לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
היום יח׳ בניסן תשפ״ג, ימלאו 30 שנה להסתלקותו של אחד מגדולי ההוגים היהודים במאה עשרים. מי שניתן לראות בו כמשפיע ואפילו המעצב והמכונן של תנועת
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
היה זה לפני כמעט כעשרים שנה, מסיבות כאלו ואחרות, היה עליי לשהות בתקופת חגי תשרי, במוסקבה בירת רוסיה. כך הזדמן לי לחגוג את חג שמחת
פעמיים בלבד מבין חגי ישראל מציינים חג ששמו הוא “עצרת”. היינו, שעניינה של ה”עצירה” אינהרנטי באופן חגיגת החג וציונו במסורת ישראל. הפעם האחת היא בחג
ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט
בשבת זו פר׳ וילך, נקרא בבית הכנסת את ההוראה המיוחדת אודות ׳מצוות ההקהל׳. זאת מצווה מיוחדת שיש לתת בה לא מעט את הדעת באופן כללי,
החיים האנושיים מאופיינים בדואליות מובנית. נעים בין תחושת עצמאות מחד, כזו הנושאת בחובה זכות וחובה גם יחד, זכות להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, לצד אחריות
״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).