אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
מידי שנה בחג השבועות, אני חוזר ומהרהר בעניין הפלאי של החג הזה. העובדה שטעמו המקראי של החג, אין לו דבר וחצי דבר עם מה שאנו
לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה
לקראת חג השבועות הבעל״ט בעוד מספר שבועות, אני חוזר ומפרסם פה התכתבות הגותית ביני לבין איש משכיל ושוחר דעת, אותה קיימתי לפני מספר שנים, אודות
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
היום יח׳ בניסן תשפ״ג, ימלאו 30 שנה להסתלקותו של אחד מגדולי ההוגים היהודים במאה עשרים. מי שניתן לראות בו כמשפיע ואפילו המעצב והמכונן של תנועת
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
היה זה לפני כמעט כעשרים שנה, מסיבות כאלו ואחרות, היה עליי לשהות בתקופת חגי תשרי, במוסקבה בירת רוסיה. כך הזדמן לי לחגוג את חג שמחת
פעמיים בלבד מבין חגי ישראל מציינים חג ששמו הוא “עצרת”. היינו, שעניינה של ה”עצירה” אינהרנטי באופן חגיגת החג וציונו במסורת ישראל. הפעם האחת היא בחג