ביום שישי האחרון, ארצות הברית רעדה. זאת הייתה אחת הטלטלות היותר סוערות שידעה המדינה העצומה הזאת זה עשרות רבות של שנים. לראשונה מזה חמישים שנה,
שני יוצרים ישראלים בעלי שיעור קומה, הלכו בשבועות האחרונים לעולמם, בהפרש זמן קצר יחסית. שניים בני אותו הגיל, שהטביעו חותם תרבותי עמוק על החברה והתרבות
אחרי ולפני הכול, מה שבאמת הפיל את הממשלה הזאת, היה העניין הזהותי. זה שאולי ישנו ניסיון להמעיט ממשמעותו והשפעתו עלינו, כבני אדם, באשר אנחנו, אבל
אמש בתוכנית “המקור” שודר הפרק השני בסדרת הזוועה “משיח השקר”, על המפלצת אליעזר ברלנד ומעלליו שצחנתם עולה השמימה. לא בטוח שאני יודע בדיוק להסביר למה,
צפיתי אתמול ערב בפה פעור בתוכנית “המקור” האחרונה שעסקה בדמותו המפלצתית של אליעזר ברלנד. לכאורה אין באמת חדש תחת השמש, לא שום דבר שלא ידענו
לפני כמה ימים רכשתי פוסטר מדהים ומחריד כאחד. יש בו קולאז’ של פני יהודים צוחקים, והוא נעשה בברלין בראשית שנות השלושים. אתם כבר יכולים לתאר
הרב אורי זוהר, היה ככל הנראה הקרוב ביותר למודל בעל התשובה האולטימטיבי. לא היה עוד מישהו שגילם באישיותו ובחייו, את המשמעות הטרנספומטית העמוקה והמכוננת של
ירושלים בשבילי היא סיפור אהבה, במובן הכי עמוק ובסיסי של המילה. אני לא בטוח שאני יודע בעצמי להסביר מדוע, מהו סודה הפנימי של העיר שכה
צריכים לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר. בלי לנסות לעגל פינות ולטייח. נראה לי שכבר באמת הגיעו מים עד גועל נפש, כך שאין זאת העת
ברצוני לשתף כאן דברים שנשאתי ביום חמישי בערב, יח׳ באייר – יום לג׳ בעומר תשפ״ב, תחת חופתם של הנאהבים והנעימים חברי היקר אמיר ליס ובחירת