על גאולה – וקתרזיס. משיחיות ואנטינומיה: סקירה תיאולוגית/היסטורית לפרשת השבוע ואתחנן:1 min read

בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות בתוך הקשר ורצף אחד:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

דברים ד:א-ד

בתחילה מורה משה רבינו לעם היהודי על חובת הציות לחוקים והמשפטים שהוא מלמד אותם וכו’. ואז הוא עובר להתריע בעדם על כך שלא יהינו להוסיף או לגרוע מכל אותן מצוות. אלא שאז הוא כמו מטעים את האזהרה זו בדבר האיסור לגרוע או להוסיף, מתוך העובדה ש’עיניכם הרואות’ מה שאלוהים עשה בבעל פעור ובאותם אלו שהלכו אחריו. כאשר הוא מסיים את הרצף החידתי הזה ע”כ: שאתם הדבקים בה’ אלוהיכם וכו’. ובוודאי שזה אומר דרשני במאוד.

ונראה לומר, ההוראה על שמירת החוקים והמשפטים, תכליתה להעמיד את העם היהודי בפני הסכנה העצומה של הענקת תשומת לב דווקא אל אותם רבדים עמוקים של תשוקות ורגשות דתיים ורוחניים המבעבעים בהם. אלו הם רבדים שכביכול תובעים לצאת חוצה, למצוא פורקן ונחלה במנעד של חוויות קדושה ודביקות. מצב תודעתי שכזה הוא ביסודו אנטי חוקתי (אנטינומי בלע”ז). היינו, לא יכול לדור בכפיפה אחת עם החוק וההלכה שכמו כובלים וכולאים אותו. לא מאפשרים לו להתפרץ באופן ספוטני וחופשי, אמתי ואותנטי.

כך שבשמירת החוק (‘נומוס’) ישנו יסוד סובלימטי מובהק לאותם רגשות חופשיים ופִּרְאִיִּים. הוא מעגן, מקבע וממסגר אותם במקום אחד, מסוים וקונקרטי. זהו החוק ואותו צריך לקיים, אפילו באופן שרירותי ונעדר כל טעם ופשר. כך שבערבו של יום, כל הרגשות והתשוקות הדתיות, כמו נדרשות לתעל ולקבע עצמן במקום הפרקטי המסוים הזה, וממנו לדלות את מקסימום התוכן והעוצמה הדתית שניתן לחוות ולגעת (הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19, פרידיך ניטשה, הקדיש למתח הזה בין שני היסודות האנושיים הללו, את ספרו ‘הולדת הטרגדיה’. הוא מכנה אותם בראייתו המיתולוגית, כאפוליניות, שהוא התגלמות החוק והסדר האלוהי. לעומת הדיוניסוס, המייצג את הכוח הפראי והיצרי הבלתי מעודן).

זאת א”כ ההוראה של משה רבינו: שמירה אדוקה של החוקים והמשפטים! רק אך שמירה שכזו, יכולה להיות הערובה להוראה הנחרצת של “לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו“. היינו, היצמדות צייתנית למציאותה הקבועה של החוקה, מבלי לאפשר כל יכולת של גמישות ותנודתיות במבנה החלוט והמונוליטי של ההלכה. זאת על מנת שלא ייווצר מצב שבו ניתן דברינו לשיעורים, וכ”א יוכל יעצב את ההלכה בצלמו ובדמותו, בהלימה אינדיווידואלית אל רגשותיו הרוחניים-ספונטניים. והלא כשם שפרצופיהם שונים, כך תשוקותיהם ומאווייהם הרוחניים, שונים.

ובהקשר זה, מן הראוי להביא כאן את חלקם הראשון של דברי הרמב”ם בהלכותיו:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול.

משנה תורה לרמב״ם, הלכות מעילה פרק ח׳ הלכה ח׳

מקוצר היריעה הבאתי כאמור, רק את ראשית דבריו שם, אך בהמשך הוא מרחיב את הדיבור אודות האופי השרירותי והחתום של משפטי התורה, וכמה יש לנו להיזהר ביותר לציית להוראתם באופן קפדני, מבלי לערב את שאלת הבנתנו ויחסינו הרגשי/רוחני אליהם. ובהמשך לאמור כאן, כמה בולטים דבריו בכך: “ולא יהרוס לעלות אל ה'”. זהו תיאור המתייחס בדייקא דווקא אל תנועה של דביקות רוחנית, כזו שיש בה ממד אנרכיסטי ואנטינומי מובהק. וכלשונו: “פן יפרוץ בו“.

וכאן באה הדוגמא החריפה והקיצונית, מאותו פולחן פגאני של ‘בעל פעור, שמעמיד משה בפני העם היהודי.

מבלי להיכנס בהרחבה אודות פולחן זה, אציין כי טיבו בכך שהוא כמו מאפשר לאדם ‘לייבא’ ולתעל את כל הרצונות והתשוקות היותר נחותות ואף פראיות שלו, לטובת פולחן עבודת האלילים. וזאת יש להבין, כי אין עוד תחושת צורך המקננת בגוף האדם, כדוגמת תאוותו העצומה לעשיית צרכיו. זהו צורך שכמו תובע פורקן באופן נואש ממש. וככל שהצורך מורגש באופן חריף יותר, כך תחושת הפורקן והשחרור מורגשת באופן ממשי יותר. פולחן ‘בעל פעור’ מזהה ברצון הכה בלתי נשלט, כמקור אולטימטיבי לחוויה רוחנית – אלילית. השקפה שכזו בראיית היהדות היא מסוכנת ומחרידה ממש. כי אדרבה, דווקא אותו יסוד אימפולסיבי ובלתי נשלט, מסמל את הסתירה היותר מובהקת לעידון והשליטה שנתבעת מהאדם. אם נרצה, היהדות לא מחפשת להעניק למאמיניה פורקן וקתרזיס, אלא אדרבה, דווקא שליטה וריסון עצמי, הוא האידאל המכוון בעיניה. תובענות מתמדת לבקרה פנימית וחשבון נפש של האדם ביחס לתשוקותיו ומאווייו, תוך כדי מחויבות לרתימתם לטובת היחס אל הקודש וההתכוונות לעומתו.

זאת הסיבה שמשה רבינו מעמיד את פולחן זה של ‘בעל פעור’ כמן אב טיפוס של אנטינומיות. כאנטי תזה להוראתו הברורה על חובת הציות לחוק, והאיסור הגורף הדוחה כל ניסיון להוספה או גריעה ממשפטי התורה. ובכך הוא מסיים את רצף ההוראות הללו: ואתם הדבקים בה’ אלוהיכם וכו’. היינו, אין כל דרך אחרת למצוא חלק ונחלה בחוויית הדבקות, מבלי שהיא עוברת בבחינתה הקפדנית. של אותו מנגנון חוק ומשפט. אם נרצה, נאמנות אדוקה אל מתכונת החיים המוסרית המכוונת (יש בכך אף מן שלילת הסינקרטיזם. היינו, שיתוף של אמונות ותפיסות רוחניות שונות, שזאת תוצאה של הגישה האנטינומית. אבל על כך יש לבוא בהסבר נפרד). והבן זה מאוד.

כמי שעוסק בשנים האחרונות, לא מעט במסע של מחקר ולמידה אודות סיפורה של המשיחיות בישראל, והאופן שבו היא לקחה מקום בתולדות העם היהודי. אני יכול לזהות את המתח (ואף יחסי גומלין) האמור, בין היסוד החוקתי (‘נומיסטי’) ליסוד האנטי חוקתי (‘אנטינומי’), כמה שעומד בבסיס התמודדותה של תנועת המשיחיות בישראל וניסיונה להציע אלטרנטיבה לעולמה של ההלכה ובית המדרש היהודי.

אם ההלכה הייתה זו שהציעה מסגרת נורמטיבית סדורה, כזו שיצקה סדרה ארוכה של תכנים, חוויות אישיות וציבוריות, ובעיקר מעשה דתי אחיד ומשותף בחיים היהודיים בתקופת הגלות. אך מה לעשות, שבכך כמובן לא היה בכדי לחלץ את העם היהודי ממצבו העגום מאוד בתקופות ארוכות לאורך תקופת הגלות. ובדיוק בכך נכנסה המשיחיות. הכוח המניע היותר משמעותי של המשיחיות היה בכך שהיא טענה שכמו היא נושאת בחובה איזשהו קסם מסתורי שבכוחו לחלץ באורח פלא את העם היהודי ממצבו הנורא שהוא שרוי בו. הטענה הכי גדולה של המשיחיות הייתה: רק לא גלות! הוי אומר, אנחנו הולכים למקום נפלא ועצום שבעתיים. מקום שכולו אור וגאולה. המשיחיות רכבה על הצרכים היותר ראשוניים של היהודים באותן תקופות אפלות. כך למשל השבתאות, השתמשה יפה באותה טרגדיה נוראית שפקדה את העם היהודי באמצע המאה ה-16 בדמות גזירות ת״ח ות״ט (1648-9), וכמעט מיד לאלתר הופיע שבתאי צבי והכריז: הטרגדיה הסתיימה! זהו, הגלות הייתה ואיננה עוד, ומעתה דרכנו סלולה לגאולה השלמה, כל הדרך לארץ ישראל – ובירושלים הבנויה. אך דא עקא, שלצד ההכרזות הדרמטיות והמהדהדות הללו (שהלכו ותפסו בכל קהילות ישראל, מסוף העולם ועד סופו), לא השכיל שבתאי צבי, להציע כל תכנית סדורה, מה ואיך בדיוק הוא הולך לממש את הכרזותיו המבטיחות הללו, להנהיג את האומה היהודית ואף את העולם כולו. אך זה כאמור, כמעט ולא תפס מקום (למעט התיאוסופיה המיסטית שאותה אימץ ופיתח, ביחד עם נביאו – נתן העזתי. אך היא יחסית שולית בהקשר הזה. ובוודאי שעליה ראוי לדבר באופן נפרד).

כאן התחברה למשיחיות יפה, התפיסה האנטינומית. גישה שאין בה בכדי להציע כל פרוגרמה סדורה וריאלית, כזו שמחוברת למציאות הפוליטית, המדינית והחברתית שבתוכה היא פועלת. כי כאמור, טיבה של המשיחיות, היה כולו על דרך השלילה: רק לא גלות. אין דבר יותר מבטיח ומפעים מכך. וכשזאת היא הגישה, הפנייה היא בהגדרה, אל המקום של הצורך והתשוקה, הכמיהות והגעגועים היותר ראשוניים. כך שבשורת הגאולה, התחברה יפה לבשורת ‘מתיר האיסורים’ של שבתאי צבי. ואין צריך לומר, כמה מיניה וביה נכנס פה, איך לא, גם העניין המיני. השבתאות (ובעיקר ספיחיה) הלכה היישר אל המיניות. שם היא זרעה את בשורתה יותר מכל מקום אחר. כי מה לנו רצון לשחרור ופורקן, יותר מהעניין המיני. הרצון לחופש מיני, פוליגמיה, ניאוף, וכל שאר מרעין הבישין הללו. כך שאם נרצה, בשורת הגאולה שמשתרטטת מבית מדרשה של המשיחיות השבתאית, הייתה בהגדרתה שחרור וכקתרזיס מכל מה שהעיק והגביל על היהודים ובני האדם בכלל. כך היא נעשתה ממילא לתכלית החירות והפורקן, שאדם כלשהו יכול לחוות בימי חלדו.

ומה פלא א”כ, שכול אותן תנועות משיחיות, נחלו לא רק כישלון חרוץ, אלא הורידו ביגון שאולה אלפים ורבבות מבני האומה היהודים, וגרמו לאסונות נוראיים גשמיים ורוחניים כאחד. והדברים ידועים ומפורסמים. כי זאת בערבו של יום, לא הציעה תנועות אלו, דבר וחצי דבר פוזיטיבי. שום תכנית ריאלית אופרטיבית, ליום שאחרי הקתרזיס והשחרור הגדול מהגלות הנוראה ומכול אותן מגבלות הלכתיות המהוות את נשמת אפה של ההלכה היהודית.

כל שציינתי עד כה, לא היה אלא על קצה המזלג ממש. ועוד לא הזכרתי את המשיחיות הפרנקסיטית במאה ה-18, שהופיעה כהמשך ישיר לתנועת השבתאות מן המאה ה-17. שלקחה את העניין האנטינומי למקומות קיצוניים והזויים שבעתיים. זאת לצד המתח בין תנועת ההתנגדות והחסידות שעסקה בדיוק במתח בין שני היסודות הנזכרים והסתעפה במישרין מתנועת השבתאות וכו’.

וכאן מן הראוי להוסיף, כי הצלחתה של החסידות לסחוף את העולם היהודי כולו, נבעה בראש ובראשונה, מן האופן שבו היא השכילה לעקר את היסוד האניטומיסטי, ולשרטט בעד האיש הישראלי, דרך סלולה בעבודת האלוהים והדבקות המכוונת בו. והדברים ארוכים ועתיקים.

ואם רוצים לראות דוגמה לתנועה בעלת יסודות משיחיים, אשר לא רק שלא נכשלה כקודמותיה, אלא היוותה את ההצלחה המופתית ביותר כתנועה של גאולה ושחרור, ואני כמובן מדבר על תנועת הציונות שהופיעה בשלהי המאה ה-19.

ההבדל היותר גדול בין תאודור הרצל לכול קודמיו המשיחיים, היה בהבנתו הראשונית, כי אין די לבוא בהצהרות והבטחות שמימיות על הליכה לארץ ישראל והעתיד הנפלא הצפוי לנו שם. אלא אדרבה, כי יש לייצר תכנית מדינית סדורה ושיטתית, כזו שמתכתבת עם כל הגורמים המדיניים והגיאו – פוליטיים הרלוונטיים. ודווקא מתוך מקום כה ריאלי ואף סיזיפי, אולי, מי יודע, יש באמת סיכוי להגיע לכלל הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – ואם תרצו, אין זו אגדה. ובהקשר זה, אין ספק שמה שעמד לזכותו בהקשר הזה, הייתה דווקא עובדת היותו חילוני. היינו, שהוא מגיע ממקום ריאלי וארצי, ולא ספיריטואלי מופשט ושמימי, שרק חותר לגאולה ושחרור רוחני. אבל על כך בוודאי שיש להרחיב את הדיבור בצורה נרחבת ונפרדת.

שבת שלום!