ירושלים בשבילי היא סיפור אהבה, במובן הכי עמוק ובסיסי של המילה. אני לא בטוח שאני יודע בעצמי להסביר מדוע, מהו סודה הפנימי של העיר שכה הילך עליי קסם. שבה אותי אל תוכו, כמעט אפילו הייתי אומר, בלע. פשוט נבלעתי בתוך העיר הזו, מן מלכודת דבש כזו שאתה לא באמת יכול או רוצה, להשתחרר הימנה.
וכאדם שמבחינתו היסטוריה היא לא רק סיפורים שקוראים בספרים בבתי הספר או באוניברסיטה, אלא משהו שחרוט עמוק בתוך תעודת הזהות, מכונן ומהווה את מי ומה שאתה, ירושלים תמיד לקחה שם מקום. זה כמובן מתחיל מההיסטוריה האישית הקרובה יחסית שלי, עובדת היותי בן למשפחה “ירושלמית” שורשית, משפחת הרשלר שעלתה לארה”ק וירושלים מהונגריה שבאירופה, לפני כמאה ושבעים שנה, אי אז בשלהי המחצית הראשונה של המאה 19. משפחה שעזבה עולם חברתי ותרבותי שלם, ועשתה את המעשה האבסורדי לעלות ולהתיישב בארץ ובייחוד בעיר הלא זרועה הזו. עיר שבימים ההם הייתה תחומה בממדיה הצרים סביב חומות העיר הידועות, כשרוב ברור מתושביה הם ערביים ונוצרים. זה היה מיעוט יהודי אדוק, קומץ של משפחות שעלו ובאו לציון מתוך מקום שכולו תשוקה וכיסופין לאל חי. רצון לבוא ולחסות בצל שדי, תחת כנפי השכינה בעיר הקודש עליה חלמו ונכספו יהודים לאורך דורות. זאת הייתה נקודת מפנה דרמטית שקשה להפריז בחשיבותה בתולדות האומה היהודית בגולה, פתאום קמו יותר ויותר יהודים וחשו שהגיע הזמן לממש, להגשים במעשה נחשוני את מה שהיה עד כה אך כמושא של תפילה וחלומות. זאת הייתה משיחיות במובן הכי אופרטיבי ואבסורדי כאחד. לא כרעיון ואידיאה מופשטת, אלא כמעשה אמתי שגובל במסירות נפש ממש (בתחילה עליות החסידים ותלמידי הגר”א בראשית המאה 19 ולאחמ”כ תלמידי החתם סופר, שמשפחתי נמנתה עליהם)
ולמשפחה הזו נולדתי אני, עם המורשת הירושלמית המפוארת הזאת. מאז באה משפחתי ירושלימה, היא השתתפה ונטלה חלק פעיל בתהליך המופלא של התרחבות העיר והתפתחותה. לדוג’ למשפחתי הייתה הזכות להימנות בגרעין המייסד של שכונת “משכנות שאננים”, שהייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. זה היה מעשה של חלוציות ותעוזה בלתי רגילה. ואכן, למרבה הצער, שנים ספורות לאחר הקמת השכונה, נרצח בה בדם קר ר’ אהרן הרשלר (שהיה אח סביו של סבא רבא שלי), בשעה שקם להגן את ביתו מפורצים ערביים מרצחים (מאז נחשב ר”א הרשלר, כקרבן הראשון שנפל בחלל על מזבח מפעל החזרה לציון. זאת על אף שאותו אירוע ספציפי התרחש כעשרים שנה קודם להיווסדותה של הציונות). בהמשך הייתה משפחתי מהראשונות שייסדו את שכונת “בתי הונגרין”, הסמוכה לשכונת מאה שערים המיתולוגית.
אבל לא רק בהיסטוריה משפחתית מצומצמת עסקינן כאן, אלא בחיבור שהוא הרבה מעבר לעניין האישי-פרטי שלי. בעבורי ירושלים מגלמת בתוכה, בהווייתה הכה ייחודית שלה, את האפשרות לחיות במקום שהוא כולו בסימן של לימינליות. כי הלא אין כמו העיר הזאת בעולם באופן שבו היא רצופה בגבולות, בסתירות, בקונפליקטים, אך בו זמנית, גם ביכולת הרמונית, מקום של אנטיתזה וסינתזה כאחד. ירושלים היא הממד שבו אתה כבר באמת שלא יודע איפה נגמר האפשרי ומתחיל הבלתי אפשרי ולהיפך. ובעבורי, כמי שחי ונושם סתירות, ניזון מסכסוכים והפכים תרבותיים, אין בחירה אולטימטיבית יותר מאשר העיר הזאת. תמצאו לי עוד מקום עלי אדמות, שבו ניתן להיות ניתן לפשוט וללבוש כ”כ הרבה צורות ומצבי צבירה, כמעט בו זמנית. ושמא זה מה שעושה אותה לכה חמקמקה ומסתורית, תמיד תוכל למצוא בה ממד נוסף, איזשהו רובד ופיסה תרבותית שעוד לא התוועדת אליו, עוד קבוצה אוונגרדית שמוצאת בה את המצע הרוחני המושלם להתקיים ולפעול.
אך מה שרציתי לציין בפניכם ביום הזה, הוא פן מסוים בסיפורה של העיר הזאת, אליו התוועדתי כבר לפני לא מעט שנים, והוא הפן האמנותי. כבן לאב שעוסק כבר עשרות שנים בתחום היודאיקה, גיליתי כבר בשנותיי הצעירות את האופן שבו ירושלים מופיעה כמוטיב אמנותי מובהק במנעד עצום של פריטי אמנות יהודית ויודאיקה. ונער הייתי וגם זקנתי, ובשנותיי היותר בוגרות נחשפתי לעובדה שמדובר בתופעה שהיא חוצה דתות, ולמעשה מתקיימת בצורה לא פחות דומיננטית, באמנות הנוצרית והמוסלמית שנעשו במשך מאות רבות של שנים לאורך ההיסטוריה. ככל שלמדתי את הנושא יותר ויותר לעומק, הבנתי כמה מדובר בתופעה שהיא יחידאית ביותר ואין לה אח ורע. כבר למעלה מאלפיים שנה שבה ירושלים מופיעה כמושא של כיסופין ותשוקה, דמיון ואמונה. במשך דורות אמנים מבני שלושת הדתות המונותאיסטיות, לא חדלו מלשרטט ולצייר, לחרוט ולחקוק, את סמלה של ירושלים על אינסוף מופעים אמנותיים. אם בעץ ואם בנייר, אם על הקנבס ואם על הכסף או הזהב. קשה לי אפילו לתאר בפניכם את העושר האמנותי והתרבותי העצום הזה.
זה מה שגרם לי בשנים האחרונות התחלתי לעסוק בצורה אינטנסיבית באיסוף שיטתי של אותם פריטי אמנות, מצאתי את עצמי מכלה את ממוני במרוץ אחר עוד ועוד פריטים שכאלה. החזון שעמד לנגד עיניי הוא הקמה מוזיאון (פיזי ווירטואלי כאחד) שירכז ויציג את כל המנעד האמנותי העצום הזה, וישקף את הפרספקטיבה המופלאה שנחשפת מתוך פסיפס הפריטים העשיר הזה. זהו פרויקט שלצערי נגדע בגין מגיפת הקורונה שהגיעה לחיינו, בתקווה שיחזור לחיים מתישהו בעתיד הקרוב (קראתי לו JAM – Jerusalem Art Museum)
ומה שכ”כ מדהים בעיניי בהקשר הזה, זאת העובדה שירושלים כמוטיב אמנותי, מופיעה כמופע שהוא אבסטרקטי לחלוטין. הוי אומר, אין באמת יסוד ריאלי ממשי לצורה שבה מופיעה העיר בכול אותם מופעים אמנותיים. הסיבה הטכנית נעוצה כמובן בעובדה שרובם המכריע של אותם אמנים, מעולם לא באמת ראו את ירושלים בעיניהם, אותה העיר שנמצאת אי שם בארץ הקודש, הייתה כה רחוקה ובלתי נגישה בעדם. כך שכול מה שנותר להם הוא לנסות ולדמיין, לשרטט משהו כלשהו שקרוב לדימוי שהם קיבלו משלל מקורות אחרים. כך נוצר מצב שהוא אירוני ונפלא כאחד, ירושלים קיבלה למעשה צורות ודימויים לאין מספר. כך הפכה ירושלים להיות משהו שמתקיים על התפר החמקמק הזה שבין המסמן למסומן, הממשי האייקוני למופשט הרעיוני.
קחו לדוג’ את הופעתה של ירושלים בתחריטים שונים שנדפסו (בעיקר על ידי נוצרים באירופה) החל כבר מהמאה 15 ועד המאה 20. ברשותי כמה מאות תחריטים שכאלה, כאשר אין האחד דומה לחברו. כל אחד ואחד מאותם תחריטים מכיל ירושלים ייחודית משל עצמו. משהו שכך היה נדמה במוחו הקודח של אותו אמן ששרטט את ירושלים באותו תחריט. ואם יש משהו שמפעים אותי בעיר הזאת, זאת דווקא היותה כל כך אלסטית וגמישה, מן עיר אוטופית שכזו שבה כביכול כל אחד יכול לטעום בה את טעמו שלו, להתחבר אליה ממקום שכולו על טהרת המעוף והדמיון האישי. תדמיינו את ירושלים כמן מרחב שבו כל אחד יכול לחפור ולדלות מנבכי אוצרותיה, את נקודת החיבור וההשקה שלו אל עיר הקדמונית הזאת.
אך כיוון שעל ראש שמחתנו הוא איחודה של ירושלים דווקא על ידי מי שחזר אליה אחרי כאלפיים שנה, העם היהודי. חשוב לי לשתף אתכם במשהו שלפחות ממה שלמדתי וחקרתי, הוא ייחודי לאומה היהודית. וזהו האופן שבו ירושלים תופסת מקום בריטואלים הדתיים והקהילתיים בחיי העם היהודי. אם זה בהגדה של פסח בליל הסדר, או בקישוטי הסוכה בחג הסוכות, ואם בטקסי החופה והנישואין, וכמובן בסידורי התפילה וכו׳. ירושלים תמיד נמצאת ונוכחת שם, כאילו חוזרת ומאותת לנו, כמה שאין עבודת השם, השמחה האישית והקהילתית, שלמה ומתוקנת, כל עת שכל עיר על תלויה בנויה, ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה. ירושלים הפכה להיות לא רק מושא של כיסופים וערגה, אלא כזו שמהווה לעומתנו את אמת המידה האולטימטיבית, למה שלם ומה חסר, מה אידיאלי ומה פגום. ודווקא בכך מצאתי מקור נלבב של נחמה. בעיניי ההבעה המוכמנת כאן, היא לא רק של תקווה ותפילה, אלא יסוד מובנה של צניעות, לכך שנקודת ההשגה והשמחה האולטימטיבית לעולם נמצאת אי שם מעבר לנו, בהופעה שהיא מחוץ להווייתנו הריאלית הממשית, תמיד תהיה שם ירושלים האוטופית לִצְפּוֹת עליה ולְצַפּוֹת אליה, להאמין שיום יבוא והשלמות תופיע בחיינו כמופע שהוא לגמרי התגלותי, כמן ירושלים של מעלה שתרד ותממשק עם ירושלים של מטה של שלנו. הריאלי והנשגב שיתמזגו זה בזה.
והפריט הסמלי שבחרתי להציג בפניכם, הוא אהוב עליי במיוחד. מדובר בזוג גביעי כסף שמחוברים זה לזה ומייצרים כמן כדור הוליסטי מיוחד במינו. אלו הם גביעים שנוצרו במאה 19 בעיר גרליץ שבגרמניה, ונועדו לשימוש תחת החופה, בשתיית הכוס המסורתית של החתן והכלה. ומה שעושה את הגביעים הללו למיוחדים שבעתיים, זאת העובדה שבטבורם מוטבע מטבע שנקרא “שקל גרליץ” זהו שקל שהוא למעשה רפליקה של אותו “שקל ישראל” מיתולוגי שהוטבע על ידי המורדים במרד כוכבא (אי שם בשנות השלוש של המאה השנייה לספירה), כאות של תקווה וחירות, ואמונה כי בקרוב יחזור העם לציון והריבונות היהודית תשוב לעיר הקודש. אז שם בגרמניה היה מי שמצא לנכון לייצר חיקוי לאותם מטבעות, לטובת הרבה מאוד יהודים (וכנראה שגם לא יהודים), שראו במטבעות ההן כסמל האולטימטיבי של התקווה לגאולה לחירות.
אך מה שייחודי בצמד הגביעים הללו, היה באופן שבו האמן שיצר אותן סיפר למעשה את סיפור חלוקתה של העיר והתקווה לאיחודה מחדש, כמשל לסיפורם של בני הזוג. כך היה המנהג לתת לחתן והכלה לאחוז כ”א בידיו גביע אחד, כאשר מיד לאחר שתייתם הפרטנית היו הגביעים מתאחדים ומתמזגים לכלל ישות הוליסטית אחת הגדולה מסך חלקיה. כך נעשה הפירוד והריחוק הבינאישי, כסמל לפירוד והריחוק של העם מאלוהיו, של ירושלים של מטה הקרועה מזו של מעלה, ואילו רגע האיחוד והאהבה הוא הנקודה שבה אנו זוכים להתמזגות המיוחלת ההיא.
אז ביום האיחוד ההיסטורי הזה, נותר רק לקוות ולאחל לעצמנו, כי לעולם לא נחדל לכסוף ולהתרגש, לדמיין ולשרטט את העיר הזאת בצורה הכי מופלאה שיכולה להיות. שלא ניתן לריאליה לגבור לנו על הפנטזיה, על האוטופי והרצוי לנו באמת. או אם נרצה, לירושלים של מטה לטשטש ולערפל את אותה ירושלים אינסופית של מעלה.
יום ירושלים שמח לכולנו!
