פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים
יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים
המאמר עוסק במשמעות המכוננת של בית המקדש דרך שני חגים סמוכים: יום הכיפורים וסוכות, אותם הוא מזהה כשני מודלים של חניכה מחודשת למקדש. יום הכיפורים נתפס כטיהור המקדש והכפרה על חטאי ישראל, המכוונים להשבת הקביעות והנצחיות למקדש כנקודת חיבור טרנסצנדנטית. לעומתו, חג הסוכות, המקושר לניסוך המים ולשמחת בית השואבה, מייצג את חניכת המקדש מן הצד התחתון, המקשר בין הגולמיות המימית והארעיות לבין הנוכחות האלוהית. הדיון מרחיב אודות היחס בין טומאה וטהרה, הנגיעה במוות והשאיפה לחיים, תוך שימוש באגדת כריית יסודות המקדש על ידי דוד המלך להמחשת הצורך באיזון בין המים התחתונים (הגולמיות) לבין ה”צורניות” (המקדש). בסופו של דבר, המאמר מראה כי חנוכת המקדש ההיסטורית על ידי שלמה המלך, שהתרחשה בין שני החגים, ממחישה את המפגש המכונן בין שמים לארץ.
מנהג ישראל לקרוא בשבת זו של חול המועד סוכות, את ספר קהלת. זהו ספר עמוק ומרתק כאחד. יוצא דופן במיוחד בקאנון הספרים היהודי, בוודאי זה
הלילה יח’ בתשרי תשפ”ו, הוא ליל ההילולא של רבי נחמן מברסלב (יח’ תשרי תק”ע. 1810), שנפטר לפני 216 שנים. זה אולי לא מקרי שיום פטירתו
אחת התורות החשובות ביותר במשנתו התיאולוגית של רבי נחמן מברסלב, היא תורה סד׳ בספרו המונומנטאלי ׳ליקוטי מוהר״ן׳. זאת תורה שידועה בשמה כ׳תורה של החלל הפנוי׳. היא עוסקת באופן נוכחות/אי נוכחות האלוהים בעולם ובשאלת היתכנות הזיקה אליו והאימות האמוני בדבר הימצאותו. יש לתורה הזאת משמעויות והקשרים רעיוניים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים. בחג הסוכות (שבו חל יום פטירתו של רבי נחמן) לפני מספר שנים – בחג הסוכות תשפ״א, העברתי סדרת הרצאות במשנתו ודמותו של רבי נחמן, לאור התורה המרתקת הזאת. מאמר הוא תמלול של ההרצאה השניה באותה סדרה. העובדה שזאת תורה המתבססת על הכתוב הראשון בפרשת השבוע, בהוראת האלוהים למשה: ׳בֹּא אֶל פַּרְעֹה׳ – היא זו שמביאה אותי לחזור ולעלות כאן את אותו מאמר. אתם מוזמנים לצלול פנימה בסוד הדברים.
‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה‘.. ישעיהו יב׳ – ב׳
המאמר בוחן את משמעותה המורכבת של הסוכה ביהדות, המייצגת ניגוד בין ארעיות לנצחיות. ראשית, נטען כי הנביא ישעיהו מתאר את ירושלים החריבה כסוכה שהפכה למיותרת וריקה לאחר שאבדה תכליתה הפונקציונלית, בדומה לסוכת כרם שנבצר. לעומת זאת, הנביא עמוס משתמש בדימוי הסוכה, “סוכת דוד הנופלת,” כסמל לשיקום ולנצחיות עתידית. הדיון מתקדם לקשר בין הסוכה לרעיון התשובה, ומסביר שהיציאה לסוכה לאחר יום הכיפורים מהווה שחרור מביטחון יומיומי ושליטה אשלייתית. הטקסט מציע כי השבריריות של הסוכה מייצגת את מהות הקיום היהודי, המקבלת כוח דווקא מהכרה בחשיפה, ומסתיים בקישור סמלי לאירועי השבעה באוקטובר כהתגלמות של קריסת הביטחון המדומה והצורך להפוך את אותה שבריריות למקור עוצמה.
המאמר עוסק בהשוואה וניתוח הקשר שבין יום הכיפורים וחג הסוכות. הוא מציג אותם כחגים קוטביים אך משלימים בלוח השנה היהודי. יום הכיפורים מתואר כזמן של התכנסות פנימית, התבטלות, והיטהרות קוסמית המתרחשת בתוך גבולות הקדושה (“מן הפנים”), שבו האדם נמנע מפעילות אקטיבית. לעומתו, חג הסוכות הוא חג של יציאה, אקטיביזם, ושמחה המכוונת אל המרחב החיצוני (“אל החוץ”), המחייב את האדם לקחת אחריות מוסרית על העולם והחברה. המאמר טוען כי המעבר מיום הכיפורים לסוכות מייצג תנועה נכונה: השגת שלמות פנימית ביום הכיפורים מאפשרת יציאה מתוקנת ואחראית אל המציאות החיצונית בסוכות, כדוגמת שמחת בית השואבה והקרבת שבעים פרים עבור אומות העולם.
במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא