלחמות והמאבקים הזאת, לרגעים הללו. למציאות הכמעט בלתי נתפסת של מאות אלפי יהודים המתרפקים בהווייתה אצל אביהם. שאגת הרבבות הזאת היא בראש ובראשונה, ושבו בנים לגבולם. אנחנו כאן, חזרנו. או אם תרצו, שבנו בתשובה.
למען האמת, בתחילה הייתי קצת אמביוולנטי ביחס למעמדים עמוסי בני אדם שכאלה. אירועים פומביים ואדירי רושם, של התכנסות רבבות הבאים ועולים מכל קצוות הארץ לבקש סליחה על חטאים ועוונות. משהו בעצם חווית התשובה וחלל התרחשותה המכוון לטעמי, לא לגמרי עולה בקנה אחד עם אירועים כה ציבוריים עם מאפיינים קולקטיביים/אתניים מובהקים. התשובה היא לכאורה התרחשות האמורה להתקיים בחלל היותר אינטימי ופרטי של האדם, בינו לבין עצמו ובינו לעומת קונו. שם הוא אמור להתחטא ולהתוודות, לקיים את חשבון הנפש הנוקב עם עצמו ועם מעשיו. אז מה טעם ישנו בשאגת המונים שכזו?
אך במחשבה נוספת, הבנתי שהדברים רחוקים מלהיות כה שחור ולבן. התשובה במתכונתה היהודית, נושאת בחובה גם אופי קהילתי ואף אתני מובהק. חזרתו של האדם הפרטי לא מתחוללת בחלל ריק, בוואקום חברתי ותרבותי. כשמתבוננים באופן שבו התשובה מופיעה במקרא, נראה כי כמעט ואין כלל מקום לדבר על תשובה שהיא לגמרי פרטית ואישית.
כך שנראה כי יהיה זה נכון לקבוע כי התשובה היא לעולם, חלק עמוק ובלתי נפרד מהמקום והסביבה שבתוכה חי האדם. יסוד ההתנתקות וההתרחקות שישנו בחוויית החטא, קשור לא רק להתרחקותו של אדם ממקורו הרוחני ומצבו המוסרי המכוון, אלא אף, ושמא בראש ובראשונה, ביסוד של ניכור והתרחקות ממתכונת קהילתית וחברתית מתוקנת. האדם החוטא הוא זה שלא מסוגל לתפוס ולהכיר בהיותו חלק ממרקם רחב ומשמעותי יותר. בהיותו גם בעל אחריות ותפקיד במרחב שבו הוא חי, ולא רק צרכן קפיטליסטי של סיפוק צרכיו ומאווייו החומריים.
זהו בתמצית סיפורו של יונה הנביא מחד והעיר נינווה כולה מאידך. הסיפור אותו אנו קוראים במלואו ביום הכיפורים. אדם אחד בודד שמתעקש לברוח ממקומו ומאחריותו החברתית והציבורית, לעשות הכול בכדי שלא לראות, שלא להתעמת עם מציאותו הסביבתית המסואבת. אך המציאות הסביבתית הרועשת וגועשת הזאת, רודפת אחריו לכל מקום. גם בלב ים היא תוקפת ומטלטלת אותו, עד שהיא מטילתו למצולות ים היישר ללועו של לוויתן. בסופו של דבר מבין יונה, גם אם בדרך הקשה, כי אין לו מנוס אלא להתייצב באומץ אל מול החברה והסביבה הקלוקלת של העיר נינווה, ולהתרות בהם כי בגין חטאיהם הקשים, עוד ארבעים יום עירם נהפכת. ככה, כמה פשוט כמה נוקב ומטלטל.
ובינו נא זאת, כמו במקרה של סדום, הקטסטרופה המרחפת מעל ראשם של בני העיר נינווה, אינה סתם של מוות וחידלון, אלא הפיכתה של העיר גופא. הוי אומר, יש משהו בעצם הבסיס של החיבור העירוני, בגרעין היסוד של ההתאגדות הקולקטיבית הזאת שהוא חולה אנושות. כך שבאם חלילה לא ישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, או אז עצם קיומם כ’עיר’ נמצא בסכנת הכחדה מידית.
ואכן, תשובתם של בני העיר נינווה היא בדיוק שכזאת. הם מבינים באופן העמוק ביותר את משמעות ההתראה הדרמטית שמשמיע יונה באוזניהם. מאדם ועד בהמה, היינו כל היצורים החיים המהווים את תרבותה החיה של העיר (וכן, אף בעלי חיים במשמע), מתכסים בשק, בצום ובבכי ובאווירה של תיקון והתעוררות מוסרית נוקבת. כך מצליחה נינווה להינצל מדינה המחריד, וכמו לזכות מחדש בהווייתה המתוקנת. בהווייה של תשובה שאנשיה השכילו לאמץ ולכונן בחייהם, האישיים והציבוריים גם יחד.
והרהרתי ע”כ השבת, באופן שבו התורה מזהה את פולחן העבודה הזרה, אותו העם היהודי צפוי לאמץ בהגיעו ארצה, וכפי המבואר בכתובים:
״וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ..״[1]
אתם מבינים? אותם אלילים הנם ‘אחרים’ בראש ובראשונה ביחס אל הארץ עצמה: ‘אלוהי נכר הארץ’. ניכורם הוא אל עצם הבסיס הראשוני של ההיות היהודי הארצישראלי. הארץ הזאת לא מתאימה לכל פולחן שהוא, כמו יש לה מן אופי קיומי – מונותאיסטי משל עצמה. ומה פלא א”כ, שהיא אכן מקיאה מתוכה באופן שיטתי, את כל אותן תרבויות פגאניות שניסו להיאחז בה לאורך שנות ההיסטוריה.
כתשובת משקל לאופיו המנותק חברתית של החטא, ראוי להתבונן בחזון התשובה של הנביא הושע (אותו קראנו היום בהפטרה). איך הוא מגולל בפנינו את תהליך ההחלמה מכישלונו של החטא, המזור הלאומי האצור בלקיחת הדברים והתשובה עד האלוהים;
״אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם־־אֹהֲבֵם, נְדָבָה: כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן. אֶפְרַיִם, מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן־־מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא..״[2]
תקראו נא את הכתובים הללו, תקראו ותחזרו ותקראו. תראו כמה עומק של חיבור ושורשיות יש בהם. כמה תוצאת התשובה מתבטאת לטעמו של הנביא, בחיבור בריא ועמוק אל המקום, אל האדמה, אל הסביבה המתוקנת והמכוונת. כך הם פניה התרבותיים של תשובת אמת, וכנגדה חלילה, מצבו המנותק והמנוכר של החטא.
אם נרצה, אפשר לראות בכל תהליך הכפרה שבמקדש, ככזה שמייצג את תנועת החזרה אל שורש כל השורשים. אל המקור הכי ראשוני והיולי של ההוויה היהודית בארץ ישראל: בית קודש הקודשים. כל עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים מכוונת לשם, למגע אינטימי ובלתי אמצעי עם המקום השורשי ההוא. ביום הזה היו עיני כל העם נשואות אליו בחרדת קודש, לראות איך הוא נכנס ויוצא בשלום. כמו מאמת מחדש את החיבור של האומה הישראלית כולה לשורשה העליון. למקום שממנו תוצאות חיים ופריחה לאורך השנה כולה.
וזה כמובן מחזיר אותנו אל התמונות המפעימות מרחבת הכותל המערבי. תביטו בהן ותראו באיזה אופן פלאי מתגשמת הנבואה הזאת על ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן..״ כמה טל חיים ישנה בזעקת ה’אדון הסליחות, חטאנו לפניך’ הזאת. כמה היא מהדהדת את פריחתו המחודשת של העם היהודי בארצו כשושנה והכאת שורשיו כלבנון.
ולוואי אך נזכה שלא לקלקל. שלא להפר חלילה את הברית המחודשת הזאת. שלא לעקור נטוע. לעקר את מה שאנו הולכים וזוכים בו כבר כשבעים שנה, בארץ הצבי המובטחת לנו מאבותינו.
ולסיום, להלן סרטון של מעמד סליחות המוני שהתקיים בכותל המערבי לפני מספר ימים:
[1] דברים לא’ טז’
[2] הושע יד׳ ו׳
