ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
בסוגיה ערוכה במס׳ ברכות (לח׳ ע״א) דנה הגמרא מהו נוסח הברכה הנכון לברכת המוציא. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים (רבי נחמיה וחכמים) האם יש לומר
המאמר מתאר מפגש מרגש ומעורר השראה בין הרב מנחם דדון, שליח חב”ד מסידני ששרד פיגוע קשה באוסטרליה, לבין הרב לירז זעירא, קצין שאיבד את שתי רגליו לפני כארבעה חודשים בסוריה. הכותב מדגיש את תהליך השיקום יוצא הדופן של הרב זעירא בבית לוינשטיין, המהווה מופע של ניצחון הרוח על מגבלות הגוף והטראומה. דרך סיפוריהם האישיים, מוסברת תפיסת השליחות החסידית, המבקשת להפוך כל משבר וכאב למנוף של עשייה למען הכלל והפצת אור. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, שתי הדמויות בוחרות לקחת אחריות הנהגתית ולחזק את קהילתם מתוך אמונה עמוקה בהשגחה פרטית. המאמר נחתם בהשוואתם ל”פנסאים” המאירים את סביבתם דווקא מתוך החושך, כצוואתו של הרבי מליובאוויטש.
לפני שבעים וחמש שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
המאמר עוסק במהותה של החירות האמיתית, המוגדרת כיכולת אנושית לפעול מעבר להיגיון ולפרוץ מחסומים פנימיים של פחד. דרך סיפור קריעת ים סוף, המאמר מדגיש כי האדם המאמין אינו מסתפק בתפילה פאסיבית, אלא נדרש ליטול אחריות ולבצע “קפיצה” נועזת אל תוך חוסר הוודאות. פעולה הרואית זו, המגולמת בדמותו של נחשון בן עמינדב, הופכת את האבסורד למציאות ניסית ומולידה מתוכה את שירת הגאולה. השירה מבטאת התעלות מעל חוקי הטבע והלוגיקה, המאפשרת לאדם לחוות הרמוניה רוחנית עמוקה ואופטימיות גם מול אתגרים קיומיים כגון זיווג או מוות. עם זאת, מובהר כי לצד רגעי השיא המופלאים, יש צורך חיוני בחוק ובמשפט כדי לעגן את החירות בסדר חברתי וממשי.
זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
הלילה ב’ שבט, הוא יום היארצייט הראשון של סבי – או ‘זיידע’ כפי שקראנו לו, הרה”ח ר’ מרדכי דוד אווירבוך זצ”ל. באופן פלאי לחלוטין, ב’
סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק.
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.