על מיניות, פוריטניות וקדושה, מתירנות ופרוורטיות. התבוננות בסוגיית הגמ׳ במס׳ נדרים דף כ׳ (בסדר הדף היומי)1 min read

בדף כ׳ במס׳ נדרים (דף כ׳. אותו למדנו בימים האחרונים בסדר לימוד הדף היומי) מוצאים אנו סדרה ארוכה של מאמרים העוסקים במעמדה של האישה במרחב היהודי, ואם וכמה ניתן לתת לה תשומת לב? או שמא תשומת לב שכזו נושאת בחובה סכנה מוסרית העלולה להביא לכלל עבירה. זאת לצד מאמרים העוסקים בתוצאות הפריון המחרידות שעלולות להיגרם כאשר מתקיימים יחסי מין הגובלים במה שנתפס בעיני הגמ׳, כמופקרות מינית.

הגמ׳ שם מציעה בפנינו אי אלו פגמים שבהם עלולים ללקות אותם ילדים שנולדו מיחסי מין שכאלה, כמו למשל, התוצאה שעלולה להיות ליחסי מין שבהם בני הזוג מדברים ביניהם בשעת קיום היחסים, היא בכך שאותם ילדים שייוולדו יהיו חרשים.

בו זמנית, מציעה הגמ׳ בפנינו את גישתה בכול הנוגע למה שהבעל רשאי לעשות עם אשתו בשעת תשמיש, שאו אז ביכולתו לקיים את יחסי המין בכול צורה ותנוחה שיחפוץ. הגמ’ משתמשת בל’ שמדמה את האישה לאכילת בשר או דג, שכשם שאו אז רשאי האדם לאכול באופן של שלוק או צלוי וכו׳, כך גם בנוגע לאשתו.

אני בכוונה נמנע מלהביא כאן (כדרכי) מובאות מתוך הטקסטים עצמם, באשר אני מעדיף לנסות ולהעניק איזושהי פריזמה רחבה וכללית יותר על הדברים, מבלי לרדת לרזולוציה הפרטנית כפי שהיא מובאת בגמ’. מדובר בטקסטים שבעבור לא מעט אנשים הנם לא קלים לעיכול, ונתפסים כאנכרוניסטיים במקרה הטוב, וכמיזוגיניים ואף פרימיטיביים, במקרה הפחות טוב. אך דומני שתהיה אשר תהיה דעתנו על הטקסטים הללו, שומה עלינו לנסות ולהתחקות אחר ההקשר התרבותי – רעיוני שבו הם נאמרו ורווחו בקרב חכמי התלמוד, ולנסות אולי בכ”ז ניתן להפיק מהם גם מוסר השכל כלשהו בעבורנו.

אם נסתכל על שלושת המרכיבים שבהם עוסקת סוגיה מסוימת זאת בגמ’, הרי שניתן לזהות משולש של נושאים שלמעשה ניתן לראות בהם כמקשה אחת: נשים, יחסי מין, וילדים.

בעולם המודרני שבו אנו חיים, לשלושת האלמנטים הללו, אין בהכרח קשר ישיר. דהיינו, אמנם אנחנו יודעים כי לשם הגעה אל התוצאה הסופית הייעודית של הבאת ילדים לעולם, עלינו לבוא במגע מיני עם נשים, ולקוות שמאותם יחסים אכן תגיע תוצאת הפריון המיוחלת. אך כאמור, זהו קשר שהוא ביסודו טכני. קרי, לכול אחד מאותם אלמנטים ישנו חיים משל עצמם. אנחנו מכירים בנשים כסובייקט, ישויות עצמאיות העומדות בזכות עצמן כבני אדם, שוות במעמדן לכל דבר. כך שהעובדה שאך באמצעותן יש ביכולתנו להבטיח את המשכיות הדורית, אינה אלא פרט מתוך הרבה מאוד פרטים של “פונקציות” התקשרות שבאפשרותם של גברים ונשים לתקשר ביניהם. זאת תקשורת אשר אינה בהכרח אמורה להפיק למי מהצדדים, איזושהי תועלת או תוצאה חיצונית כלשהי, מעבר לעצם האינטראקציה הבין מגדרית – אישית.

באותה מידה ניתן גם לראות את האופן שבו נתפסים בימינו יחסי המין. העובדה שהתוצאה האפשרית של יחסים אלו, עשויה בהחלט להיות הריון ולידה, לא בהכרח הופכת את אותם היחסים לאינסטרומנטליים (אמצעיים) כלפי אותה תוצאה פריונית. זאת ועוד, יחסי מין הנם כלי נפלא לתקשורת בין בני זוג, לחיבור ולהבעת אהבתם העמוקה זה לזו, כאשר לכל זאת אין כל קשר, בוודאי שלא ישיר, לאפשרות התיאורטית שמאותם יחסים ייווצרו חיים חדשים. זאת מדוע, אנו מוצאים עניין ותכלית בקיום יחסים, גם בתקופות שבהם אין כל סיכוי שהיחסים יניבו תוצאה פריונית, כמו למשל בתקופות שהאישה כבר בהריון, או בשנים שבהם אין כבר באפשרותה של האישה להביא ילדים לעולם.

הביטוי המובהק ביותר של תופעת הניתוק האמורה, זאת בעובדה שבעולם החילוני – המודרני, יחסי מין רווחים בלי כל זיקה למערכת זוגית ממוסדת כלשהי. ואדרבה, דווקא המסגרת המשפחתית נתפסת כמנוונת ומעמעמת את התשוקה ועוצמת המיניות. זהו מצב שלטעמי, יש בו בכדי לשקף איך יחסי המין השתחררו לחלוטין מכול זיקה למשהו כלשהו שאינו הם עצמם, במלוא עזותם ועצמת התענוג שהם מעניקים.

ביטוי נוסף מובהק לכך, הוא ביחסה הלגיטימי ואף האוהד של החברה המערבית ליחסים מין שאינם הטרוסקסואליים (הומוסקסואליים בשלל הופעותיהם). אין פלא א״כ, מדוע רואה התרבות המערבית ביחסי מין שכאלה, את תמציתה של החירות המחשבתית והתרבותית. או אם נרצה, את ההתגברות על כל אותם דפוסים פוריטניים – שמרניים שאפיינו את העולם הישן, שהיה רצוף בפחדים ואמונות שאיבדו את תקפותם.

בשנות השבעים של המאה הקודמת, פרסם הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, את ספרו ׳תולדות המיניות – הרצון לדעת׳. זהו ספר קטן הכמות ורב האיכות, שנחשב עד היום כמהפכני ופורץ דרך מחשבתי בתרבות, והטביעה חותם ממשי על אופייה של התרבות המערבית – הפוסט מודרניסטית, כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

פוקו חוקר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית. טענתו היא שהשיח על המיניות מגביל ומגדיר את תכני המיניות, ומקבע אותם בתבנית מסוימת. כלומר, כדי להבין את המיניות, צריך להבין איך אנו מדברים עליה, מה אנו אומרים אודותיה, באילו מונחים אנו משתמשים וכו’, כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה. כך לדוגמה התבנית ההטרוסקסואלית, מול ״הומוסקסואליות” לסוגיה (הלא מקובלת).

המיניות ההיסטורית לפי פוקו, היא זו המתפקדת כמנגנון של כוח, הכולל מנגנונים מפקחים שעושים את ההבחנה בין הראוי לשאינו ראוי, מקובל ושאינו מקובל. לטעמו של בעצם השיח על המיניות ישנו אלמנט ממשטר: השיח גרם לכך שבכל פעם שמעלים את נושא המין, יחד איתו עולה מיניה וביה גם עניינו של החטא. העובדה שהדבר נקשר לחטא עוזרת לדכא את המין – הרי שלאדם אסור לחטוא. דיכוי המין היה חלק מהשיח, כבעל תפקיד טקטי, בטכניקה לשימור הכוח. כלומר על ידי כך שאנו מדכאים או אוסרים שיח בנושא מסוים, אנו שולטים עליו.

מטרתו של אותו שיח ממשטר, היא לגרש מן המציאות את צורות המין החורגות. כאשר הכוונה היא אל אותם דפוסים מיניים אשר אינם מיועדים לרבייה ולהעמדת צאצאים. החברה הגדירה נורמה של התפתחות מינית תקינה מן הילדות ועד הזקנה, ולאלו החורגים מנורמה זו, אורגנו מנגנוני פיקוח פדגוגיים, טיפולים רפואיים מטיפי מוסר – הופעלו מנגנוני פיקוח רבים כדי לכונן מיניות מועילה כלכלית ופוליטית, הללו קובעים מה מותר ומה אסור. מה נתפס כלגיטימי ואף רצוי, ומה לעומתו נתפס כסטייתי ומעוות.

דומני שאין דוגמא מובהקת יותר אל אותן תפיסות פוריטנית שעליהן מדבר פוקו, יותר מאשר אלו המופיעות בדף הגמרא הזה שאנו עוסקים בו. אנו רואים איך המיניות נתפסת כחדא מחתא עם האישה ומעמדה הנחות, ואיך היא נבחנת ותלויה סימביוטית בתוצאת הבאת הצאצאים לעולם. כך שכמה טבעי שהשתחררות מתפיסות אלו, תהיה מימוש של חירות ועצמאות, עולם חדש ונאור לעומת עולם ישן ואנכרוניסטי.

אך בכל זאת ברצוני לומר כמה מילים שעשויות להאיר באור מעט עמוק יותר את התפיסה השמרנית שאנו עוסקים בה.

בראייה הקדמונית, יש לראות את המציאות באופן הרמוני ורחב בהרבה. הדברים כולם נבחנים בראש ובראשונה אל מול תכלית מסוימת משמעותית וגבוהה יותר. היצור היחיד שאינו כביכול מצטרף להרמוניה ההוליסטית הזאת, הוא האדם (או באופן מדויק יותר, הגבר) הוא זה האמון על יצירתה של אותה הרמוניה הזאת. קרי, לקשור ולצרף דבר אל דבר, לוודא שהכול הולך אל ייעודו ותכליתו המכוון. כך שלדוג׳ בהקשרים האמורים, הנאת המין, שללא ספק היא לוקחת מקום מאוד משמעותי בחיי האדם ובחוויתו, נושאת בחובה סכנה ממשית לניתוק, דהיינו, להתמסרות בלתי אמצעית אל הרכיב ההנאתי הזה, תוך כדי ניתוקו מכול זיקה אל תכלית כלשהי מעבר לאותה הנאה כשלעצמה. ולא פחות מכך, עם היחס אל האישה, נושא בחובו סכנה שהאדם יתמכר אל קסמו של הקשר הבינאישי הזה, שרצוף בניחוח מיני ובכבלי משיכה הדדית.

כך שכמה טבעי שבראייה שלמה שכזו, תופיע ההתעקשות האידיאולוגית לכרוך הכול. לצרף את האישה אל המין ואת המין את תכלית הילודה. כך חריגה מגבולותיה הצרות של החוויה בגרסתה המכוונת והאידיאלית ההיא, בהכרח תהיה חטא. קרי, החטאה של המטרה והתכלית.

כך יש לטעמי להבין את אותם הגבלים המופיעים שם בגמ׳ החלים על החוויה המינית, הצד השווה בכל אלו, הוא במגמתם הברורה לתחום ולהסליל כמה שיותר (ואף במידת מה לסרס) את יחסי המין למימוש התכלית הפריונית.

בראיית חכמים, מבחנה של איכות ׳התוצאה התכליתית׳, דהיינו, אותם צאצאים שאמורים להיוולד, אפילו מהבחינה היותר פיזית, נגזרת משאלת הלימתה של התוצאה אל המעשה הסיבתי הראשוני, קרי המעשה המיני. כך שבאמונתם, במידה ואותם הורים נמנעו מלשקוד על הסללתה של החוויה המינית לטובת תכלית הילודה, הרי שגם התוצאה תהיה לקויה. זאת בצורת פגמים פיזיים חמורים שיאפיינו את אותם ילדים שאיתרע גורלם להיוולד לאותם הורים שנתפסים בעיני חכמים כמופקרים מינית.

כאן כמובן יש להוסיף את אלמנט הקדושה, שבראייה היהודית – מסורתית אמור להיות מובנה בחוויה המינית ואופיה. הרבה נכתב על הקדושה ועניינה, ואף בבמה זו הרחבתי לא פעם את הדיבור אודותיה, אך בהקשר זה אומר כי עניינה של הקדושה הוא בראש ובראשונה למצב דבר מה לעומת תכלית מסוימת שמחוצה לו. כאשר דבר הוא ׳מוקדש׳ בהכרח מגמתו היא איננה היא עצמו, אלא מציאות גבוהה ונאצלת יותר שלעומתו. כאשר אותו ייעוד מגמתי, הוא היוצר את ההגבל והאיסור (ובאותו מידה אף להיפך, ההגבל והאיסור מאפשרים את היותו של אותו דבר מוקדש ומיוחד לטובת המטרה שמחוצה לו. ראה בעניין זה בדברי התוס׳ במס׳ קידושין ב׳ ב׳ ד״ה דאסר).

כך שהקדושה היא זו העשויה לעשות את כל ההבדל, בין יחסי מין שעניינם פיזור הדעת והנפש, התמכרות והתבהמות יצרית, ליחסים שמצטרפים והולכים לתכלית גבוהה ומשמעותית שבעתיים. כך פניה של הזוגיות כשהיא מוסדרת בתוך חיים של מודעות וטהרה, מתקיימת במסגרת של קביעות ומחויבות ערכית הדדית עמוקה.

ואם בקדושה עסקינן, הרי שכתמונת תשליל למיניות הקדושה, מופיעה המיניות הפרוורטית, זו שחכמים ראו בה יסוד של פריצות ופיזור הדעת. בסוגיתנו מופיעות כמה דוגמאות לכך, בין היתר, יחסים שבני הזוג נושקים זל״ז במקום התורף, יחסים שבהם דעתו של הבעל מהרהרת באישה אחרת, ועוד כיו״ב. בעיניהם תופעות שכאלה, יש בהם בכדי לפגוע באופיים הקדוש והמכוון של יחסי המין.

אלא שכאן מופיעה שם בגמ׳, גישה דווקא מתירנית שהיא הפכית לכול הנאמר:  הראייה הטלאולוגית (תכליתית) האמורה, תקפה כאמור, לכול המתרחש במרחב, להוציא אחד, האדם, דהיינו הגבר. דווקא הוא המתאפיין בריחוק מן העולם ובהתניה המובנית בין הווייתו הסובייקטיבית הנבדלת לכל המתרחש סביבו, רשאי כביכול להפיק אלמנט של תועלת ותשואה אישית בעבורו, מתוך כל מה שמציע בעדו העולם. הוא זה שעליו קוראים חכמים: הם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני (קידושין פב׳ ב׳). זאת ראייה שאין אתנוצנטרית הימנה. האדם עומד כביכול במרכז, ובו זמנית מחוץ, לקיום הממשי, והוא כביכול מוצא לנכון לשאוב מכל המצוי לעומתו את תשמישו והנאתו הראויה לו (אך זאת ייאמר, פרביליגיה זו ניתנת לו לא כמתנת חינם, אלא דווקא מתוך מחויבותו האישית ׳לשמש את קוני׳. הוי אומר, לרתום את כל הוויתו לטובת שימושו של מקום והנכחת מציאותו עלי אדמות).

מכאן נובעת הגישה ולפיה ׳כל מה שרוצה לעשות האדם באשתו עושה׳. ובינו זאת, לא עם אשתו נאמר כאן, אלא באשתו. האישה מופיע כאן כאובייקט שעומד לרשותו של הגבר ולהנאתו.

כך שבשורה התחתונה, גם אם קשה לנו לקבל את הדברים כיום, והם עשויים להיתפס בעינינו כרחוקים ואף כשליליים מאוד, עדיין דומני שמן הראוי להביט דווקא אל המציאות התרבותית – מוסרית הקדמונית הזאת, ככזו שהתעקשה לראות החיים כמכלול תכלית מכוון, ולא כאוסף של חוויות פרטניות בעלות אופי הדוניסטי מובהק. די אם נביט על המציאות המערבית הכה עגומה כפי שהיא כיום, באופן שבו הילודה הולכת ומתמעטת, בעיקר במדינות אירופה, כשיותר ויותר בני האדם נמנעים במפגיע מכול אפשרות אפילו להיכנס למסגרת שנושאת בחובה את התכלית הקמאית, שעליה קורא הנביא ישעיהו: ״כִּי כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד״.

הוי אומר, העובדה שהאלוהים הוא זה הממוצב כמטא-הווייה טרנסצנדנטית להוויה הממשית שבתוכה אנו חיים, מחייבת את הראייה ההוליסטית המכוונת. את היכולת לשקוד באופן מתמיד על היחלצות מכול ממד שיש בו יסוד אנומלי ובלתי הרמוני, זאת שהנביא מזהה כ׳תוהו׳. כאשר הדרך היחידה לכך, היא באמת המחויבות לשלמותו והתפתחותו של העולם. מה שנקרא בלשונו ׳לָשֶׁבֶת׳.

והערה קטנה לסיום, הזכרנו לעיל את דמותו ומשנתו של מישל פוקו, מי שכאמור נחשב לכהן הגדול של המיניות החופשית החדשה, ובהקשר זה אי אפשר שלא לציין את מה שהולך ומתגלה בשנים האחרונות, אודות דפוסי התנהגות מינייים – סטייתיים ואפילו פדופיליים, שאפיינו את אותו מישל פוקו בעצמו. עד כדי עדויות על מעשי אינוס בילדים וכיו״ב. כך שדומני שהערה זו היא לא לגמרי בלתי קשורה ומתחברת לדברינו. ודי בזה. רצ״ב לינק לכתבה העוסקת בנושא:

https://www.israelhayom.co.il/article/866283

כך או כך, דומני שגם בראייה המודרנית השונה כפי שהיא כיום, השונה לחלוטין מזו הבאה לידי ביטוי בסוגיית הגמ׳ האמורה, עדיין יש לנו הרבה מה לשאוב ולקחת מהגישה הכה שמרנית ההיא. או אם תרצו, להרשות לעצמנו להיות קצת פחות פרוגרסיביים, וממילא גם אנוכיים ואתנוצנטריים, ויותר כאלו שיודעים אף להיות קשובים להוויה הכוללת, הרחבה והתכליתית של העולם שבתוכו אנו חיים.

שבת שלום!