אודי הרשלר

המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.

למהר”ל בס’ “נר מצווה” – לחג החנוכה, ישנה תורה עצומה שעוסקת בעניינו של האור. הוא נוגע שם בעובדה שלמעשה המנורה שהודלקה בבית המקדש, הייתה אך

פרולוג: לפני שנתיים בליל זאת חנוכה תשפ”ד זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות בפני המשתתפים

ושוב חג חנוכה בניכר. ושוב קר באמת בחג הזה. ושוב לחגוג את חנוכה זה מעשה זר, שונה, אחר. לא באמת משתלב עם האורות הנוצצים של

המאמר מתמקד בהבחנה בין שני סוגי ניסים בראייה היהודית: ניסים “מפורסמים” או “טרנסצנדנטיים” (כגון קריעת ים סוף), שהם אירועים חד-פעמיים החורגים מסדרי הטבע; וניסים “נסתרים” או “קיומיים”, שהם נסים אימננטיים ומתמשכים המוטמעים ברוטינה של הקיום היהודי לאורך זמן. המחבר מביא את דברי רבי יעקב עמדין (היעב”ץ), שראה בעצם הישרדות העם היהודי בגלות נס גדול אף יותר מניסי מצרים, ומפרש זאת כנס קיומי. הוא טוען כי נס חנוכה, ובמיוחד סיפור פך השמן (שמתגלה כנס רק במבט רטרוספקטיבי), מייצג את הנס הקיומי הזה, אשר מתאפיין בפער דיס-פרופורציונלי בין הסיכויים ליכולת ההישרדות והצמיחה. בנוסף, המאמר דן בייחודיותם של חנוכה ופורים ביחס למועדים אחרים ובקשר בין נס הקיום למושגים כמו טהרה וחניכה.

מאמר זה הוא תמלול של שיעור ארוך שנמסר לפני מספר שנים. הוא מציג פרשנות מקיפה לחג החנוכה באמצעות ניתוח של מדרשי אגדה ומקורות תלמודיים, תוך התמקדות במלחמה בין התרבות היהודית לתרבות היוונית במאה השנייה לפנה”ס. הוא מתאר את גזירות היוונים כתהליך שיטתי שמטרתו הייתה לערער על ה”היּוּת היהודי” ולחלל את מושג האינטימיות והקדושה בחיים הפרטיים והציבוריים, כגון פריצת דלתות הבתים ואיסור על טבילת נשים. הדיון מרחיב על נס פך השמן כסמל לניצחון הטהרה והרוחניות על הטומאה והחומר, ומקשר את הדלקת נרות המנורה לעיקרון של “נר איש וביתו”, המייצג את האינטימיות הנצחית של הברית היהודית. לבסוף, המאמר מנתח את מצוות הדלקת הנרות בגובה העיניים כביטוי לצורך באיזון בין שמירת הפנים הנסתר של הקדושה לבין גילוי האור כלפי החוץ.