אתמול בשעות המאוחרות של הערב, ההמון צבא כאן בשכונה על הרחובות. זרם עצום של אנשים, עם הרבה מאוד זעם קדוש בעיניים, פשט על הרחובות. הלפידים והזעקות, החולצות וקריאות השבר, מילאו את החלל. קשה אפילו לתאר כמה דחוס ואפל היה שם בחלל. זה הרגיש לי כמו מתוך איזשהו סרט דיסטופי כזה המתאר את רגעי הקץ של העולם. הרבה מאוד קולות נשמעו שם. לא קולות גבורה היו אלו וגם לא קולות של ענות חלושה, אלא פשוט קול ענות – כזה שבלול משלל קריאות וסיסמאות.
כמובן שהקריאה לשחרור החטופים, הייתה שם אולי הבולטת ביותר, אך לצידה נשמעו עוד לא מעט קריאות וזעקות אחרות. כמו למשל, הקריאה להפלת הממשלה, בחירות חדשות, זכויות אדם לפליטים בעזה, הפסקת המלחמה והבאת השלום העולמי. כול הקריאות הללו נמהלו גם בהרבה מאוד קללות ונאצות כלפי ההנהגה הפוליטית, ובעיקר כנגדו של מי שעומד בראש המערכת. עד כאן לכאורה הכול איכשהו לגיטימי. אפילו אפשר לגמרי להזדהות, בוודאי כאשר הדברים אמורים ביחס לחשיבות של החזרתם הדחופה של החטופים.
אך עוד לפני שהתהלוכה המרכזית הגיעה לשערי השכונה, היו שם המוני צעירים שפשוט רצו באמוק, כמו סללו את הדרך לאו שבאו לאחריהם. בתחילה לא היה לי ברור להיכן בדיוק יש להם לרוץ? מה הם מנסים שלא לפספס שם בנקודת הקצה שהם רוצים להגיע אליה? זה היה בולט ביותר כמה שבהול להם להגיע לאנשהו. דבר שעורר אצלי לא מעט תהיות.
אלא שאז די מהר, ממש תוך כדי הופעתה של התהלוכה המרכזית ברחוב שבו אני מתגורר, החלו להגיע הקולות האחרים מאזור ההתרחשות המרכזי – סמוך מאוד למעונו של ראש ממשלתנו ברח’ עזה. אלו כבר היו קולות של כאוס מוחלט, משהו שכבר הרגיש מחריד בהרבה. בכלי התקשורת השונים החלו לשדר בשידורים חיים ולדווח על פריצה של אותם מפגינים שהגיעו עד צמוד ממש לביתו של ראש הממשלה. פתאום הבנתי בהיכן ובעיקר איך, כל האמוק והטירוף הזה התפרץ כמו גייזר לוהט.
ואז היה נראה לי שהבנתי משהו על כל מסכת המחאה הזועמת הזאת. כי אם היה שם משהו שבלט יותר מכול, כמו ריחף מעל שלל הסיסמאות וקריאות הזעקה והשבר – זאת הייתה המילה: ע – כ – ש – י – ו ! ! כן, הם רוצים לשחרר את החטופים עכשיו, הכי עכשיו ומידי שבעולם. לא פחות מכך, הם גם רוצים להפיל את הממשלה, עכשיו. לאלתר. כך גם הם רוצים להביא השלום המיוחל – עכשיו. הכול צריך להיות מוגש בפורמט הכי עכשווי ומידי. אין זמן. זהו אזל הזמן, אין יותר אפשרות ופריבילגיה לתהליכים, למשהו שלא יניב את התוצאות המקוות ממש מחר בבוקר.
ואם יש משהו שהוא לא פחות מאשר מסוכן ומחריד בעיניי, הוא דווקא העכשוויות הרדיקלית. ואם להיות אפילו עוד יותר חד ונוקב, הרי שאין משהו שהתרסק לכולנו בפנים באותו שביעי לאוקטובר ארור, יותר מאשר ההתמכרות אל העכשוויות הזאת. מדינה שלמה – ובעיקר כמובן הנהגתה, בחרה לשקוע במנעמי העכשוויות השאננה ואפילו המפנקת. בכול זאת, יש לנו אחלה הייטק, רובינו פה נוסעים כמה פעמים לחו”ל, משתכרים יפה וחיים בסך הכול לא רע. אבל כמה היום אנחנו כבר יודעים, כמה הייתה זאת התחפרות אסקפיסטית שלא הייתה יכולה להיות מסוכנת הימנה. בזמן שאנחנו בדקנו את מצב המניות ומחירי הדירות, ממש מתחת לאף של כולנו, הלכה והתהוותה לה מפלצת אימתנית שלאט אבל בטוח, תכננה את השמדתנו המוחלטת, או לפחות, לחולל בנו את הזוועה האיומה ביותר שחווינו כאומה מאז השואה. אפע’ס כבר איבדנו את החושים ההישרדותיים של תודעת הגלות. את ההבנה, כי אנחנו עוד רחוקים מהמנוחה והנחלה האידיאליים, שייקח עוד הרבה מאוד זמן, אם בכלל, שאכן נגיע למקום שבו לא יישמע עוד שוד ושבר בארצנו. או בקיצור, התמכרנו אל הגאולה של העכשוויות. אל המקום הזה שבו הכול כבר אחלה – בחלה.
וכשזהו המיצוב התודעתי/נפשי, כמה אי אפשר לבוא בטענות לראש אמ”ן שכאשר מדווחים לו שעות ספורות לפני הקטסטרופה, על אותות ברורים של מה שהולך לקרות, הוא אומר שלא יבלבלו את המוח בשעת ליל, ויניחו לו להמשיך לישון בשקט על מיטת הקינג-סייז שלו בחופשה במלון היוקרתי באילת. כי אתם מבינים? זה לא רק שהוא היה שם על המיטה הזאת באותו הלילה, במובן מה כולנו היינו שם – בעכשוויות המפנקת הזאת.
כך שההתפכחות – זאת ששומה על כולנו להיות חלק הימנה, אמורה לחול בראש ובראשונה שם. להבין כי הכול פה עוד רחוק מאוד מסיום. האוטופיה היא מאתנו ואליה. משיח לא בא, הוא אפילו כבר הפסיק לטלפן. או ליתר דיוק, הוא מעולם גם לא ניסה לעשות זאת, זה היה מן סיפור שסיפרנו לעצמנו, פטה מורגאנה אשלייתית שמכרנו לעצמנו. המשיח שיבוא, אם יבוא, יהיה רק כזה שמגיע קמעה קמעה, בתהליך סיזיפי ארוך ומייסר, רצוף עליות ומורדות, אכזבות והצלחות – וחוזר חלילה. זאת מסקנה שהיא לא רעיונית, אלא בעיקר פרקטית. כזאת שעומדת בבסיס הקונספטואלי של הווייתנו כאן. את החרב כנראה שלעולם לא נחליף בעלה של זית, מקסימום נצליח לאחוז גם בזה וגם בזה – אהדדי. וזה כאמור, במקרה הטוב.
ואם אתם רוצים לראות איך נראית עכשוויות אוטופית מהסוג המסוים הזה, צאו וראו בכול משיחי השקר לדורותיהם בתולדות עמנו. איך הייתה התוצאה העגומה והטרגית כאשר מאן דהו ניסה למכור את סיפור הגאולה – כאן ועכשיו. לנסות ולגרום לנו להאמין שאכן כי כן, הנה הנה משיח בא – ממש פה מעבר לדלת. אבל כמה שאנחנו לפעמים עם נבל ולא חכם, ולא באמת משכילים ללמוד מהטעויות הטרגיות הללו, וחוזרים עליהן פעם אחר פעם ככלב השב על קיאו. או אם תרצו, כמו נרקומן השב אל הסם הממכר.
אז נכון, ברור שהקריאה להחזרת החטופים היא לא רק לגיטימית, אלא אפילו בבחי’ חובה עמוקה של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל מה לעשות, אנחנו כבר יודעים שזה לא באמת יכול לקרות עכשיו. כן, גם אם נצעק זאת בזעם קדוש בראש כול חוצות ונרוץ עם לפידים היישר אל תוך בית ראש הממשלה. כי אם נרצה או לאו, אנחנו כרגע בתוך המצב המחורבן הזה, עומדים מול האויב המר והאכזרי ביותר, כזה שלהגנתו מקיף את עצמו עם אותו כמה עשרות חטופים עמוק עשרות מטרים מתחת לאדמה במחילות האופל של רפיח. וכן, מה לעשות, שלצד הדאגה והחובה הבלתי מעורערת להחזרתם של החטופים – בריאים ושלמים, הכי מהר ומידי שרק אפשר, ישנם כאן עוד כמה אינטרסים לא פחות חשובים, כמו מה תהיה המשמעות של שחרור סיטונאי של מרצחים, מתן אפשרות לחזרה בלתי מבוקרת לצפון הרצועה, ובוודאי כאשר הדברים אמורים ביחס לדרישה לסיום המלחמה ויציאה מוחלטת של הכוחות מרצועת עזה. בקיצור, הדברים הרבה הרבה יותר מורכבים ומסובכים מאשר הסיסמא הכ”כ חדה וקולעת: Bring Them Home Now !
אז כסיסמא וכסלונג שיווקי – פרסומי זה באמת נהדר ואפילו חיוני ובלתי נמנע, אבל כתוכנית עבודה זה פשוט בלתי אפשרי, כמה קשה וטרגי שזה לא יהיה. ואם הדברים אמורים ביחס למטרה הכ”כ עליונה ומקודשת הזאת, קל וחומר כאשר הדברים עוסקים במטרות האחרות אותם רוצים המפגינים להשיג. וכאן נדרשת הבהרה: כותב השורות מאמין שאכן אין מנוס מהליכה לבחירות, בעקבות האסון והמחדל הנוראי ביותר בתולדות ישראל, בשביעי לאוקטובר. אבל עדיין ובו זמנית, בחירות בנקודת הזמן הנוכחית, או כפי שהם קוראים לכך, בחירות עכשיו, יהיו לא פחות מאשר אסון, הן ברמת הלאומית – ביטחונית, ולא פחות מכך, גם בעבור החטופים האומללים והאפשרות להגיע לשחרורם הכי מהר וקרוב שרק ניתן. מערכת בחירות מטורללת של כמה חודשים, בנקודת הזמן הנוכחית, תגזור בהכרח את דחיית האפשרות הריאלית לשחרורם במהלך התקופה הזאת. זה דבר שברי לכול בר דעת.
ולסיום, לרבי נחמן ישנה תורה סתומה (תורה עד’ – ליקוטי מוהר”ן תניינא) שבה הוא מדבר שבעבר כול ההתחלות היו מניסן. התייחסו אל אותה גאולה ראשונה – פלאית של יציאת מצרים. אבל בימינו ההתחלות הן למעשה דווקא מפורים, קרי מאותו החודש האחרון של השנה העברית – חודש אדר. מבלי להיכנס לכול הרעיון המופיע שם, הרהרתי הבוקר שאולי מה שהוא מתכוון שם, זה לעשות אבחנה בין גאולת מצרים כגאולה בעלת אופי אפוקליפטי משדד מערכות, ובעיקר עכשווי, לבין התשועה לה זכה העם היהודי בתקופת מרדכי ואסתר. זאת הייתה תשועה שהתאפיינה באלמנט תהליכי מובהק. אירוע שהתפרש על פני כמה שנים עם הרבה מאוד עליות ומורדות, אכזבות והצלחות. כך שנכון שאנחנו תמיד חוזרים ומזכירים לעצמנו את יציאת מצרים הראשונית ההיא, כמן תזכורת לאופייה הפלאי ואף האבסורדי של ההוויה היהודית, אך עדיין ההתייחסות הריאלית יותר, נסבה דווקא אל פורים ומה שהוא מייצג.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הסיסמא משיח נאו – קחו בחשבון שזה יפה לשיר ולהדביק כסלונג על הפגוש של האוטו, אבל בשום פנים ואופן לא משהו שיכול להחליף את הריאליה התהליכית, את אותה מורכבות ומסובכות מובנית של החיים שלנו כאן. ואם אתם רוצים לראות איך זה נראה אחרת, תסתכלו על הר הגעש של הטירוף שכבר כמה ימים משתולל פה אצלנו בשכונה הירושלמית.
