השבוע – ב4 ליולי 2022 ציינה הגדולה שבמעצמות העולם, והידידה הקרובה ביותר של מדינת ישראל, ארצות הברית של אמריקה, 246 להיווסדותה. זהו ללא ספק יום חג לא רק לארצות הברית ואזרחיה, אלא לעולם המערבי כולו. ארצות הברית עודנה המשפיעה ביותר על צביון חיינו, ומצבנו הכלכלי, התרבותי וכו׳. אך בדייקא בהקשר היהודי והישראלי, דומני שאין חשובה הימנה. יהדות ארצות הברית, מהווים את המשענת ומקור התמיכה המרכזי של מדינת ישראל, ולא פחות, זאת המדינה שאין כמותה, מחוץ לישראל, לקיים חיים יהודיים נוחים, מלאים ושלמים. כך שדומני שנכון בתאריך המיוחד הזה, לדבר על היהדות האמריקאית ואופייה. את המאמר הרצ״ב כתבתי כבר לפני מספר שנים, ואני חוזר ומעלה אותו בעיתוי החגיגי הזה. הוא דומני עשוי להיות חשוב בהבנתה של היהדות הזאת, ובייחוד בנוגע לעתידה הקרוב והרחוק.
אחד האתגרים הגדולים ביותר של היהדות בארצות הברית כיום, שהיא כידוע היהדות השנייה בגודלה בעולם, ומונה למעלה מחמישה מיליון יהודים, זוהי כמובן בעיית ההתבוללות, למעלה מ60% מהצעירים כיום בארה״ב, מוצאים לנכון שלא להינשא לבני או בנות דתם היהודים. זאת בעיה כה חמורה, עד שהיא מציבה סימן שאלה חמור על האפשרות שהחיים היהודיים בארה״ב יוכלו להמשיך ולהתקיים גם בעוד כמה עשורים. אך בשורות הבאות ברצוני לחלוק עמכם ראייה שונה שלי בהקשר זה, אופטימית בהרבה מהתרחיש הפסימי המצוי ואף הסביר. זאת ראייה שהתעוררתי אודותיה, בשנת 2014 לפני כשמונה שנים, במהלך ביקור נרחב בארצות הברית, במסגרת תכנית מנהיגות שזכיתי להשתתף בה, תחת מטרייתה של התכנית למנהיגות ׳גוונים׳, אשר נמצאת תחת חסותה של הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו. לאחר שנה של לימודים ומפגשים, הייתה לנו הזכות לביקור מעמיק בקרב קהילות שונות בארצות הברית, מהחוף המערבי, בדמות החיים בסן פרנסיסקו, ועד לחוף המזרחי, בביקור בקרב הקהילות היהודיות השונות בעיר ניו יורק. הרבה שאבתי והתרשמתי בביקור הזה, ואף לקחתי עמי הלאה. אך שום דבר לא דמה לחוויה אחת בודדת, אותה חוויתי במהלך שהותנו שם בסן פרנסיסקו.
זה היה מסע רב רושם, כזה שכלל ביקורים במרכזים יהודיים שונים, בהם נחשפנו למגוון מרשים של צורות שונות של יהדות, הלכי רוח ותפיסות עולם. באחד הבקרים באותו שבוע שבו שהינו שם, זכינו לביקור בתיכון היהודי היחיד בסן פרנסיסקו JCHC ) Jewish Community High School of the Bay) שהוא אולי לא במוצהר ‘רפורמי’, אבל הוא בוודאי ובוודאי רחוק מאוד מלעמוד בסטנדרטיים אורתודוקסיים בסיסיים.
הגענו לשם בשעת בוקר מוקדמת, ולא, השעה לא הייתה מקרית. הגענו לשם במכוון ממש על הבוקר, על מנת שנוכל להיחשף באופן בלתי אמצעי, באותם שבעה (או שמונה) מסלולים ואופנים שונים של תפילה והתייחדות רוחנית. החל מהגרסה היהודית האורתודוקסית (הפרדה וכו’), עובר דרך זו הקונסרבטיבית, הרפורמית, ועד לתרגולי מדיטציה שונים, לצד שעה של הרהור פנימי, והקראת שירה. בקיצור, מנעד יפה ומכובד לכל הדעות, של אפשרויות ריטואליות שונות, העומדות בפני התלמידים לפתוח את שגרת יומם, באופן קצת יותר רוחני ורפלקטיבי. טוב, זה באמת יפה ומרשים כשלעצמו, אך כיוון שלא זה מה שבאתי לספר, לא אתעכב ע”כ יותר מידי.
עכ”פ, אני כמו יהודי טוב ומסורתי, בחרתי להצטרף (כל אחד מחברי הקבוצה, יכול היה להצטרף לכל אחת מאפשרויות ה’תפילה’ האמורות), למתכונת התפילה הקונסרבטיבית – אורתודוקסית (‘קונסרב-דוקס’. שזה מן הכלאה אמריקאית טיפוסית שכזו). כבר על תחילת התפילה, התרחש משהו שלפחות בעבורי, היה יוצא דופן. בעזרת הנשים היו מספר נערות, אשר אחת מהן בחרה לומר קדיש. נערה צעירה, שעמדה בירכתי האולם, וחזרה ואמרה קדיש יתום בכל המקומות הרלוונטיים בתפילה. ללא ספק, מחזה קצת לא מצוי, ובוודאי נוגע ללב.
לאחר התפילה, הייתה בידינו ההזדמנות לשבת למן שיחה קצרה עם התלמידים ומוריהם שהשתתפו בתפילה. כאן גם יכולתי לשמוע את סיפורה של אותה הנערה. מתברר, שהיא באה מבית מאוד רחוק מיהדות, בוודאי מיהדות הלכתית וכיו”ב. בשנה האחרונה, אביה נפטר לאחר מחלה קשה, עובדה אשר טלטלה עמוקות את חייה, גרם לה לשאול שאלות על זהותה ושורשיה כיהודייה וכו’, דבר שגרם לה לבחור ללכת לתיכון היהודי בסן פרנסיסקו. כאן היא גם גילתה שיש בידיה לעשות מעשה יהודי אמתי, לזכרו ולעילוי נשמתו אביה; אמירת הקדיש בתפילות היומיומיות. זה כמובן, הביא אותה לבחור במתכונת שבעיניה נתפסה כאותנטית ביותר, המניין המסורתי. כך שכיום היא לחלוטין רואה את עצמה כחלק מהמתכונת הקהילתית – דתית הזו.
הסיפור הזה נגע בי כה חזק, עד אשר בדיעבד הבנתי, שהוא היה לא פחות מאשר נקודת הציון הכי משמעותית בעבורי במסע כולו. כאן למעשה הבנתי באמת את צידה השני של המשוואה של אותה ‘יהדות רפורמית’ שכה קל לזהות את נקודות התורפה והבעייתיות שלה, או אם תרצו, את סיפורה של היהדות האמריקאית וזו המערבית בכלל.
אבל ברשותכם, אעמיד את הדברים בפרספקטיבה מעט היסטורית:
אם לפני כמאתיים או שלוש מאות שנה, בעבור נערה יהודייה, שגדלה בסביבה ובחברה היהודית (שמלכתחילה חיה בגטו תרבותי נבדל), להיות יהודייה – ע”כ המשתמע מכך, היה הדבר היותר מובן מאליו. המסורת היהודית, הקהילתית והמשפחתית, הייתה מובנית בהווייתה בצורה הכי שורשית ובלתי מותנית. מה שהיה הרבה פחות מובן מאליו בעבורה, היה דווקא להתערות ולהיות חלק מתרבותה הנכרית הסובבת, ללמוד ולהשתלם במדעים ובמקצועות חופשיים וכו’. בזכות בשורת האמנציפציה שהעניקה חופש ושוויון ליהודים, ובמובן מסוים גם לנשים, היא יכלה לראשונה לצאת חוצה, ובמקום להישאר בגבולות סביבתה היהודית, להתחתן, לבשל, ולהוליד ילדים וכיו”ב, היה באפשרותה לעשות עוד הרבה מאוד דברים אחרים כטוב בעיניה, ולחיות את חייה באופן הרחוק מאוד מהאופן שבו גדלה והתחנכה בסביבתה היהודית. או בקיצור, בעבור יהודים באותה העת המובן מאליו היו דווקא החיים היהודיים, הייתי מכנה את יהדותם כ Obvious Judaism – היהדות המובנית מאליה, אך לעומת זאת מה שהיה לחלוטין לא מובן מאליו בעבורם (Non obvious) הייתה דווקא התרבות המערבית – בעולם שמעבר לחומות החברתיים והתרבותיים שבתוכם הם גדלו. אז כן, כאן בהחלט הייתה סכנה גדולה להמשכה של היהדות המסורתית. כי מה לעשות, הלא מובן מאליו, הוא תמיד מסקרן ומסעיר שבעתיים, מזה המוכר והמובן מאליו. הסחף בהקשר הזה, סיפר את הסיפור כולו. להיות יהודי מסורתי, הלך ונעשה אנכרוניסטי, לא מעניין ולא מעודכן. לעומת זאת, להיות מערבי, משכיל ונאור, הפך להיות הדבר הכי מגניב, רלוונטי ומעודכן. וכן, ניסיונם היה, להפוך את היהדות שלהם לכזו שלא תסתור את מאוויי הנאורות וההשכלה שלהם. שאותה יהדות לא תהיה להם כחטוטרת, המעיקה עליהם בהשתלבותם ובהתערותם במרחב הגדול שבחוץ.
תחשבו א”כ, איזה מוצא יכול היה להיות בפני הרבנים באותה העת, אם לא כי לצאת בחרב ובחנית, לקדש מלחמה כנגד תופעת המודרנה וה’רפורמיזם’, שאיימו לכלות באמת, כל חלקה טובה של מסורת יהודית מקודשת. ולמוטט למעשה, את מנגנונה הארגוני החזק ביותר של החיים היהודיים, ההלכה.
אבל איפה זה ואיפה המקום שבו אנחנו נמצאים היום, במאה עשרים ואחת ? קחו לדוג’, את הנערה היהודייה ההיא. בעיניי את מייצגת מובהקת את הצעיר היהודי – האמריקאי המצוי. בעבורה, אין דבר שהוא יותר ‘Obvious’ מאשר החיים המערביים. היא מעורה בתרבותה האמריקאית, המודרנית והפרוגרסיבית, עד לקצה שערות ראשה. אין דבר שיכול להיות לה יותר קל ופשוט, מאשר להיות הכי אמריקאית שרק אפשר, לנצל את כל משמני סביבתה התרבותית, לטובת התפתחות והשתלמות במקום שבו חיה וגדלה, בלי כל שיג ושיח עם הדבר הזר והמוזר הזה שנקרא יהדות.
אך לא, הבחירה שלה הייתה דווקא הבחירה היותר קשה. הבחירה הפחות מובנית מאליה. היא בחרה ביהדות. או או אם תרצו היא בחרה ב Non obvious Judaism! היא עושה צעדים מאוד לא פשוטים בחייה, על מנת להכניס שם בכל מיני פינות והקשרים, את הדבר הכה לא מובן מאליו הזה, את היהדות. זה מעצים אותה רוחנית, זהותית, ואפילו חברתית ותרבותית, אבל זה עדיין, מאוד לא מובן מאליו. זאת יהדות שהיא על טהרת הבחירה.
וכן, הנערה ההיא, היא לחלוטין מייצגת בעיני נאמנה, את רוב מניינם ובניינם של הצעירים היהודים בארה”ב (להוציא האולטרה אורתודוקסיים, ובמובן מסוים גם האורתודוקסיים בכלל). צעירים אלו, מחוברים בראש ובראשונה לזהותם האמריקאית – ע”כ מה שהיא נושאת בחובה. אין דבר שהוא יותר מובן מאליו בעבורם, מאשר להיות ‘אמריקאי’. זה מה שהם הכי מכירים בעולם, ואין מקום בעולם שהם ירגישו בו יותר בנוח, מאשר באותה זהות ‘אמריקאית’ שלהם. אך לעומת זאת, מה שהכי פחות מובן מאליו בעבורם, הוא דווקא להיות יהודי. מה זה אומר ? מה פתאום שיעשו זאת ? למה שכך יעמיסו על חייהם, ויהפכו אותם למסובכים ומוגבלים יותר ? תחשבו על צעיר אמריקאי, שבעבורו ללכת לאוניברסיטה ולהתאהב שם בסטודנטית הלומדת עמו בכיתה, זה הדבר הכי טריוויאלי ומובן מאליו. למה שהוא לא יוכל לעשות זאת ? בגלל שאותה בחורה היא מבית נוצרי ? אז מה ? מה זה בכלל אומר בעבורו להיות יהודי ? למה שלא ידבק בזהות הכי מובנית מאליו שלו – זו האמריקאית, ואו אז יוכל לחיות את חייו בצורה הכי זורמת ונעימה שיכולה להיות ?
ובכל זאת – וזה ה״בכל זאת״ הגדול פה בכל הסיפור, הרבה מאוד צעירים בוחרים דווקא כן לבדוק, לבחון ולגשש, מול הדבר הזה שנקרא ‘יהדות’. מה זה אומר, מה המשמעות של הזהות הזאת ? מאין בעצם הם באו, ולאן הם הולכים כ’יהודים’. כמה שזה בלתי מובן מאליו. כמה שזה Non obvious Judaism בשבילם, וכמה אומץ וטהרת לב, נדרשים בשביל לעשות צעדים אמתיים בהקשר הזה. אז נכון, רובם הגדול בוחרים ללכת לבתי כנסת רפורמים, למקומות שבהם הר סיני בכלל נמצא בערבות קליפורניה, אז מה? זה עדיין צעד שיש בו אנטי תזה מובהקת לכל מה שמובן מאליו בעבורם. כך שזה כשלעצמו, מחייב הוקרה והערכה, גם אם לא הכרה.
נכון, קל מאוד לדחות את היהודים הללו באמת הבניין. לחשוב שהם מחללי שם שמים, כאשר הם רוצים להינשא במתכונת יהודית, גם אם בן או בת זוגם, הוא אינו יהודי, ובוודאי שקל מאוד לגרום להם להרגיש הכי דחויים בעולם, כאן בארץ, כאשר הם באים לעשות בר או בת מצווה לילדיהם בכותל המערבי. לזהות אותם כאויבי ומנאצי היהדות הגדולים, כאלו שכל כוונתם הוא רק לקעקע את היהדות ולהפר את מורשתה המסורתית. אבל מה זה בעצם אומר? מה המשמעות של הדחיה הזאת? האם אינה בהכרח החזרתם דווקא אל המקום היותר מובן מאליו בעבורם. כי הלא בשביל מה להם בכלל להתחתן בבית כנסת? למה שלא יעשו זאת באופן אזרחי, חופשי ואמריקאי? וביתר שאת, למה לאותם צעירים יהודיים בכלל לכתת רגליהם, למדינה לוהטת אי שם במזרח התיכון, בשביל לחוג לילדיהם בר מצווה ליד איזה קיר מלפני אלפיים שנה? וכי לא יותר פשוט לנסוע עם המשפחה לטיול בר מצווה בוונציה?
אז רגע לפני שהחרדים, יוצאים עוד פעם, בפעם המי יודע כמה, באש ובגופרית, כנגד כל מגמה ותופעה שיש בה ולו מן ריח של רפורמיות, כדאי שגם את זה ייקחו בחשבון. רגע לפני שהם דוחים על הסף, את אותו בן זוג שהתגייר לא בדיוק לפי כל כללי ההלכה וחומרותיה, אך הוא באמת ובתמים רוצה להיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי, כדאי שהם ייקחו בחשבון, כי עשוי להיות שאותו אדם העומד בפניהם, הוא העוגן והעתיד של הזהות היהודית של משפחתו. הוא זה שעושה את הצעד המאוד לא מובן מאליו בעבורו, הכול על מנת לאפשר את המשכיותה של הזהות היהודית ואפשרות נוכחותה בתא המשפחתי שלו.
או בקיצור, ההשוואה בין הרפורמים בני ימינו, אל אותם רפורמים בראשית ימיה של התנועה הזאת, היא משוללת מיסודה. כך שגם על ההתייחסות להיות בהתאם.
לסיום, וזה בעיניי החלק היותר חשוב ומשמעותי. ההבנה שהייתה לי באותו הבוקר, שם בתיכון היהודי בסן פרנסיסקו, הייתה בעיקרה ביחס אליהם, אל היהודים שם בארה”ב. דווקא העובדה שהזהות היהודית נמצאת בנקודת משבר כה חריפה, היא זו שעושה את היהדות לעוד יותר Non obvious. כך שלצד הסכנה וסימן השאלה הגדול, ניצבת לה הזדמנות פז. הזדמנות נדירה להפוך את ה Non obvious הזה למקור של עניין ופשר. לרנסנס יהודי, שעשוי להיות הדבר הכי מגניב ומעניין בזירה התרבותית. לאפשר ליהדות להיכנס לפינות וחללים שהתרבות האמריקאית – לוקאלית לא מצליחה למלא ולסגור בעבור צעיריה. ואותה צעירה יהודייה בתיכון היהודי בסן פרנסיסקו, תוכיח; אף אחד לא הכריח אותה ללכת להיכן שהיא הלכה (שמא אפילו להיפך). העובדה כי היא בהיכן שהיא כיום, היא אך באשר לתחושתה התרבות האמריקאית אינה מספקת בכדי למלא את צרכיה הרוחניים, להשלים ולמשמע (ל’ מתן משמעות) לה את זהותה כיהודייה ולא רק כאמריקאית. זה מה שהניע אותה ללמוד דווקא בתיכון היהודי, זה מה שמניע אותה להתפלל, וזה מה שמניע אותה לומר קדיש. וזה גם מה שעשוי להניע אותה, לעשות עוד הרבה מאוד מעשים יהודיים בחייה, גדולים יותר או פחות, הלכתיים יותר או פחות, אבל כאלו שלבטח יעניקו לה (ולמשפחתה העתידית), עוגן מאוד משמעותי בזהות ובחיים היהודיים.
אז שמא דווקא מהעז הזה, עוד יכול לצאת מתוק גדול. הלוואי.
