פעם אחת בחיי, הייתי חתן באמת. על כל המשתמע. עם כל התפנוקים, הזכויות הנלוות, תשומת הלב, ובעיקר תחושת המיוחדות הכה משכרת הזאת. פעם אחת בחיי,
מאמר זה דן ברבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), המכונה “אבי תורת הקבלה”. הוא מתאר את דמותו האזוטרית והמסורתית של רשב”י, שראה את המציאות הארצית כחסרת משמעות לעומת הכוונה האלוהית הפנימית. המאמר מדגיש את המתח בין גישתו הרדיקלית של רשב”י, שדוחה את העיסוק בחיי העולם הזה, לבין גישתם הפרגמטית של חכמים אחרים. כמו כן, הוא מצביע על הסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהיצמדות בלעדית לגישה המיסטית, שעלולה להוביל להתנתקות מהמציאות, לאליטיזם ולחוסר רגישות חברתית, כפי שמעיד סיפורו של רבי אלעזר, בנו של רשב”י. לבסוף, המאמר מציע כי תורת הסוד יכולה להוות מקור לתקווה ומשמעות, אך יש לאמץ גישה גמישה ורגישה תוך שילוב התפיסה המיסטית עם חיי המעשה.
מאמר זה דן במשמעות הילולת ל”ג בעומר וחייו של רבי שמעון בר יוחאי, כפי שהם מתוארים בספר הזוהר, ובפרט באידרא זוטא. הוא בוחן את העובדה החריגה שבחגיגת פטירה ואת המושג “הילולא” בהקשר זה, ומציע כי מותו של רבי שמעון בר יוחאי אינו סוף אלא חיבור וניצחון על המוות. המאמר מקשר את התקופה שלאחר חורבן המקדש ועליית הגנוסטיקה לשאלות תיאולוגיות על נוכחות האלוהות בעולם ולסיפור “ארבעה שנכנסו לפרדס” כמשל להתמודדות עם דואליות וחיפוש אחר הרמוניה. הוא מסביר כי תורת הקבלה, אותה ייסד רבי שמעון, שואפת להתגבר על הפירוד והמוות, ומבחן חייו היה האם יוכל להפוך את הסתלקותו לגילוי אינסופי, כמתואר בתיאור הדרמטי של מותו ב”אידרא זוטא”, שם הוא גילה סודות כמוסים ומגיע לנקודת שיא של חייו בהתמרת המוות ונקודת הקצה להוויה אינסופית. מוזמנים לצלול פנימה.
המאמר בוחן את הפער המושגי בין הציווי המקראי “עין תחת עין” לבין יישומו ההלכתי כתשלומי ממון, תוך ניתוח תפקידו של בית הדין באיזון בין הרתעה לשיקום הנחבל. המחבר מציג הבחנה פילוסופית בין “התורה הכתובה”, המייצגת אידיאל מוסרי מופשט של צדק אלוהי, לבין “התורה הנקראת”, המתאימה את הצו למציאות האנושית הפרגמטית. דרך דברי הרמב”ם ופרשנים נוספים, מוסבר כי התורה עצמה מחייבת את חכמי הדורות להפעיל שיקול דעת משפטי השולל נקמה גופנית ומעדיף תיקון בר-קיימא. גישה זו מודגמת גם דרך דיני המלקיות ופרשת המקלל, המדגישים כי המוסר הטהור חייב לעבור עיבוד במערכת הדינים כדי להפוך ל”הלכה למעשה”. לסיכום, הטקסט מבהיר כי הפרשנות החז”לית אינה עוקרת את הפסוק מפשוטו, אלא חושפת רובד ביצועי שנועד לכונן חברה צודקת ומוסרית.
אתמול הלך לעולמו האמן המיוחד יאיר גרבוז. זאת באמת אבדה לעולם האמנות והתרבות הישראלית, שגרבוז היווה מעמודי התווך המשמעותיים שלו. ונזכרתי אחרי ששמעתי על לכתו,
רבות התלבטתי אם ומה לכתוב ולומר על הסדרה ‘בְּהַסְתּוּרֶה’, זה שמשודרת בשבועות האחרונים בערוץ כאן 11. אבל בסוף החלטתי שאנסה איכשהו לפרוק את אשר לבי
המאמר בוחן את מושג הקדושה לא כפרישות מבודדת, אלא כערך הממומש דרך זיקה חברתית ודיאלוג בין בני אדם. המחבר מסביר כי קדושה יחידאית שאינה מכירה בזולת עלולה להיות הרסנית, כפי שניתן ללמוד מחטאם של נדב ואביהו ומפירוש רש”י על שירת המלאכים. דרך דמותו של אברהם אבינו, מודגש המעבר מהשגה רוחנית פנימית להפצת אמונה במרחב הציבורי באמצעות “ברית הלשון” והשיח. המקורות המקראיים בפרשת קדושים מחזקים תפיסה זו, שכן הם משלבים בין יראת שמיים פרטית לבין חובות מוסריות וחברתיות כלפי האחר. בסיום המאמר, חזון הגאולה מתואר כמצב שבו ה”שפה הברורה” וההכרה ההדדית יוצרות הרמוניה קוסמית המאחדת בין הקדושה לבין המציאות הממשית. כל זאת מתמצה בקריאת “שמע ישראל”, המהווה הכרזה על אחדות האל מתוך הקשבה וחיבור קהילתי.
המאמר בוחן את אופיו הייחודי של יום העצמאות כחג המאופיין בשמחה ספונטנית ועממית, המנוגדת לעומס ההלכתי והטקסי של חגי ישראל המסורתיים. הכותב מסביר כי לאורך שנות הגלות, המנהגים וההלכות שימשו כעוגן הכרחי לשימור הזיכרון הלאומי, אך לעיתים הם יצרו חיץ בפני חוויה חופשית ופשוטה של חירות. דרך השוואה לחג הסוכות ושמיני עצרת, מודגשת השאיפה להגיע למצב של “אך שמח” – חגיגה פנימית שאינה תלויה בדבר. המושג “עצמאות” מקושר בטקסט ל”עצמיות” ולחזון העצמות היבשות של יחזקאל, כביטוי לשיבת העם לזהותו המקורית ולעמידתו הזקופה. לסיכום, המקור מציג את יום העצמאות כהזדמנות נדירה להתחבר לגרעין הלאומי החשוף ולחגוג את עצם הקיום הריבוני ללא תיווך של טקסיות מחייבת.
יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן מעבר לפינה, נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. כל
המאמר בוחן את דמותו של שמעון בר כוכבא כמניחת היסודות לאתוס הציוני-חילוני, תוך הדגשת נחישותו ליטול אחריות לאומית אקטיבית. המאמר מתאר כיצד המרד ייצג קריאת תיגר על הגישה הרבנית הפסיבית של אותה עת, כפי שמתבטא בדרישתו הנועזת של בר כוכבא מהאל שלא להתערב בקרב. למרות אופיו הלוחמני, זכה המנהיג לתמיכה רבנית גורפת מרבי עקיבא, שראה בו דמות משיחית המוגדרת על ידי גבורה פיזית ולאו דווקא על ידי נסים. המאמר משווה בין תפיסתו של בר כוכבא לחזונו של בנימין זאב הרצל, בטענה ששניהם זיהו את הצורך בריבונות יהודית המבוססת על כוח ומעשה. לסיכום, הכותב מציע כי המרד משמש תזכורת היסטורית לחשיבותה של הנהגה מעשית ושואל האם שילוב בין עוצמה צבאית לענווה רוחנית היה עשוי לשנות את סופו הטרגי של המרד.