חודש תמוז הוא חודש מתעתע. למעשה הוא ה-חודש של התעתוע. אם הייתי נדרש לשים את האצבע על משהו אחד מובהק שהיווה לאורך ההיסטוריה את ה-מקור להרבה מאוד מהבעיות היותר קשות, של האומה היהודית, הרי שזהו התעתוע. בדיוק אותו תעתוע שמופיע באופן כה חריף בחודש הזה של התמוז.
די אם נביט לשם תמוז בעצמו, נוכל להתחקות אחר טיבו של התעתוע המבעית הזה שאנו עוסקים בו. כך מתאר הנביא יחזקאל את המפגש עם התועבות שהתחוללו לא פחות מאשר בתוככי המקדש: ‘וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז‘ (יחזקאל ח’ יד’). וכפי שמופיע על אתר במפרשים, התמוז האמור כאן הוא מן אל מיוחד במינו. כזה שאינו מביט באדם בקיפאון אלילי, אלא כמו ממש בוכה ביחד עם מי שפולח לעומתו. זאת בזכות האש שהייתה בוערת בו מבפנים באופן שהייתה מורידה דמעות מעיניו של אותו האל – תמוז.
תחשבו על הסיטואציה הסוריאליסטית והמחרידה כאחד. יחזקאל נכנס במלוא הדרו לבית המקדש, ההיכל האולטימטיבי של גילוי האמונה המונותיאיסטית, אל המקום שאין כדוגמתו בתובענותנו הדוגמטית ליישומה של ההוראה הקדמונית החרוטה כגולת הכותרת בעשרת הדברות: ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ‘ (שמות כ’ ג’). אך דווקא שם מכול המקומות, הוא מוצא את הסצנה הכה מופרכת בישיבתן המשותפת של נשים סביב לאותו אל תמוז, כשהן לא פחות מאשר בוכות יחד אתו. או אם נרצה, הוא בוכה יחד איתן. זהו פולחן אלילי שלהבדיל, מגרסתו הרווחת, יש בו מן ההזדהות והחיבור בין האדם הפולח לאובייקט הנפלח. אפילו במידת מה, אותו אובייקט נעשה לסובייקט. כמו משדר לאדם שהוא יחד עמו בתאנייתו.
מה יש בנטייה האנושית המוזרה הזאת ביצירת המנגנון האלילי/מלאכותי הזה? זה הלא שקוף וגלוי לכל בר דעת, כי זאת לא יותר מאשר מניפולציה רגשית של אמפתיה הזדהות. שימוש במנגנון הצתת האש בליבתו של אותו התמוז, באופן שפניו ידמעו ובכך ידמה לאדם שהוא מזדהה עמו בכאבו ובבכיו.
נראה כי עניין עמוק בנטייה המנטלית האנושית לפנינו כאן. האופן שבו כה קל לאדם לשקוע בתוך הדמיון של ההזדהות. בתוך מציאות שברגע נתון זה כמו נמצאת עמו, כואבת יחד אתו ואף חולקת עמו את הבכי והנהי. האדם רוצה להיות במציאות הנוכחת. ברגע ההווה. להרגיש כי מוכל, מורגש. שאיזושהי אלילות מיתית גדולה כמו עוטפת אותו ומעניקה לו החיבוק הנוכח שכה הוא משווע אליו.
זאת בעומק ההכוונה שבין האל המונותאיסטי לאלילות הפגנית. כי בעוד עניינו של המונותאיזם הוא בהכרח התכווננות לעומת המופשט, הנעלם והחמקמק הטרנסצנדנטי, דבר שתובע מן האדם בהכרח להיות במודעות ובחינה אפיסטמולוגית ורוחנית מתמדת, האם הוא אכן עומד נכונה ונכוחה לעומת האלוהים, מאמת ומטמיע כדבעי את נוכחותו האקסקלוסיבית עלי אדמות. זאת בשעה שהאלילות הפגנית יש בה מן מנעמי ההתמסרות של הרגע. האופן שבו האדם כמו מצרף את עצמו אל ההוויה הנוכח והקונקרטי לעומתו. זאת התייחסות שאין בה דבר וחצי דבר מן ההתכווננות התודעתית. כולה בסימן של התבטלות והתכנסות לעומת המצוי הממשי.
כך בדיוק גם הייתה טיבה של ההתגלות המונותיאיסטית המרהיבה של מעמד הר סיני. האופן שבו האלוהות התגלתה במלוא עוצמתה מחד, אך בו זמנית במלוא תובענותיה המוסרית מאידך. אותה הוראה דוגמטית על ‘לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי‘ (שם, ב’), לא נשארת בחלל ריק, היא הולכת ומתפרטת בכל אותן דברות נוספות. כאלו שמבטיחות את ההתכווננות האנושית והמכוונות המוסרית להטמעתה הראויה של האחדות האלוהית בהוויה היהודית.
ואכן, תובענית היא מאין כמותה העמידה לעומת האלוהות הטרנסצנדנטלית. נוקבת ויורדת עד חדרי תהומות הנפש. דבר יום ביומו היא מתדפקת בתובענותה על דלתו של האדם המאמין, דורשת את אימותה המחודש פעם אחר פעם לאין קץ. כך עשרת הדיברות מותמרות להכרה היום יומית של קריאת שמע (עפ”י דברי התלמוד במס’ ברכות יב’ א’). זאת הקריאה שבאמצעותה אנו חוזרים ומאמתים בדעתנו את ההתכווננות המונותיאיסטית. את המשמעות של להיות לעומת הנוכחות הטרנסצנדנטלית האינסופית.
כך שאם בעשרת הדיברות ומעמד הר סיני כך, הרי כתמונת תשליל הייתה ההתרסקות הנוראית של מעמד עשיית העגל. היו אלו רגעים טרגיים של חולשה ואובדן דרך, שבה האומה חש שאינה מסוגלת לחיות במתח המתמיד הזה שעל הרצף שבין הנוכח לנעלם, המצוי לנסתר, האזוטרי לאקזוטרי. כך ברגעים ההם כאשר משה בושש מלבוא, ואבדה מהם ממשותו האנושית ובו זמנית העוצמתית ויוצאת הדופן, הם פנו אל אהרון ותבעו ממנו: ‘עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ‘ (שמות לב’ כג’). לא הייתה זאת תביעה בעלת אופי של התייחסות כלשהי אל העבר, ובו זמנית נעדרת מכול זיקה כלשהי אל העתיד. אלא זה שהלא כולו נוכח – בכאן ועכשיו: ‘יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ‘!
ואכן, הייתה זאת התפרקות מוחלטת. ממצב שכולו בסימן של התכווננות מוסרית, למצב אנרכי של מחולות ולפידים. וכפי שתיארו זאת חכמים: ‘יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא האמינו בה, ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא‘(סנהדרין סד’ א’). הוי אומר, חלק בלתי נפרד ממטרת פולחנם האלילי, הוא להסיר מעליהם כל זיק של תובענות והתכווננות מוסרית הולמת.
אך ביתר שאת, כל פולחן העגל היה בו מן תמצית התעתוע. או העגל שהיה כולו ממעשה ידיהם, כמו קיבל חיים משל עצמו. הוא יצר בעדם נוכחות דמיונית של סובייקט ממשי. כי הלא מה לנו יותר ממשי מחומר הגלם המעולה של הזהב (ועוד כשהוא בא בכמויות כה יוצאת דופן), ובו זמנית, הוא אכן כמו קיבל חיים משל עצמו. כשהוא מסוגל להיות שם בעדם, איך שהם כמות שהם.
כך גם אנו מוצאים באגדת חכמים (שבת פט’ א’) על האופן שבו החל התדרדרותם ההכרתית עד כדי עשיית העגל: ‘בא שטן ועירבב את העולם אמר להן משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו הראה להן דמות מיטתו והיינו דקאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש וגו‘. זהו תיאור שכולו על טהרת התעתוע. אותו האיש שהוא סמל של חיים חיוניים, מי שעליו נאמר ‘לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה‘ (דברים לד’ ז’), פתאום נראה להם כמת המרחף במיטתו ממעל. כך אותו חיזיון הכניס אותם לפאטה מורגנה של תעתוע, זה שבסופו הסתיים בפולחן מחריד של אלילות והפקרות מוסרית.
כך שאם ננסה להביט איך הסתיים אותו מאורע שהיה כולו בסימן של תעתוע, הרי ששבירת הלוחות משמשת בהקשר זה, כדרך להביע את השבר מן ההשתעבדות אל הממשי. הלוחות לא יכולות להתקיים במציאות שכה הולכת שבי אחר הממשי. כה מתמכרת אל הנוכח הפיזי שלעומתה. כך שמה שנשבר היו הלוחות בעוד שהאותיות, קרי האידיאה בתצורתה המופשטת, המשיכו לרחף באוויר לאין קץ. כך אנו גם למדים מדברי חכמים, שאותה שבירת לוחות, היא זאת שכמו הבטיחה את שכחת התורה וממילא גם את החובה לחזור ולשנן אותה לאין קץ. או במילים אחרות, דווקא התורה שבעל פה, זאת המופשטת שהיא על טהרת המחשבה והאידיאה, נולדה דווקא שם ברגע שבירת הלוחות.
ואם נחזור לתיאורו המצמית של יחזקאל מהופעתו בשערי המקדש. הרי שברי הדבר שאין זאת מקרי שאותן בחרו למקם את אותו מפגן אלילי של תעתוע, דווקא במקום שאין מופשט הימנו. זה שעליו נאמר: ‘וַיהֹוָה בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כׇּל הָאָרֶץ‘(חבקוק ב’ כ’). ההס האמור כאן, אינו אלא השתקתה של כל הממשות הארצית לעומת הדומייה האלוהית. כך המציאות כולה כמו מתכווצת בשתיקה והשתאות מול משהו שמגלם בתוכו את הנוכחות הבלתי נראית.
כך שאותה אלילות של התמוז, לא הייתה אלא כנעיצת חרב בליבתה של המופשטות המונותיאיסטית. התמסרות פולחנית אל הכאן ועכשיו המצוי. אלא מה שנראה כמו דמעות והזדהות, בזמן שכול המבכות שם סביבו, יודעות גם יודעות, שאין זאת אלא תעתוע מובהק. אך כמה מתוק הוא התעתוע. כמה נעים לשקוע בתוכו. להיות שם נוכחים בעוצם הרגע של ההיות כמות שהוא. מנותק מכול זיקה אל העבר והעתיד.
כך היה זה אותו הבכי כמקבילה האלילית, אל אותו הקול שעלה ובא מפולחן העגל והמחולות והלפידים, שאותו תיאר משה כ’אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ‘ (שמות לב’ יח’).’קול הענות’ הוא הקול של שאינו בא לבשר בשורה גדולה כלשהי (שאו אז הוא יהיה קול ענות גבורה) או לחילופין להביע מצוקה כלשהי (שאו אז הוא יהיה קול חלושה), אלא פשוט קול סתמי בתכלית. כזה שלא אומר דבר וחצי דבר. אם נרצה, קולה של מציאות המתמסרת ללא תנאי, אלא משהו שהוא כולו בסימן של תעתוע מוחלט.
בעומק הדברים, זאת היא סוגיה הנוגעת בבסיס חווית האמנות והאסתטיקה. האופן שבו האדם מתמסר לעומת הייצוג. משתאה לעומתו. עומד נפעם אל מול יצירה שהיא במובהק אך מייצגת אידיאה ונרטיב כלשהו. זאת חוויה שיש בבסיסה את יכולת השהייה של הידיעה. של כל מה שאנו באמת מודעים לו ביחס למה ולמי שנמצא לעומתנו. במובן זה, האדם מסכים מרצונו להשעות את שאלת האמת כדי לחוות את הנוכחות ההווות. זה מה שנקרא בפילוסופיה של האמנות “השעיית אי-האמון” (Suspension of disbelief) אשר מאפשרת את ההתמסרות הרגשית, האמפטיה והדיס אמפטיה עם הדמויות והעלילה וכו’. כך היא בהכרח כאשר אנו רוצים לחוות באופן טוטאלי את הצפייה בסרט קולנוע, או במחזה בתיאטרון. באופן שנוכל למצוא את עצמנו נרגשים עד דמעות לעומת מה שאנו רואים, זאת בשעה שאנו יודעים בבירור, כי הדמויות שאנו רואים אינם אלא שחקנים וכל ההתרחשות המתגלית לעומתנו, אינה אלא פיקציה מוחלטת. אשליה אמנותית גרידא. אך ע”כ יש להרחיב בנפרד.
כך תקופת הקיץ מגיעה לשיאה בימים אלו של חודש תמוז. אלו הם הימים שהמציאות הנראית, זאת המיוצגת בשעות היממה, היא הארוכה ביותר. הכול לכאורה נמצא שם בחוץ. נוכח במלוא עוצמתו. זאת התקופה שאין טובה הימנה ליציאה מן הבית. לשזוף את נוכחותנו לאור השמש הבוהקת. אך דווקא הנוכחות הזאת, היא כולה בסימן של תעתוע. האור והחום המשמשים בערבוביה עושים את הגילוי המובהק הזה, לתעתוע. אנחנו כבר לא באמת יודעים אם מה שאנו רואים משקף אמת כלשהי, או שאינו אלא תוצר לוואי של עודף האור ועוצם החום השולט בנו. הכול נורא מתעתע בתקופה הזאת. כמה קשה לדעת אם מה שאנו חווים זאת הכלה והזדהות, או שמא לא יותר מאשר אותן דמעות של ה’תמוז’, שנותן לנו את התחושה הרגעית של הנוכחות העכשווית שאנו כה כמהים לה.
אך תכונה נוספת יש לו לקיץ (כשחודש זה של התמוז, הוא ליבתו), בעובדה שאין זאת העונה של ההתכווננות לעומת. אנחנו לא זורעים בקיץ, אלא קוצרים את מה שהתייגענו בו בחודשי החורף. כך שזאת בהכרח תקופה של התמסרות אל ההיות כמות שהוא. כאשר ממילא – כתמונת תשליל, דווקא חודשי החורף בהקשר זה, משמשים כמודל של התמסרות והתכווננות. שם באותם חודשים שדווקא המציאות כמו ‘נעדרת’ וערטילאית, רצופה בעננות וחשכת החורף, הולכים ונרקמים הדברים האמיתיים. באותם לילות טבת הארוכים, שהמציאות כמו נדמה כולה, המסוגלות האנושית לגעת ולהזדקק אל המופשט הנצחי, נעשית לאפשרית וקרובה.
זאת נקודת עומק שמן הראוי להרחיב בה את הדיבור: האמונה בראייה היהודית שייכת דווקא אל הממד הנעלם, החמקמק. אל אותו מקום שבו היעדר הידיעה גוברת על הידיעה. כך בראייה התלמודית מי שמגלם אותה בצורה היותר מופתית, הוא אותו החקלאי שזורע את אדמתו בראשית החורף, ונושא את עיניו השמיימה בציפייה לגשם שיבוא. הוא אינו יודע דבר וחצי דבר, אך הוא מאמין. מאמין שהטוב הטבעי לא יכזב. לא ישאיר את אדמתו כך חרבה. שהכול עוד יגדל ויפרח וינפיק לו את פרנסתו ולעולם כולו את צרכיו הגשמיים. כי אין זריעה במנותק מן האמונה, כמו שבאותה מידה אין אמונה שאינה באה עם התאמצותה של הזריעה. כך שבמובנים רבים, האמונה המונותיאיסטית היא תשובת המשקל אל אותה “השעיית אי-האמון” שמאפיינת את הפולחן האלילי. כי בעוד כי בפולחן האלילי ובחוויה האמנותית, ההשעיה מכוונת אל ההווה הממשי כמות שהוא, באמונה ובביטחון היהודיים זאת תמונת תשליל: ההשעיה מכוונת בדייקא אל ההווה הצחיח כמות שהוא. כאשר כל תכליתה הוא בראיית פני העתיד. להאמין כי מתוך החשיכה וההיעדר, תצמח אורה ותקווה גדולה.
זאת היא ה”אמונתך בלילות” המופיעה דווקא בימות החורף. כאשר החסד האלוהי מופיע במלוא הדרו בשעות הבוקר (“בבוקר חסדך”). באותה נקודה של הפצעה וגילוי מן החושך אל האור. אלו הם הרגעים שבהם השמש מופיעה במלוא צלילותה המנחמת. וכל’ של הנביא “וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ” (מלאכי ג’ כ’). כך פניה של הפצעה המתגלית כזריחה וגילוי קמעה קמעה. זאת בשעה שאותה השמש בדיוק כשהיא במלוא עוצמתה, עלולה להיות כקללה עליה קורא שם הנביא: “הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא”. כך הם פניה הזעופות של שמש הצהריים. שמשו של התמוז. כזאת שהיא מסוונרת ומסוכנת. שבני אדם מנסים אך להיסתר מפניה.
כך שהאתגר הגדול דווקא בימים הללו של התעתוע, להעלות להזכיר לעצמנו את המציאות האמיתית. את המקום הנסתר והנעלם ההוא שעליו נאמר: ‘הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו‘ (שה”ש א’ ד’). להבין שכול מה שאנו רואים סביבנו, אינו אלא אחיזת עיניים מתעתעת. לשמור ולהישמר מנפילה ושקיעה במנעמי הכאן ועכשיו – נטול ההקשר של הלפנים והלאחור, העבר והעתיד. כי זהו בדיוק זכרונו של המקדש שאנו מעלים על נס בימים אלו, וציון ימי החורבן. חורבנה של האינטימיות והמופשטות, של היכולת ביצירה הזיקה לעומת האלוהית, דווקא מתוך השתיקה וההיעדר.
וכמה יפה לסיים בחזון העצמות היבשות של אותו נביא יחזקאל עצמו שאנו עוסקים בו במאמר זה. כי אם חרדתו הגדולה של יחזקאל ממראה פולחן התמוז, היה באופן החיים כמו מופחים בדומם האלילי, תוך כדי מניפולציה מובהקת של השעיית אי – האמון, והתרכזות מוחלטת בכאן ועכשיו הדמיוני. הרי שבאותן עצמות יבשות, הדומם הקמל וחסר הפשר, זוכה לעדנה, דווקא בזכות הנבואה ורוח התקווה שמופחת בו מלמעלה. כי מה שהנביא משעה בתוכו לעומת המראה המצמית של העצמות היבשות, זאת דווקא את הנטייה הטבעית לייאוש מוחלט. לכניעה בלתי נמנעת למציאות הטרגית הנוכחת.
וכמה שזהו תיאור שאין הפכי הימנו לתיאור התועבה של הפולחן האלילי. הנבואה היא זו הצופה פני עתיד. מכמינה בחובה את נוסחת קסם לחלץ ולקומם את העצמות היבשות מקברן. לעשותן לארוס אדיר של התעוררות וגאולה:
‘וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה‘(יחזקאל לז’, י’ יד’).
שבת שלום.
רצ”ב מצגת/סרטון/פודקסט AI לסיכום המאמר: