פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, כאשר מיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן
המאמר בוחן את הרעיון המרכזי של “יציאה” לעומת “קביעות” בהקשר של מצבו המוסרי והרוחני של האדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשת “כי תצא”. הוא מנתח פסוקים ופרשנויות חז”ל, כולל את דין “אשת יפת תואר” ומלחמת עמלק, כדי להדגים כיצד מצבי חוסר יציבות ותנועה מערערים את התודעה המוסרית. המקור מדגיש את חשיבותה של “הארץ” ו”המקדש” כעוגנים של קביעות המשפיעים על היכולת לקיים מצוות ולעמוד מול רשע. לבסוף, הוא מקשר רעיונות אלו למצב הנוכחי במלחמה, תוך קריאה לתשובה הכרוכה בחזרה לקביעות כמענה לאתגרי התקופה.
בשורות הבאות אני רוצה לדבר אתכם על חבר שלי. לא סתם חבר, אלא חבר קרוב מאוד. מהיותר קרובים אליי ומשמעותיים בחיי. ואני בכוונה פותח בשורה
המאמר בוחן את הקשר המורכב בין משפט, פולחן ואמונה מונותאיסטית ביהדות, כפי שהוא מתגלה בפרשות התורה. הוא מתחיל בדיון על החשיבות של מערכת משפט הוגנת והצורך בשופטים ושוטרים, וממשיך אל איסורי הפולחן האלילי והעונשים החמורים על עבודה זרה. המאמר מצביע על כך שהתורה מפגישה בין התחומים הללו – דיני המשפט והאיסורים על עבודה זרה – במטרה להדגיש את הזיקה ההדדית בין צדק אנושי למונותאיזם. לבסוף, הוא מדגיש המאמר את מערכת המשפט האנושי ובכך שאינה פועלת בחלל ריק, אלא מקבלת את תוקפה מתוך הקרבה והתלות באלוהות הטרנסצנדנטית, כפי שמודגם במיקום הסנהדרין “אצל המזבח”.
אֶ לֵ ו לְ ! ! ! היה זה בכט’ באב לפני בדיוק שלושים ואחת שנים – בשנת תשנ”ה – 1995, א’ דר”ח אלול, עשיתי
מאמר זה עוסק באבחנה המהותית שבין ברכה לקללה בפרשת ראה, כשהקללה מתוארת בפירוט עקב טבעה המוחשי המגביל, בעוד הברכה, המופשטת יותר, דורשת חיפוש פנימי מתמיד. המאמר מטעים כיצד בחירה בחיים היא בחירה בברכה ובדינמיות, לעומת קיפאון הקללה. הוא מדגיש את החיפוש אחר “המקום” המסתורי כצורך רוחני המאפשר חיבור לטרנסצנדנטיות. המאמר משלב ניתוח לשוני, הקשר תלמודי, ודברי הרמב”ם והרמב”ן בנושא. בסיומו נוגע המאמר במשל החסידי הנודע המדמה את חודש אלול למפגש אינטימי בשדה עם המלך, וכמייצג את האפשרות לחיפוש רוחני אישי ושוויון בדרך לקדושה.
השבוע הייתה לי הזכות לפקוד את אחד האירועים היותר חרדיים שהייתי בהם בחיי. וזאת כבר ייאמר, כי בהתחשב בעובדה שהורתי ולידתי הייתה עמוק בתוך החברה
המאמר בוחן את המתח הדואלי ביהדות בין האידיאה האמונית המופשטת לבין הפרקטיקה הדתית והקיומית היומיומית. דרך השוואה בין שתי הפרשות הראשונות של קריאת שמע, המחבר מסביר כי הפרשה הראשונה מייצגת התמסרות טוטאלית ואבסורדית לאלוהות, בעוד השנייה מציעה מודל יישומי המשלב תורה עם חיי מעשה ו”דרך ארץ”. המאמר משתמש בדמויותיהם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי כדי להמחיש את השאיפה ליעד אידיאלי שאינו מתחשב במגבלות המציאות הטבעית. מנגד, מוצגת עמדתו של רבי ישמעאל ככזו המאפשרת את קיום התורה לאורך זמן בקרב הציבור הרחב. המחבר מקשר זאת גם למעבר ההיסטורי של עם ישראל מהמדבר הניסי אל ארץ ישראל הריאלית, המצריך התאמה של האמונה לחיי החומר. בסופו של דבר, שבט לוי ויחידי סגולה מוצגים כמי שמשמרים את הזיכרון האידיאלי הטהור בתוך עולם של מעשה ופרגמטיזם.
המאמר בוחן את מהות האהבה כאתיקה של התמסרות והקרבה, תוך שזירת הגותם של דוסטוייבסקי ורבי עקיבא. המחבר טוען כי האהבה אינה רגש טבעי גרידא, אלא תנועה של התעלות מעל האגואיזם המחוברת לתודעת נצח וחירות מוסרית. דרך דמותו של רבי עקיבא, מוצגת האהבה כחוק מחייב וצו קיומי המאפשר דבקות באינסוף ובזולת, גם במחיר של מסירות נפש מוחלטת. המאמר מדגיש כי בניגוד לתפיסה הנוצרית, היהדות הופכת את האהבה לברית של חוק ומחויבות, המהווה בסיס לשיקום רוחני לאחר חורבן. בסיום, המחבר קושר אידיאלים אלו לגבורה ולנכונות להקרבה שהתגלו בחברה הישראלית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.
מאמר זה מציג את חג הט”ו באב כתיקון רוחני וחברתי לחורבן בית המקדש ולשנאת החינם שנבעה מפערים מעמדיים. הטקסט מנתח את המשנה במסכת תענית ומדגיש כיצד המנהג ללבוש בגדי לבן שאולים נועד ליצור שוויון מוחלט ולמנוע את ביושן של בנות המעמד הנמוך. הכותב מתאר את האהבה ככוח מהפכני ודמוקרטי המפרק היררכיות חברתיות ופטריארכליות, תוך מעבר ממבנה של “מעמדות” סטטיים לדינמיקה של מחול מעגלי. דרך דמויותיהם של חכמים שהיו בני גרים, מוסבר כיצד עולם התורה הפך למרחב שוויוני המאפשר לכל אדם להעפיל למדרגת “כהן גדול”. לסיכום, המקורות מציעים מבט פילוסופי על יום האהבה כהזדמנות לחיבור אנושי פשוט המבוסס על פנימיות הסובייקט ולא על תארים חיצוניים או ייחוס משפחתי.