במאמר זה, ברצוני להסב את מבטי להתבוננות בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי (פרק ג׳), שאותה אנו נוהגים לקרוא בשבת זאת – הקודמת לחג הפסח, הידועה בשמה: ׳שבת הגדול׳. טעמים רבים נאמרו בהטעמת מנהג ישראל זה, מה עניינה של הפטרה זו לעניינו של חג הפסח. בשורות הבאות אנסה להציע קריאה תיאולוגית מסוימת שתאיר באור חדש את דברי הנבואה הייחודים הללו, ומה פשר זיקתה הרעיונית לעניינו של החג הבא עלינו לטובה.
חשוב להוסיף ולחדד, כי יותר ממה שנבואה זו היא נבואתו האחרונה של הנביא מלאכי, היא למעשה הנבואה האחרונה שניתנה לעם היהודי. או אם נרצה, ההתגלות הנבואית הבלתי אמצעית האחרונה של אלוהים לבני האדם, המופיעה בפנינו ושנחקקה בקאנון הספרות הנבואית המצוי בידינו, התנ״ך.
נסו להתבונן בגודל הרגע ומשמעותו המצמררת. אלו הן בעצם המילים האחרונות שכביכול ניתנו מפי הגבורה היישר לבן אנוש בשר ודם, זאת מתוך מגמת התגלות ברורה בפני אומת הברית ומשם אל העולם כולו. כמה עלטה והיעדר, חלל שכמעט בלתי ניתן לתיאור התרגש על העולם באותו הרגע שבו כילה הנביא מלאכי את נבואתו. אותו הרגע שבו לאחריו לא עוד, נאבדה מבני אנוש זכיית החמדה הפלאית של יכולת הנבואה, נשללה מהם אותה סגולתיות צורנית שנגהה בהם, פני האל חזרו להתכסות בסתר המדרגה, כך שמעתה נמנע מהם לקיים לעומתו את אותה ברית של הִתְרָאוּת אינטימית ובלתי אמצעית עם הנוכחות האלוהית עלי אדמות.
תוצאת הלוואי המידית של אותו קו פרשת מים היסטורית-אנתרופולוגית הייתה, כי למן אותו הרגע על בני האדם לקבל את החלטותיהם בעצמם, לגשש את דרכם בערפילי אי הוודאות, למצוא מסילות של היגיון בתוך עולם שבו הספקנות והרלטיביות לוקחות מקום יותר מכול דבר אחר. איך ניתן מעתה לדעת מהו הדבר הנכון והראוי לעומת המוטעה והמגונה? מי יהיה לנו המצפן לדבר האל ורצונו המוסרי הצלול?
במובן מה, בעצם רגע המעבר ההוא סימל את המעבר בפועל, מנבואה להלכה. מחביונה של ספירת הנבואה המיתית, לכבשונו של בית המדרש השכלתני והמחושב. זאת תנועה שיש בה יסוד מובנה של רדוקציה והמרה. ממקום שבו האמת האלוהית נהירה ומתגלית בזכות מגע בלתי אמצעי עם האלוהות, למקום שבו האמת נגזרת מכוח הכרעתם התבונית של בני האדם. כך שממילא כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ואיש על מחנהו ואיש על דגלו. כמה טבעי א״כ שירבו המחלוקות והצדדים השונים ע״כ המשתמע מכך.
הארה זו מתקשרת גם למסורת החכמים הרואה בדמותם של הנביא מלאכי ושל עזרא הסופר, כדמות אחת. עזרא הסופר, כשמו כן, סופר. דהיינו החכם היהודי הטיפוסי הראשון, ממייסדי אסכולת החכמים הקדומה הידועה כ׳אנשי כנסת הגדולה׳ (ראה סוגיית הגמ׳ מס׳ מגילה טו׳ ע״א).. וכל׳ הרמב״ם בהקדמתו ל׳משנה תורה׳: ״ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה, והם: חגי, זכריה ומלאכי… והרבה חכמים״. אך על אספקט ספציפי זה של תנועת המעבר מנבואה להלכה, יש לעסוק באופן נפרד, ואף כתבתי ע״כ בארוכה בעבר.
זהו א״כ, פשרו של תיאור מצב התהייה והבלבול המופיע באותה נבואה אחרונה של הנביא מלאכי. מדובר מצבת טיעונים תיאולוגיים, אותם שם הנביא בפי האומה היהודית, ושאותם ניתן לזהות תחת הכותרת ׳החלל הפנוי׳ (הידועה לנו יותר מההגות הקבלית והחסידית. ראה ליקוטי מוהר״ן לר״נ מברסלב. תורה סד׳):
נביא תחילה את הכתובים בפתיחת דברי הנביא בנבואה זו שאנו עוסקים בה:
״וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם–כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם. לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם–שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ: הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים–הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם: כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת..״ (שם, ד׳-יב׳).
התביעה כאן ברורה היא ואינה משתמעת לשני פנים: דין האלוהים יופיע כנגדם של ה:״מְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי״. אלו הם אותם אנשים שבאופן מובהק מתעלמים מן הקוד המוסרי האלוהי, מאופיינים בדפוסי התנהגות רצופי שחיתות וסיאוב. אלא שכאן כמו מאותת הנביא מורה לאומה היהודית, בהיכן בכול זאת ניתן למצוא את הימצאות האלוהים, זאת גם בעת שבה הנבואה איננה עוד. בהקשר זה, התשובה מתחלקת לשניים: האחת, בעצם קיומה של האומה היהודית. או בל׳ של הנביא: ״אַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם״. זאת על אף העובדה הברורה כי ״סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם״. דהיינו, עצם העובדה שהעם היהודי מסוגל להתקיים ואפילו בעת שאין בזהותו ולו סרח של מחויבות אמתית לחוקי האל, היא לכשעצמה מעידה כאלף עדים, כמה יסוד נצחי – אלוהי מוכמן שם בסוד קיומם כאומה הנבחרת. כאן ממשיך הנביא וקורא לאומה היהודית, לשוב ולחיות במתכונת הפרטיקולרית והייחודית אך לה, זאת שהיא תקפה ורלוונטית גם בעת של היעדרות הנבואה.
כך יש לקרוא את השאלה העולה, אותה שם הנביא בפיהם של בני האומה: ״בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ״? קרי, איך בכול זאת ניתן לזהות את הנוכחות האלוהית כמשהו שהוא אלמותי, קבוע ומצוי, זאת גם בעת שבה האינטראקציה הבלתי אמצעית עם האלוהים אינה קיימת עוד? וכנגדה של שאלה זו, בא המענה המתייחס דווקא אל ההוויה כמות שהיא, באופן שבו הנוכחות האלוהית כמו תהדהד דווקא מתוך המציאות הנטורליסטית בדייקא:
״הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים–הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה״.
הביטו בתיאור המרהיב הזה, איך התהליכים האורגניים בעצמם נושאים בחובם את הפלא. השפע הבוטני והשגשוג עַד-בְּלִי-דָי. ולא נחה דעתו של הנביא, עד שהוא מכריז כי ״וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל״ על מנת לשלול הימנו כל אלמנט של נפסדות ואובדן. כך נודדת ההתגלות האלוהית, ממרומי השגב וההתייחדות הנבואית, אלי הממד היותר טבעי. אל האוכל הממשי, זה המייצג את התמציתיות הקיומית-טבעית של החיים היהודים הארצישראליים.
אך בכך אין די. מדברי הנביא לאלתר אנו למדים, עד כמה המענה הקיומי והנטורליסטי המופיעה כפלא בחיי האומה היהודית, אינו מספק, וכי עדיין אותו ׳חלל פנוי׳ עשוי מאוד לתעתע. כמה הוא עודנו מותיר מקום לטשטוש ותהייה:
״חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת. וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ..״ (שם יג׳-טו׳).
השאלה הגדולה שנשאלת היא מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ? מה פשר הדיבורים הללו על אלוהים ונוכחותו, למה בדיוק זה תורם? כך שלכאורה המסקנה המידית הנגזרת היא: שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ! הוי אומר, עבודת האלוהים ושמירת משמרתו, מותירה את האדם (וממילא גם את העולם), כשהיא נטולת כל תשואה ממשית שהיא, וממילא אין סיבה להימנע ממצב שבו ״אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה״. זהו תיאור אודות אלו שאכן לוקחים את הוואקום הנוכחות הזאת הלאה, הלכה למעשה, בוחנים את אלוהים במעשיהם בפועל כשבו זמנית הם מצליחים להימלט מאימת דינו. דהיינו, לצאת ללא כל חיסרון ופגע, גם כאשר הם באופן כה מובהק פועלים בניגוד לרצון האל ושמירת משמרתו המתחייבת.
והנה, על תהייה זו קורא הנביא כבר בפתח דבריו אלו: ״חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם״! קרי, הנביא מבין את הדברים הללו, במובן מה הוא אפילו מאשש אותם. יש בהם בעיניו דווקא צידוק הווייתי, כך שבוודאי שהם בוודאי תובעים התייחסות ומענה הולם. כאן אנו מגיעים לצורת ההתמודדות היותר פנימית, המוצעת על ידי הנביא ככזו העשויה להוות תשובת משקל הולמת לכול מסכת הבלבול והתהיות הללו:
״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם–כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״.
את שורות אלו בדברי הנביא, אפשר לסכם במילה אחת: אמונה. בסופו של דבר, אין מנוס מהתכנסות תחת כנפיה הבטוחות של האמונה. ביכולת הפלאית של קהילת הברית להתעלות מעל הספקנות והאינדיפרנטיות המוסרית. לייצר מודעות קולקטיבית משותפת, כזו שאוחזת בעיקשות באפשרות להמשיך ולהזדקק אל נוכחות האלוהית ולא לאבד חלילה את משמעותה (וממילא להניח למודעות המוסרית לגווע). זאת התכנסות אמונית זוכה להבטחתו הברורה של הנביא, כי היא לא תהיה לא לשווא. אלוהים כמו יחמול על מאמיניו, ולמעשה על עולמו, ויביא לכך כי ניתן יהיה לשוב ולזהות באופן היותר מוחשי: בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כאן אנו מגיעים לסיומה של הנבואה הזאת, המחברת אותנו לעניינו של חג הפסח וליל הסדר:
״כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים–כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם: בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם..״ (שם יט-כד׳).
אלו הן ממש המילים החותמות את תקופת הנבואה כולה. אפשר לזהות את מה שהכתובים מתארים כאן, כיום הדין הגדול, או במילים אחרות, יומו של הבירור המוחלט. כאן לראשונה אנו מתוודעים שהיא אנטי תזה מוחלטת לאינדיפרנטיות האלוהית הנגזרת ממצב פיסוק הנבואה. זאת מציאות שבה הטבעיות בעצמה כביכול מדבררת את הנוכחות האלוהית. באותו היום ההוא ״שיבער כתנור״, באופן פרדוקסאלי, דווקא השמש המייצגת את התנועה הקיומית היותר קבועה וטבעית ונטולת כל ייחוד וחידוש, תהיה זו שתהווה את כור היתוכו של הבירור בין ״בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״. השמש היא זו השורפת את הרשעים עד כלות מחד, אך מאידך, היא גם זו שמאירה באור יקרות את צדקת הצדיקים, זורחת ובוהקת מעל ראשם. בהקשר זה היא משמשת בשימוש הכפול הנצחי שלה, יכולת שריפה וכיליון מאידך (לרשעים), ויכולת מופלאה של ריפוי ושיקום מאידך (לצדיקים).
כאן מסיים הנביא ומתרה בפני האומה היהודית, אלא נא תטעו ותתעו – בעקבות אותו וואקום נוכחותי. עליכם ׳לזכור׳ את תורת משה, החוקים והמשפטים שעליהם הוא הצטווה בחורב, זאת באשר ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם״. הוי אומר, הנוכחות תחזור להיות נוכחות בצורה שאין בה כל קטיעה והתרחקות. המורשת תחזור להיות אחידה והוליסטית. אם נרצה, הדור השני, השלישי וכו׳, אלו אשר בעבורם המורשת היא אך בבחי׳ סיפור ומורשת גרידא, יחזרו לחוות את הדברים באופן היותר קרוב ובלתי אמצעי. דהיינו, כעדות ברורה הניצבת לעומתם – כמו הם היו הדור הראשון ממש.
זה מה שלוקח אותנו חזרה אל ראשיתה של הנבואה. האופן שבו אלוהים כביכול מאותת על נקודת הסיום, מה יעלה בגורלו של העולם האינדיפרנטי, זה שהשחת המוסרי אוחז בו מן המסד ועד הטפחות: ״וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת..״ הוי אומר, הנוכחות האלוהית תחזור להיות מפעמת ומצויה באופן של ״עֵד מְמַהֵר״, דהיינו, כעדות שאינה מתמהמהת וחשה להמציא את המאורע שהתרחש לעומתה בפני גורמי השפיטה הרלוונטיים. כך שכול אותם בני בלייעל, המכשפים והמנאפים וכו׳, לא יוכלו להתחמק ולהימלט מאותו ׳עֵד מְמַהֵר׳. שכביכול ייתן את עיניו בכול פרט ותופעה המתרחשת בהוויה, יאמתה אל מול התובענות המוסרית ויישומה המכוון.
זאת א״כ הכנתנו הראויה ימים ספורים קודם אותו ליל שימורים נצחי, שבו אנו מצווים לחזור ולהנכיח, למצב בפני הדורות הבאים את אותה עדות קמאית שהולכת אתנו – מאז ועד עתה. לצרף ולעשות אותם לחלק אינטגרלי ועמוק מסיפור הנצח של אומת הנצח. לאותת בעדם שגם נסתרה מאתנו ההתגלות הבלתי אמצעית, היא עודנה חיה ומפעמת, נושמת במלוא עוזה, בעצם ההוויה היהודית. בקיום הפלאי הזה שנמצא ונוכח בימים אלו, עוד ביתר שאת מאי פעם. עַם יִשְׂרָאֵל חַי! זאת ההכרזה האולטימטיבית של הלילה הזה, אבל לא כסיסמא מופשטת גרדיא, אלא כמציאות חיה וממשית, הוות ורלוונטית, זאת מציאות שאת פעימות ליבה ניתן לזהות בלילה הזה, בשני פעימות הלב המרכזיות של הלילה הזה: עצם ההתכנסות וביחד, הרציפות והמורשת העוברת מדור לדור. אך לא פחות מכך, בהיצמדות למסכת ההלכות האוצרות בחובן את זיכרון הנצח של הסיפור. זאת אדיקות שנושאת בחובה את הנאמנות היהודית, מופיעה כאנטי תזה להכרזה כי״שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ״. כי בלילה הארוך הזה, שום דבר אינו לשווא. ה״בצע״ תמורת שמירת המשמרת, קמה וניצבת לעומתנו במלוא הדרה. אנחנו כמו רואים עולמנו בחיינו, בליל הזה שהוא כולו בסימן של ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה.. כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן״ (מתוך הל׳ תשובה לרמב״ם. פ״ח ה״ב). כי בלילה אנו יודעים בידיעה שאין מובהקת הימנה, במה ועל מה זכינו, ואיך הגענו עד הלום, וכמה גדול ופלאי הוא נס קיומנו.
כך הופכת העדות בלילה הזה להיות גם בבחי׳ ״עֵד מְמַהֵר״. אותה עדות עצמה שבתשובתנו לבן החכם מעצימה בעדו את תחושת החיבור והשייכות, מעניקה משמעות אפילו למה שמעבר אל הלילה הזה: ׳אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן׳ אנו אומרים לו כהלכות הפסח. קרי, הופכים את הלילה הזה בעבורו ככזה שטעמו אמור ועשוי להיות שם בפיו עוד הרבה אחרי שתיתם הסעודה ויכבו אורות הלילה. אך בו זמנית אותה עדות בעצמה, היא זו שבשמה – כזה לעומת זה, אנו מצווים להכהות את שיניו של הרשע. להקצות ולהוציא חוצה את מי שמוציא את עצמו מהכלל הנצחי הזה, מהאפשרות להמשיך ולהתייחס, להתקשר ולהיות חלק.
וכמה דווקא בימים אלו, כאשר עננה קיומית מרחפת מעל קיומה של האומה היהודית והעם היושב בציון נתון במצור ומצוק, אנחנו יכולים לזהות את תחושת השייכות שקמה ומתעוררת שבעתיים. זאת תקופה שהציווי הנבואי האחרון על ׳אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ׳ נתבע מכולנו בתביעה קיומית ממש. מי ייתן ואכן נזכה בקרוב להגשמתה של המשך דברי הנבואה שם: ״וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם–כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ״. אמן ואמן.
שבת שלום וחג כשר ושמח לכולנו!
