בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
לפני שנתיים בערב חג הפורים, הייתה לי הזכות להקליט פודקאסט מיוחד עם איש חינוך ועשייה משכמו ומעלה, חברי היקר והאהוב שר התפוצות עמיחי שיקלי. השיחה
לרגל חג הפורים הבעל״ט, רצ״ב 2 שיעורים לחג הפורים, שנמסרו במהלך השנים בפורומים שונים, העוסקים בסיפורה של המגילה, ובאופן חגיגתו המיוחדת של חג הפורים –
בשנה שעברה, בתאריך יב׳ באדר, הלך לעולמו החכם היהודי הנפלא פרופ’ רבי שלום רוזנברג ז״ל. זאת הייתה אבידה גדולה לעולמה של מחשבת היהדות וחיסרון עצום
מאמר אישי המגולל זיכרון ילדות רחוק, איך חג החנוכה תשמ״ה -1984 הפך להיות נקודת מפנה אופטימית בחיי, אחרי טרגדיה קשה שנחוותה במשפחתי כמה חודשים קודם לכן.
החיים קשים חברים. לא יודע מה סיפרו לכם, או מה חוויתם אתם מניסיונכם האישי, אבל החיים עשויים, או עלולים, להיות קשים ותובעניים. וכשאני אומר קשים,
הוֹשַׁע נָא אָדָֽם וּבְהֵמָֽה. בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה. גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקׇרְמָֽה. דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה. הֽוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָֽה. וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה. זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה. חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה.
תכירו, זה האתרוג שלי. נעים מאוד. תרשו לי לספר לכם כמה דברים עליו, שעושים אותו, (לפחות לטעמי) לקצת מיוחד, אחר, משונה (קצת אולי כמו זה
״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,