יש משהו בהתחלות הללו, שבסופו של דבר (תרתי משמע), מעניקות לחיינו משמעות. הן באות כתשובה ניצחת הולמת אל הרוטינה. מאתגרות את המנגנון הרפיטטיבי של החיים
אמש קיימתי את השיעור הרביעי בסדרה ׳עיונים במחשבת התשובה׳, המתקיים בבית הכנסת ׳אוהבי ציון׳ שבשכונת נחלאות בירושלים. לרגל ראש השנה שיחול בעוד שלושה ימים, למדנו
אתמול אחר הצהרים, זכיתי להעביר שיעור ושיחה ב”מרכז לחיים עצמאיים” ברח’ סן מרטין כאן ברושלים. מדובר במרכז שהוא למעשה בית לאנשים עם מגבלות, הדואג לשויון
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
מידי שנה בחג השבועות, אני חוזר ומהרהר בעניין הפלאי של החג הזה. העובדה שטעמו המקראי של החג, אין לו דבר וחצי דבר עם מה שאנו
לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה
לקראת חג השבועות הבעל״ט בעוד מספר שבועות, אני חוזר ומפרסם פה התכתבות הגותית ביני לבין איש משכיל ושוחר דעת, אותה קיימתי לפני מספר שנים, אודות
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,