היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 –
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
מבוא: העמידה אל מול אימת המוות נושאת בחובה את הנוכחות לעומת האלוהים, כתמצית החוויה האקזיסטנציאליסטית. זאת חוויה הנוגעת בעומקה בנקודת קצה סִפִּית (לימינאלית) של ההוויה.
המאמר מציג עשרת הדיברות כרצף רעיוני המכונן נאמנות למקור ואותנטיות מול זיוף וחיקוי. המאמר מפרש את המצוות ככלי לשמירת הקשר הבלתי-אמצעי עם האמת האלוהית והזהות האנושית. מאיסור פסל ועד איסור חמידה, הדיברות דורשים יושרה מוסרית והכרה בייחודיות הבריאה, הזולת והקניין כביטוי למקוריות המטאפיזית.
ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
בסוגיה ערוכה במס׳ ברכות (לח׳ ע״א) דנה הגמרא מהו נוסח הברכה הנכון לברכת המוציא. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים (רבי נחמיה וחכמים) האם יש לומר
המאמר מתאר מפגש מרגש ומעורר השראה בין הרב מנחם דדון, שליח חב”ד מסידני ששרד פיגוע קשה באוסטרליה, לבין הרב לירז זעירא, קצין שאיבד את שתי רגליו לפני כארבעה חודשים בסוריה. הכותב מדגיש את תהליך השיקום יוצא הדופן של הרב זעירא בבית לוינשטיין, המהווה מופע של ניצחון הרוח על מגבלות הגוף והטראומה. דרך סיפוריהם האישיים, מוסברת תפיסת השליחות החסידית, המבקשת להפוך כל משבר וכאב למנוף של עשייה למען הכלל והפצת אור. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, שתי הדמויות בוחרות לקחת אחריות הנהגתית ולחזק את קהילתם מתוך אמונה עמוקה בהשגחה פרטית. המאמר נחתם בהשוואתם ל”פנסאים” המאירים את סביבתם דווקא מתוך החושך, כצוואתו של הרבי מליובאוויטש.
לפני שבעים וחמש שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
המאמר עוסק במהותה של החירות האמיתית, המוגדרת כיכולת אנושית לפעול מעבר להיגיון ולפרוץ מחסומים פנימיים של פחד. דרך סיפור קריעת ים סוף, המאמר מדגיש כי האדם המאמין אינו מסתפק בתפילה פאסיבית, אלא נדרש ליטול אחריות ולבצע “קפיצה” נועזת אל תוך חוסר הוודאות. פעולה הרואית זו, המגולמת בדמותו של נחשון בן עמינדב, הופכת את האבסורד למציאות ניסית ומולידה מתוכה את שירת הגאולה. השירה מבטאת התעלות מעל חוקי הטבע והלוגיקה, המאפשרת לאדם לחוות הרמוניה רוחנית עמוקה ואופטימיות גם מול אתגרים קיומיים כגון זיווג או מוות. עם זאת, מובהר כי לצד רגעי השיא המופלאים, יש צורך חיוני בחוק ובמשפט כדי לעגן את החירות בסדר חברתי וממשי.