אני רוצה לספר לכם דבר מה על העץ הקטן הזה שבתמונה הרצ”ב. סוג של הכלאה בין שיח לעץ. משהו שהוא כפשוטו על התפר שביניהם.
תוכלו לראות את גזע העץ התחתון, שהוא למעשה שריד עגום לעץ עצום ממדים ששכן לו כבוד פה בגינה הסמוכה לביתי, עד אשר הגיע השלג הגדול האחרון דאשתקד ועלה עליו הכורת. העץ הישיש והעָנֵף, פשוט קרס מכובד משא השלג. כך הגיעה לסיום הקריירה המפוארת שלו, בלב השכונה הירושלמית הוותיקה שלנו.
זה באמת היה לי עגום מאוד לעבור ולראות מדי בוקר את האבדה הדוממת הזאת. איך עומדת לה כך מיותמת פיסת הגזע הגדומה, כמן זכר לחורבן, הדהוד לתפארת הבוטנית שהייתה כאן ואיננה עוד. אהא, הרהרתי בלבי, אולי באמת לא היה כדאי להשאיר כך את פיסת העץ הזו, למה זה בעצם טוב? הלא שום דבר חי, חדש וממשי כבר לא באמת יוכל לצמוח כאן יותר.
אלא שאז לפני מספר שבועות, באורח פלא ממש, הבחנתי איך מתוך פיסת העץ המתה מתחילים איכשהו לצוץ ענפים ועלים ירוקים. בתחילה זה היה נראה לי דמיוני לחלוטין, לא ממש חשבתי שיש לכך סיכוי כלשהו. אבל ככל שעברו הימים וחלפו השבועות, הענפים והעלים הללו הפכו לשיח חי של ממש, משהו שכבר מתחיל להיראות כמו הדבר האמתי הבא. קשה לי להעביר במילים כמה שזה ממלא אותי בחדוות תקווה. אני מוצא את עצמי יושב ומביט בשיח הזה שהולך וצומח לו על פיסת העץ, ומרגיש שאני מתמלא באופטימיות על החיים ואפשרות תקוותם. על היכולת להתקומם מעפר, להיחלץ, להיגאל, לצמוח ולחיות מחדש.
אך בעיקר, יותר ממה שאני מביט על השיח הרענן שהולך ומתהווה לו בעולמנו, אני מביט על פיסת העץ העייפה והעבשה ההיא, פתאום אני מבין כמה מיהרתי להספיד אותה. מי יודע כמה עוד היו וישנם בה, תאים אורגניים חיים ונושמים, כאלו שרק מצפים שמשהו חדש ורענן יחזור ויצמח מהם, יגדל וישגשג, לא פחות ואולי אפילו עוד יותר, ממה מהעץ התמיר ההוא שהתנוסס כאן במשך עשרות שנים. וכלשונו של הנביא חגי: “גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן“
וזה עושה לי תקווה גדולה, אישית ולאומית גם יחד. דווקא בימים אלו שבהם אנו מציינים את זיכרון חורבן הבית, ורצה הגורל, שאף אני מציין בימים אלו, שנה לגירושיי וחורבן הבית האישי שלי. פתאום אני מרגיש שפיסת העץ הזו דוברת אליי בשפה שאין חיה וממשית הימנה. היא מורה לי כמה אין דבר מת בעולם, וכלשון הכתוב: לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח! או כפי שבחב”ד אוהבים לומר את זה ביידיש: עס איז ניטא קיין פארפאלן..
מה אתם יודעים, לפעמים אין ספר מוסר חי ומוחשי, כמו פיסת עץ גדומה אחת, בטבורו של גן שכונתי.
אז הבוקר אני צוחק, ממש כמו רבי עקיבא אי שם בשעתו בתקופה שלאחר חורבן בית שני, כשהלך עם חבריו וראו שועל היוצא ממקום קודש הקודשים. אני מבין כמה לעתים פשוט נדרשת ראייה קצת יותר רחבה ומעמיקה, קצת יותר אופטימית וארוכת טווח. וכמה שאנו נוטים להספיד את עצמנו או זולתנו, רק בגלל שהם נראים לנו כמו פיסת עץ חלולה ומתה, ששום דבר טוב וחי כבר לא יצמח הימנה.
כי פשוט תסתכלו על העץ/שיח הזה, ודומני שתבינו גם אתם, משהו שלפחות לטעמי אין חשוב ומשמעותי הימנו בחיים הקצרים שלנו כאן עלי אדמות.
וכמה יפה ניסח זאת הנביא ישעיהו:
“תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת״ !
שיהיה לכולנו שבוע טוב ורצוף בתקווה והתחדשות!
