פרולוג:
לפני ארבע שנים ביקרתי לראשונה בעיר אודסה השוכנת לחופי הים השחור שבאוקראינה. הקסם וההשראה שהעיר הזו העניקה לי, היו מן המיוחדות שחוויתי בחיי. תוך זמן קצר התאהבתי בעיר הזו ובכול מה שהיא מייצגת, דבר שגרם לי מאז לבקר שם עוד מספר פעמים.
כך שהשבוע, כאשר להבות האש ותמרות העשן הגיעו גם לעיר הזו, ואט אט היא הלכה ונעשתה לזירת מלחמה מחרידה, התמלאתי בצער גדול במיוחד. הרבה ביקרתי בארץ הזאת אוקראינה, במחוזות וערים שונות ומשונות, אך מקום מיוחד שמור בלבי, דווקא לאודסה. מה שגרם לי להיזכר בטקסט שכתבתי במהלך אותו ביקור ראשון בעיר המופלא הזו, בו ניסיתי לשטוח את רגשותיי והתרשמותי מקסמה והלך רוחה הכה מיוחד.
ולוואי יחזור השלום והקסם לשרור ברחובותיה, ונוכל לשוב ולבקר בה, להתבסם מכול הטוב והיופי התרבותי והאסתטי שלה. אמן!
ולהלן הטקסט המדובר:
סע לאודסה.. סע לשם, העיר הזאת תעשה לך טוב. תשהה בה מספר שבועות, תנשום ותחווה אותה. תהיה שם ותראה בעצמך מה העיר הזאת מסוגלת לתת לך, להעשיר אותך..
כך במילים אלה (לערך), עודד ודירבן אותי מורי ורבי הר”מ שפירא, אי שם לפני למעלה מ15 שנה, באחת התקופות הסבוכות, המסוכסכות והמבולבלות בחיי. תקופה שלא ממש ידעתי מה נכון ומה מתאים לי. מי ומה אני. מנעד של כוחות ורוחות, אינטלקטואליים ותרבותיים, שלטו בי והסיטוני לכיוונים דיכוטומיים שונים. הרבה תהייה, כאב צורב של ספקות וסימני שאלה נוקבים. ולהיכן כל זה הולך וצומח בתוכי? זאת הייתה השאלה הסקפטית הגדולה. המן האפשר לנתב את כל תנודות המטוטלת הרוחנית והנפשית הזאת, למקום בריא ויציב כלשהו? או שמא נחתם גורלי להיות לכוד לעולם בכף קלע אכזרי ומייסר שכזה?
אז בימים ההם מי שהיה לי כדרכו בקודש למשען וכתף אולטימטיבית, היה הרמ”ש המנוח. הוא היה שם להאזין ולשמש בעדי כעוגן של שפיות וחכמה. מן משהו שהוא מעבר לכל העולם המסוכסך הזה שלי, שמסוגל להנחותני הדרך ולהורות בעדי כיוון כלשהו שיש בו ממד של אופק ועתיד, שיכול לחלצני למקום צלול, שלם ומכוון יותר. הכל יחסית, כמובן.
ובפעם ההיא, הכיוון היה אודסה. העיר האוקראינית הזאת שלחופי הים השחור. אז בשעתו ממש לא הבנתי על מה ועל למה. דהיינו, ידעתי מעט על ההיסטוריה המפוארת של העיר, ובדייקא זו היהודית. אך מה בין כל ההיסטוריה האדירה ההיא, לבין מנוחת הנפש ורחבות הדעת שלי? אך באשר הנסיבות באותה תקופה לא אפשרו לי ליישם אי אז את המלצתו של הרמ”ש, העניין עבר ונשכח מזיכרוני.
עד אתמול, היום בו באתי לראשונה בשערי העיר המופלאה הזאת. פתאום נזכרתי באחת בשיחה ההיא, באותה המלצה תרבותית-נפשית שהנחה בעדי הרמ”ש בימים הרחוקים ההם. פתאום קפצו לי באחת, אחד העם, ביאליק, פינסקר, ומנדלי מוכר ספרים, ושאר החברים המשכילים ההם, מבין החלונות, המדרכות, בתי הקפה והתיאטרות. הכל התמזג לאיזשהו משב רוח רענן, של משהו שונה, עדין ומזוקק יותר. אז כן, היום בדיעבד אני יודע זאת, היה בו ברבינו ר’ משה, משהו בניחוח ‘אודסאי’ אמתי. רצוף בתשוקה מתמדת לחידוש והתעלות מעל השבלונה המוכרת, החשיבה הבנאלית וכו’. אז מה פלא, שכמשיח לפי תומו ממש, הוא ידע להנחותיני לכאן, לאודסה.
בשבוע וחצי האחרונים ביקרתי בלא מעט ערים גדולות וקטנות כאחד, ברחבי פולין ואוקראינה, שלהן היסטוריה יהודית עשירה מאוד. המכנה המשותף של כל אותן ערים היה, בכך שהן עתיקות יומין. רובן נוסדו כבר בימי הבייניים והיהודים הצטרפו אליהן כבר בראשיתן, עד שעל כל אלו עלה באחת הכורת הנאצי ושותפו צמא הדם האוקראיני. אודסה חברים, שונה מאוד בהקשר הזה, בכך שהיא עיר כמעט ‘חדשה’ לחלוטין, במונחים מזרח אירופאיים כמובן. היא נולדה אך בשלהי המאה 18 (1794). או אם תרצו, הורתה ולידתה של אודסה היא ממש בצוותא חדא עם תנועת ההשכלה והנאורות. ולא דבר ריק הוא, במובנים רבים ההשכלה מולידה את אודסה, ואודסה מולידה את ההשכלה. ושתיהן גם יחד, מפרכסות ומזינות ומעשירות מאוד זו את זו. וכאן, מקומם ותרומתם של היהודים הוא לא רק כמסתפחים וכו’, אלא כבשר מבשרה של העיר. כאלו שיש להם מניות זהב ממש בבניית העיר, פיתוחה ושגשוגה, כלכלית וחברתית, ומעל הכל, תרבותית, ספרותית ורוחנית. או בקיצור; אמרת אודסה, אמרת השכלה, אמרת השכלה, אמרת יהודים. פשוט, לא?
ושמא זה יוכל גם להסביר לכם, איך נעשתה אודסה עשרות שנים בודדות לאחר היווסדותה, לעיר השלישית בגודלה וחשיבותה ברחבי ממלכת הצאר כולה (אחרי מוסקבה וסן פטרבורג).
אז קשה מאוד להסביר זאת, אבל אודסה היא משהו שונה לחלוטין. מן ציוויליזציה אחרת שכזו, רצופה באיכות ומקצב תרבותי שאין לו לטעמי אח ורע בכל מזרח אירופה (הגם שקרקוב מזנבת בה במובנים מסוימים. ואולי אף ווילנא. אך בכל מקרה, שתיהן רחוקות יחסית מאודסה. כך שאינן באמת מאיימות).
בשלהי מאה ה19 ובראשית המאה20 צעירים יהודים נהרו לאודסה, בשביל להשתחרר מכבלי ‘תחום-המושב’ היהודי’ (והמיתולוגי), שבו הם התגוררו ברחבי מזרח אירופה. שחרור שהיה לו אופי כפול, חוקתי ופורמאלי מחד (מבחינת מגבלותיהם אל מול השלטון הצארי. דבר שבא לידי ביטוי בצורה פחותה יותר באודסה). והן, ושמא בעיקר, מבחינה דתית-קהילתית-מסורתית. באודסה הכל חגג ותסס. הכבלים ההם, כבר לא היו עוד, וממילא האוירה הייתה ספוגת חידוש וריח רנססי חריף שטף את רחובותיה של העיר הכה יהודית-משכילית הזאת.
אז אם גם לכם קצת מציק ‘תחום המושב’ הפרסונאלי או הקהילתי – חברתי שלכם. או שמא סתם מתחשק לכם לחוות עיר שכמו עמדה מלכת, בנופה העירוני, הארכיטקטורה וכל היופי האירופאי המשכר ההוא, לצד נגיעה באמנות ואסתטיקה מהמשובחות ביותר שישנן, סורו פשוט לאודסה לכמה ימים. לכו בעקבות הצו ההוא של מורי ורבי. או לחילופין בעקבות מילותיו רצופות הגעגוע של המשורר היהודי יהודה קרני:
אַרְבַּע שָׁנִים וַאֲנִי בַּגּוֹלָה
פְּלִיט אוֹדֵסָה הַחֲבִיבָה
וּבָרְבִיעִית שַׁבְתִּי הֵנָּה
לִרְאוֹת שׁוּב בִּיפִי אֲבִיבָה
יְפִי אֲבִיבָה לַהַט קִצָּהּ
וּמִשְּׁנֵיהֶם פִּלְאֵי סְתָוָהּ
שְׁנֵי אֲבִיבִים לְאוֹדֵסָה
עֶדְנַת כַּסְפָּהּ וְעֶדְנַת זֶהָבָה
תגובה אחת על “רקוויאם לאודסה – על הפלא והקסם שהיה ואיננו עוד:1 min read”
ואווו יהודה
כמה יפה חד נהיר וצבעוני אתה מיטיב לאחוז וללהטט בקולומוסך
גרמת לי לכמיהה לחזות גם אני באותה אודסה ( שאף יש לנו שורשים בה)
חבל שטיפה מאוחר מידי
מי יודע אולי עוד יתאפשר
בנתיים בימים של בוקה ומבוקה
תמשיך לכתוב ולהעשיר את כולנו..