על הסליחה המוכמנת במפגש הפנים לעומת האל. מאמר לסליחות ובסוד הכפרה המוכמנת בהם.1 min read

״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם..״[1]

הפסוק הזה הוא נקודת שיא בתהליך ההתפייסות המחודשת של אלוהים עם העם היהודי, לאחר מעשה העגל. כחלק מתהליך הסליחה משה מבקש לראות את פני אלוהים: ‘וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ..״[2]

כשהוא בתגובה מבהיר לו שהדבר הוא בלתי אפשרי: ״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי..״. אך במקום זאת מציע לו שיעביר את כל טובו על פניו וכו’.

הדברים בוודאי סתומים וחתומים, איך מתחבר הגילוי האישי שאליו כה חותר משה רבינו (ואף משיג זאת במידת מה), לסליחה הקולקטיבית שהוא מבקש בעד עמו?

והרהרתי על כך, שלמעשה יסוד חטא העגל, הוא בקושי העמוק של העם היהודי לקבל את האלוהים המונותאיסטי שהתגלה אליהם במעמד הר סיני. אלוהים של ההתגלות, הוא זה המתגלה כסובייקט. כבעל פנים, המעורה וכמו מנהל שיח ומגע אינטימי עם המאמין. אינהרנטי להוויתו המוסרית והתרבותית. זהו האלוהים שמאיר פנים מחד ומסתיר פניו מאידך, בהתאם למצבו המוסרי של האדם לעומתו. זהו האלוהים שמתגלה כאישי. בהכרזה אינטר־סובייקטיבית האצורה בדיבר הראשון: ‘אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים’. ומתוך כך נגזר מיניה וביה, הציווי הדוגמטי הנחרץ של: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. והדגש הוא על שתי המילים האחרונות: עַל פָּנָי. היינו, היזהרו והישמרו לבל חלילה תהינו להמיר את האלוהים המונותאיסטי המתגלה כסובייקט בעל פנים, באלוהים אלילי שמופיע כאובייקט דומם, מנותק ומנוכר. כוח מיתי דמוני, שהאדם מתייצב לעומתו באימה של אפסיות וחידלון.

אך ברגע של תחושת טשטוש ואובדן דרך, העם היהודי לא מצליח להמשיך ולאחוז בפרדיגמה האמונית הזו שהתגלתה לעומתם בסיני. אלוהים כסובייקט לרגע נעלם והסתתר מפניהם. ומכאן קצרה הייתה הדרך, לתביעה לאלוהים אובייקטיבי קבוע, מונוליטי ובלתי משתנה. כזה שיוכל להיות שם בעדם, כיסוד של ביטחון והכוונה קיומית. וכלשונם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.. וכך נולד לו העגל ההוא. כזה שהחליף את האלוהים הסובייקטיבי החמקמק, באלוהות אובייקטיבית קבועה ובלתי משתנה.

וכאן מיד לאחר מעשה העגל ותוצאותיו העגומות, נכנס לתמונה משה כמנהיג האומה, העומד בדיוק בתווך האינטר־סובייקטי הזה, בין האלוהים לעם היהודי. אמון למעשה על החזרת התגלות פניו של אלוהים לעומת האומה היהודית. אלוהים החומל והסולח, הוא זה שיש לו פנים. שמסתיר פניו מחד, אך פונה ומאיר פניו מאידך. זהו אלוהים שהיחס לעומתו נגזר מן הפנים המביטים בו. כמים פנים אל פנים. הפניה לסליחה היא פניה שיש בה יסוד עמוק של צניעות, ורצון כנה לקבלה והכלה מחדש. פנייה שבהכרח מחייבת את האדם לשבור ולרכך את עזות הפנים וקשיות העורף שלו, זאת שתוקעת אותו באנוכיות אגוצנטרית, ומונעת ממנו להיות רך ונרצה, אהוב ונסלח. במצב שכזה פני האדם נהפכים להיות בבחי’ אחור ולא פנים. זהו מצב המתואר בלשונו של הנביא ירמיהו: “וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר”[3]..

כך שאחריותו של משה היא למעשה להחזיר את פני האלוהים, להיות חזרה כנוכחים ומפעמים בחיי האומה. זאת פשר בקשתו לראות את פני האל. אך ההבהרה הניתנת לו, שלמעשה פני האל המתגלים אינם משהו קבוע ונתון, אלא רצון המתגלה תוך כדי תנועה. ‘פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ’.. זהו רצון לטוב והכלה, רצון לקשר וקרבה. כמיהה דו צדדית להכרה. לאהוב ולהיות נאהב בו זמנית. שם בנקודת המפגש הנסתרת (בְּנִקְרַת הַצּוּר), הלימינאלית והאינטימית, מתרחש המפגש הבלתי אמצעי הזה. המפגש שגואל את האדם מנטייתו הטבעית לפטישיזם פגאני. מתלות אינפנטילית באובייקט מיתי גדול, שדווקא ממשותו הדוממת, עושה אותו לרחוק ומנוכר עד אימה.

ושם בנקודה הזאת, ביחס הכה שברירי הנמתח בין האדם, בין מה שממעל לו, נמצא החטא והריחוק מחד, והסליחה והרצייה מאידך. וזהו סוד כל פשרם של הימים הנפלאים שאנו נמצאים בפתחם. ימים שנפתחו אמש בתחינת הסליחות:

דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ

הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ

וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ

לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה

וְאֶל הַתְּפִלָּה

ויש עוד להאריך רבות בעניין הכה נכבד הזה. ושמא עוד אעשה זאת בהמשך. אך לעת עתה אסתפק בזה. ומי ייתן ואכן יבואו ימים של סליחה וחסד, ימים רצופי אהבה ורצייה, של נשיאת חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. אמן.

[1] שמות לג׳ יט׳

[2] שם לג׳ יח׳

[3] ירמיהו לב’ לג’