מועדים

המאמר עוסק במהותה של החירות האמיתית, המוגדרת כיכולת אנושית לפעול מעבר להיגיון ולפרוץ מחסומים פנימיים של פחד. דרך סיפור קריעת ים סוף, המאמר מדגיש כי האדם המאמין אינו מסתפק בתפילה פאסיבית, אלא נדרש ליטול אחריות ולבצע “קפיצה” נועזת אל תוך חוסר הוודאות. פעולה הרואית זו, המגולמת בדמותו של נחשון בן עמינדב, הופכת את האבסורד למציאות ניסית ומולידה מתוכה את שירת הגאולה. השירה מבטאת התעלות מעל חוקי הטבע והלוגיקה, המאפשרת לאדם לחוות הרמוניה רוחנית עמוקה ואופטימיות גם מול אתגרים קיומיים כגון זיווג או מוות. עם זאת, מובהר כי לצד רגעי השיא המופלאים, יש צורך חיוני בחוק ובמשפט כדי לעגן את החירות בסדר חברתי וממשי.

מבוא: במאמר שפרסמתי בעבר עסקתי בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה ברצוני להצביע

המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.

למהר”ל בס’ “נר מצווה” – לחג החנוכה, ישנה תורה עצומה שעוסקת בעניינו של האור. הוא נוגע שם בעובדה שלמעשה המנורה שהודלקה בבית המקדש, הייתה אך

פרולוג: לפני שנתיים בליל זאת חנוכה תשפ”ד זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות בפני המשתתפים

ושוב חג חנוכה בניכר. ושוב קר באמת בחג הזה. ושוב לחגוג את חנוכה זה מעשה זר, שונה, אחר. לא באמת משתלב עם האורות הנוצצים של

המאמר מתמקד בהבחנה בין שני סוגי ניסים בראייה היהודית: ניסים “מפורסמים” או “טרנסצנדנטיים” (כגון קריעת ים סוף), שהם אירועים חד-פעמיים החורגים מסדרי הטבע; וניסים “נסתרים” או “קיומיים”, שהם נסים אימננטיים ומתמשכים המוטמעים ברוטינה של הקיום היהודי לאורך זמן. המחבר מביא את דברי רבי יעקב עמדין (היעב”ץ), שראה בעצם הישרדות העם היהודי בגלות נס גדול אף יותר מניסי מצרים, ומפרש זאת כנס קיומי. הוא טוען כי נס חנוכה, ובמיוחד סיפור פך השמן (שמתגלה כנס רק במבט רטרוספקטיבי), מייצג את הנס הקיומי הזה, אשר מתאפיין בפער דיס-פרופורציונלי בין הסיכויים ליכולת ההישרדות והצמיחה. בנוסף, המאמר דן בייחודיותם של חנוכה ופורים ביחס למועדים אחרים ובקשר בין נס הקיום למושגים כמו טהרה וחניכה.