לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחִצָּיו חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב.
חָטָא חֵטְא אֶחָד, הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה.
עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה.
שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י, כה). זֶה שֶׁצִּדֵּק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ.
רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ד׳
התפיסה הזאת המופיעה בדברי הרמב”ם, ממצבת את האדם כנקודת מרכז כובד אתנוצנטרית – מוסרית, שכל תנועה ולו קלה שלו, עשויה להשפיע באופן דרמטי על אופיו וטיבו של העולם כולו. או אף ביתר שאת, להכריע את עתידו של העולם לחיים ולמוות במובן הכי פשוט, ממשי, ואפילו מידי.
ואם בימים כתיקונם, גישה שכזו נשמעת היפותטית לחלוטין במקרה הטוב, ומגלומנית עד כדי טירוף במקרה הפחות טוב. הרי שבימים טרופים אלו, שלראשונה מזה כשמונים שנה, ניצב העולם, שוב, בפני אפשרות שעשויה להיות ממשית וקרובה, למלחמת עולם שלישית, נראה לי שהעמדה המוסרית ההיא, מקבלת ממד כמעט מדעי ומוחשי. האופן שבו אדם בודד שמי יודע מה עובר לו בראש, יכול די בקלות להביא למותם האכזרי והמיותר של מיליוני בני אדם, מסוף העולם ועד סופו. איך פתאום עולם שלם, נמצא בחרדה נוראית מפני העתיד הנראה לעין, אפשרות שאינה מופרכת כלל ועיקר, למלחמה גרעינית שמי יודע מה עלולות להיות תוצאותיה. זה הלא מדהים ומצמרר ממש!
ותקופת בהלה זו מצטרפת לתקופה המטלטלת שחווה העולם כולו בשנתיים האחרונות, שנתיים שבהן היינו במצב שבו פתאום כול אחד מאתנו עלול היה חלילה להיות זה שבגינו המחלה תשוב ותתפשט. ייקח אתו איזשהו ווריאנט מסוכן חדש, שעלול לגרום למגיפה להגיע ממדים אדירים שבלתי ניתנים להכלה. כך שנראה לי שיותר מהפחד מהמחלה כשלעצמה, אך המחשבה על הפוזיציה הכה אחראית הזו, מעבירה רעד וחלחלה שבעתיים. כך שלפתע דברי הרמב”ם האמורים, מקבלים את המשמעות היותר קיומית וממשית שיכולה להיות.
וזה לוקח אותי לסיפור המגילה, ובייחוד סיפור ההצלה הפלאי שאנו קוראים בו. האופן שבו שני אנשים בודדים, הצליחו בתושייתם, בתעוזה ובאומץ לב בלתי רגיל, להציל מגזירת השמדה המרחפת על האומה הישראלית כולה.
כבר בראשית סיפור המגילה, אנחנו כמו נרמזים אודות אופיו היחידאי של מרדכי:
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי.
אסתר ב׳ ה׳
מרדכי הוא האינדיבידואל האולטימטיבי, באופן כמעט אנרכיסטי, ובוודאי נון קונפורמיסטי מובהק. כך שכאשר המן בן המדתא האגגי, עולה לגדולה כמעט אלוהית, וניתנת ההוראה המלכותית כי על כל עבדי המלך לכרוע ולהשתחוות לו, באקט של הכנעה והרכנת ראש. אך מרדכי מצדו, לא יכרע ולא ישתחווה. הוא מסרב בתוקף להצטרף לפסטיבל פולחן האישיות האלילי בזה. אם נרצה, הוא מתעקש להישאר איתן בעמדתו הערכית והמוסרית, לא להיסחף בתנועת דעת הקהל הפופולרית (זאת אפילו שמבחינה הלכתית טהורה, איכשהו הוא יכל היה למצוא תירוץ והצדקה לעשות זאת. וכפי המבואר בדברי חכמים).
ולאו מילתא זוטרתא היא. כי להדיא אנו הלא גם למדים על האופן שבו חווה המן עצמו, את מופע הפגנת היחידאיות הרדיקלית הזו של מרדכי. וכפי שהוא מצהיר בפני אשתו, ילדיו וכל אוהביו:
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
אסתר ה׳ יג׳
בעבור המן, הכול מתגמד לעומת הסירוב המופגן הזה של מרדכי לכרוע ולהשתחוות. והדברים מצמררים ממש. כי הלא מדובר באדם שמחזיק בכוח כמעט בלתי מוגבל. יכול הוא לעשות ככל העולה על רוחו (כך רק בזכות הכוח הכמעט בלתי מוגבל הזה, היה באפשרותו להכריז על ג’נוסייד במחי הרמת כוסית עם אחשוורוש). ובכל זאת, עצם ההצהרה המוסרית שהדהדה מסירובו המופגן של איש אחד בודד, אותו מרדכי היהודי משושן הבירה, היה בה משהו כה חזק ועוצמתי, עד כדי מצב שהכול לא היה שווה באמת בעבורו.
וכך היו הם הדברים גם בנוגע לאסתר. בעת הגזירה, שולח אליה דודה מרדכי את בקשה, לבוא אל המלך לבקש ולהתחנן מלפניו על גורל עמה ועל הסכנה הגדולה המרחפת עליהם. אך במענה לכך, מעמידה אותו אסתר אודות העובדה הידועה, ולפיה בקשתו זו הימנה הנה לא פחות מאשר משימת התאבדות. כי הלא:
כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית.
אסתר ד׳ יא׳
אך בכל זאת, מרדכי מתעקש על כך, כי עליה ליישם את השליחות הזו המוטלת על כתפיה. וכך הוא אומר לעומתה:
אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
אסתר ד׳ יד׳
ועתה בינו נא. ברי שמרדכי היהודי הוא איש ריאלי ואף פוליטיקאי מתוחכם, המחובר ומודע למציאותו הסובבת. ובכל זאת הוא בוחר במפגיע לשלוח את אסתר למשימת ההתאבדות הזו. ואין זאת אלא, מתוך הבנה עמוקה על כך שלעתים כשהחושך כל כך יכסה ארץ, עד אשר אין מנוס מנקיטת יוזמה אקטיבית, לעשות מעשה בעל אופי אנרכיסטי, מעשה של אבסורד מוחלט, כזה שאינו מקבל את המציאות הזו כמו שהיא, מתנגד ומנסה לשנותה.
זאת פעולה שערכה הוא בראש ובראשונה מבחינה מוסרית, הרבה יותר מערכה הפרקטי – ריאלי. או אם תרצו, לתפיסתו של מרדכי, הפרקטיקה והריאליה הנן נגזרות של המעשה המוסרי (האנטי ריאלי, ואפילו המסוכן) ולא להיפך. כך שבסופו של דבר, אם רק לו יימצאו אותם יחידים, גיבורי חיל ואמיצי לב, אשר יהינו להרים קול ולעשות את המעשה המתנגד הנכון, ואפילו יהיו מוכנים להקריב את חייהם ממש על מזבח אותו הקול המוסרי הזה, הרי שבערבו של יום גם הריאליה המעוותת והטרגית עצמה, תנוצח ותשתנה בהתאם לאידיאל המוסרי המכוון. יש בכך אמירה נוקבת על משמעותה של הריאליה ועד כמה אנחנו חייבים להיות קשובים לה, או לחילופין, להיאבק בה בכול מחיר.
ובזה יואר הל’ המופיעה בפיוט הנודע והקדמוני (ככה”נ נתחבר בתקופת הגאונים) לחג הפורים: ‘אשר הניא’, שבו בחלקו האחרון הפותח בבית (‘שושנת יעקב’) אנו מכריזים כי: ‘תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר’. כאן התשועה והתקווה מתייחסות קולקטיבית על הכלל היהודי. אך לאלתר עושים אנו מעבר דדוקטיבי, ומדברים דווקא במישור האינדיבידואלי – הפרטי. היינו, אודות דמויות ספציפיות מסיפור המגילה, לחיוב או לשלילה. אלו הן דמויות הקשורות לגזירת ההשמדה הנוראית מחד, ואם לנס ההצלה מאידך. וכאן מזכירים כרוכלא בשוקא (כרוכלים המונים את מרכולתם בשוק), את סך כל הדמויות הרלוונטיות במגילה (עד אשר אפילו אותו חרבונא מוזכר שם גם הוא לטוב).
אלא כי לפי דברינו, הא גופא עניינו של סיפור המגילה כולה. האופן שבו יחידים כמו פועלים בינם לבין עצמם, ומצליחים ליצור מציאות ולהשפיע על סביבתם באופן דרמטי של ממש. וכאן בהקשר זה, בדיוק עפ”י אותו עיקרון נמרץ האמור בדברי הרמב”ם לעיל, הכול היחידאי הזה פועל לשני הכיוונים במידה שווה. יכול האדם לבחור להשפיע טוב וצדק, כפי שנהגו מרדכי ואסתר (ואף חרבונא), ולהיות מן המבורכים האולטימטיביים. אך באותה מידה, הוא יכול חלילה לאחוז במידתם המרושעת של המן וזרש אשתו, ולהפוך את כוחו והשפעתו היחידאית, למקור של כאוס וזוועה מפלצתית.
כאן גם נעוץ הסוד באופן שבו האלוהים כמו מוכמן ונעדר מן המגילה. כי על מנת להעצים את מקומם ויכולת השפעתם של היחידים, לטוב או לרע כמתבאר, יש כביכול צורך לרוקן את המרחב מן הנוכחות האלוהית הדטרמיניסטית. להיוודע ולהגלות כמה עשויה להיות עצומה ודרמטית אופן בחירתם של בני האדם. או אם נרצה, זהו סיפור על גזירה והצלה שבאים מידי אותה ‘רשות נתונה’ שבידי האדם והכרעתו המוסרית, ולא על התחוללות קוסמית שמימית של ‘הרשות הנתונה’, שכולה כמו מנווטת במובהק בידי שמים.
אז ביום זה של פורים, כדאי שנזכור ונשים זאת כחותם על ליבנו. להאדיר ולהעצים את מעלתו וייחודיותו של היחיד, ובעיקר כוחו והשפעת קולו המוסרי להדהד במרחב ולהשפיע על המציאות מיסודה. או כלשונו של הרמב”ם לעיל:
עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה.
