את מאיר שלו, הכרתי לראשונה דווקא מהצד הפחות מוכר שלו. כמי שנחשב לאורך כבר עשרות שנים, אחד הסופרים החשובים ובולטים בהוויה הישראלית, פחות ניתן דגש לצד היהודי/תנכ”י שלו והאופן שהוא בא לידי ביטוי ביצירתו.
אך דווקא המקום הזה היה שפתח בפניי צוהר לאיש והיוצר הכה מיוחד הזה. וזהו משהו שהייתי רוצה לחלוק אתכם כאן בשורות הבאות. אנקדוטה אחת, לכאורה לא משמעותית בחיי, אבל כזו שהצליחה לנגוע בי ולהשפיע בי עוד שנים לאחר מכן.
היה זה לפני כמעט עשרים שנה. עשיתי או אז את צעדיי הראשונים בעולם “שבחוץ”, או בעברית יותר פשוטה, בעולם החילוני. אמנם לא ממש הגדרתי את עצמי כך, אבל בוודאי שלשם היו מועדות פניי, כשזאת הייתה מגמתו הדי ברורה של המקום אליו הלכתי. באותה תקופה הייתה לי חברה, לצורך הסיפור אקרא לה רחל. את רחל הכרתי במפגש אקראי של צעירים חרדים לשעבר, והתאהבתי בה כמעט באופן מידי. כיום במבט לאחור, אני יודע לומר כי היא הייתה אהבתי המשמעותית הראשונה בחיי.
צריך לומר, רחל הייתה יפה. לפחות כשראיתי אותה לראשונה, היא נראתה לי הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי. אך היה בה דבר מה נוסף, הרבה מעבר ליופיה המפעים.
רחל הייתה בעלת רקע חרדי כשלי, כך שהיו לנו לא מעט תחומי עניין משותפים. זאת לצד התנסות משותפת שהייתה לנו בתהליך רצוף חתחתים, מהמורות ומשברים, כמעט בכול אספקט רלוונטי בחיינו. אך מה שאפיין ותפס אותי בה במיוחד, הייתה דווקא הסקרנות הבלתי נדלית שהיא ניחנה בה. זאת הייתה מן סקרנות שובבית. רצון כמו ממש “לטרוף” את העולם החיצון, לקרוא, לדעת, להבין, להיחשף, לגמוע עוד ועוד צדדים ורבדים תרבותיים ואמנותיים, כאלו שנחסכו מאיתנו שם עמוק בתוך מסגרת החברה החרדית ומערכות החינוך שבהם גדלנו והתחנכנו למעלה מעשרים שנה.
זהו סוג של בולמוס שזר לא יבין זאת. כמיהה כמעט בלתי נשלטת להוכיח לעצמך ובו זמנית לכול העולם, כי אתה באמת מסוגל לגבור על הפערים העצומים הכרויים בינך ובין המציאות החברתית-תרבותית שאליה אתה יוצא. ולא פחות מכך, להוכיח למקום “ההוא” שאותו נטשת בטריקת דלת אך לפני רגע, כי הם לא באמת הצליחו לסרס אותך, לשלול ממך את אותה סקרנות אנושית טבעית המבעבעת בך, זו שרק רוצה לפרוס כנפיים, להכיר ולהיחשף אל כמה שיותר מקומות וצדדים שונים ומגוונים, כאלו ששם בחברה החרדית, היו מוקצים מחמת איסור ומיאוס גם יחד.
כן, צריך להודות בכנות, יש בכך גם קצת אצבע בעין לכל אותם מורים ומחנכים לדורותיהם, מן אות שכזאת, שלא תצליחו לכלוא לנו את הרוח, להרוג את התשוקה המקננת בתוכנו, זו שרק רוצה להגביה עוף, להשביע את רעבונה בכמה שיותר עולמות וממדים שונים ומשונים.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? מעבר לניסיון לחלוק כאן בשורות ספורות, את ניחוחות החוויה הראשונית שהייתה אז מנת חלקנו, הסיפור הבא המתייחס למאיר שלו קשור מאוד גם לתיאור הרומנטי הזה, כי רצה הגורל והיכרותי עם רחל הפגישה אותי לראשונה גם עם הסופר הכה מיוחד הזה.
לא אשכח את היום שבו היא ביקשה לקרוא באוזניי פרק שלם בספר ‘התנ”ך – עכשיו’ של שלו, ששכן כבוד על מדף הספרים בחדרה, אך משום מה לא נתתי את לבי אליו. “תקשיב”, היא אמרה לי, “אתה חייב לשמוע איך הסופר הזה מדבר על התנ”ך, איך הוא מספר על דמותם של משה ואהרן וההתמודדות הפוליטית שלהם עם העם היהודי..”
אני חייב להודות שבתחילה חשתי הסתייגות מעצם הניסיון לפתוח אותי לכל צורת הקריאה הזאת. היה לכאורה ברור, שמדובר בעוד סוג של סאטירה חילונית נבובה, הבאה לשים ללעג ולקלס את דמויות התנ”ך. כך שיהיה אשר יהיה, מקומי הדתי באותה התקופה, לתנ”ך ולתורה בפרט, שמרתי בלבי מקום עמוק של קדושה, אפילו יראה. כך שהיה לי יותר מתאים לשמור את המקום בטהרתו, ושאף אחד, כולל לא אותה רחל, עם הברק שבעיניים, לא יוכל לחלל בעדי את המקום הזה. אבל עדיין, איכשהו הרשיתי לעצמי להטות לה אוזן.
אלא כשאז כשהיא התחילה לקרוא באוזניי את אותן השורות, התוודעתי באחת לסיפורו של שלו. או אם תרצו, לסיפור האחר של התנ”ך. לא היה שם גרם של סאטירה, אלא האנשה במובן היותר מלא ועירום של המילה. וזהו באמת קו מאוד דק שמפריד בין חילול להאנשה, בין ניסיון לייצר רידוד והנמכה של הטקסט ממרום שגב מעמדו בקאנון היהודי, למקום של פשטנות חֻלִּית. כי לפחות לפי איך שזה היה לי אי אז, זה ממש לא מה שניסה לעשות שם מאיר שלו. אותה האנשה שכ”כ מאופיינת בספר ההוא, הרגישה לי דווקא כמו הנגשה, כמו ניסיון לגרום לנו להבין ולהתחבר לצד היותר פשוט וקרוב אלינו של הדמויות. להרגיש את דופק חולשתם כמו לא פחות גם את גבורתם ויתרונותיהם האנושיים. היה בזה משהו שפתאום הרגיש לי שחושף בעיניי את משה ואהרן, כדמויות שאני מסוגל יותר להבין ולהתחבר, להזדהות או לחילופין להסתייג.
כי הלא את הטקסטים התנכיי”ם שקראה לי רחל, ושאליהם התייחס שם שלו בספרו, הכרתי כמעט ישר והפוך. קראתי אותם מאות ואולי אלפי פעמים, אבל לעולם הם היו ונשארו שם במרומי מעמדם המושגי – רוחני. ארכיטיפיים של אידאליים ורעיונות גדולים, מודלים בלתי מושגים של עוצמות רוחניות אדירות. אבל הנה, הגיע מאיר שלו, והצליח אט אט להסיר מעליהם את עטיפת הצלופן המתקתקת הזאת. לתת לסיפור את הקונטקסט היותר אנושי וקרוב, ממשי ואפילו אינטימי ובלתי אמצעי.
יכול להיות שהייתי משוחד. ייתכן ואותה תשוקה ואהבת נעורים ששררה שם ביני לבין אותה רחל, קצת קלקלה, או ליתר דיוק, הטיבה, את השורה. אולי באמת אותו ברק בעיניים שהיה לה, כשהיא קראה בנשימה עצורה פרקים נבחרים מתוך הספר, הלכה ממשה ואהרן, לשמואל ושאול, מאדם וחווה, ליעקב ורחל, דוד ובת שבע, שלמה ובת פרעה, וכו’ וכו’, הלכתי גם אני שבי אחריה, ולא פחות מכך אחרי הדמויות החדשות שהלכו ופשטו צורה, ובו זמנית לבשו צורה חדשה, במילות הקסם ההן של מאיר שלו. כמה איכשהו פתאום הכול הרגיש לי קרוב וממשי. למותר לציין, כי לא ניסיתי להיות כאן אובייקטיבי באופן כלשהו, זהו כמובן תיאור שכולו על טהרת החוויה הסובייקטיבית – הראשונית ההיא שלי.
אני לא יכול לשכוח איך חיבקתי אותה אז בחום, ולחשתי לאוזנה: “רחל, נראה לי שמצאתי את שאהבה נפשי, חברותא חדשה”. ולא, לא הייתה זאת אך כלחישת אהבה למחמאה בעלמא, אלא תחושה אמתית שהייתה בי באותו הרגע, כי שמא ישנה כאן אפשרות ולו מסוימת לריפוי ואיחוי לקונפליקט האינסופי הזה שהייתי שרוי בו. מי יודע, אולי גם המקום ההוא שלי, רצוף החיבור והאהבה האינסופית לתורה ומילותיה, יוכל לבוא לידי ביטוי גם כאן, במקום שהוא לכאורה כה רחוק מאותן ד’ אמות של הלכה שהיו מנת חלקי בימי חורפי, לאורך כמעט כל שנות נערותי ובגרותי. פתאום למרבה האירוניה, היה זה דווקא מאיר שלו, שהחזיר לי את התקווה לאפשרות של יצירת גישור וקירוב, הכלה דואלית של ממדים ועולמות שונים. וכן, גם אם לעתים הם נראים כה סותרים, מסוכסכים וקוטביים זה לזה.
וכאן חשוב לי לחדד ולהוסיף נקודה נוספת, כי הקשר שלי על התורה והתנ”ך בכלל, חזר והתחדש ואפילו ביתר שאת. לא צריך לקרוא אותי הרבה, בשביל לראות כמה אני עוסק בטקסטים הללו באופן קבוע ואינטנסיבי למדיי. כמה אני מוצא בהם רבדים ועומקים נפלאים, חוזר ומשתאה כל פעם מחדש מהאמת האלוהית המוכמנת בהם. אבל בו זמנית, אני מתעקש לחזור ולהתחבר גם אל הממד האנושי, הפשוט והמיידי ההוא. לקרוא אותם במה שמזוהה היום כ”קריאה יחפה”. כך אני עושה עם עצמי וכך גם עם תלמידיי, בשיעורים והרצאות שאני מעביר. כך שבמידה רבה אני יכול לומר, כי למאיר שלו ול’התנ”ך – עכשיו” שלו, הייתה לכך תרומה משמעותית.
ומאז? הוו כמה מים חלפו. רחל הלכה לדרכה וכך גם אני. איש ואישה כ”א אל המקום שלקחו הגורל ונשאו הרוח. שנים ארוכות שלא התראינו, אולי למעלה מעשר שנים. אך פעם אחת לפני כחמש שנים לערך, ישבתי באוטובוס בירושלים ופתאום ראיתי אותה עולה ונכנסת. למותר לציין כי היא זיהתה אותי וכך גם אני אותה לאלתר ומפגש הנוסטלגיה נעשה לבלתי נמנע.
כך מצאנו את עצמנו מבלים שעה ארוכה באחד מבתי הקפה שבעיר, משתפים ומעלים זיכרונות, מתרפקים על ימי הזוהר הראשיתיים ההם, ימים שאולי היו מועטים ודלים מבחינה חומרית (ובמה שנתבע מאתנו להתמודד ולהתעמת בחיינו), אך בו זמנית, ואולי דווקא בשל כך, אין מילים שיתארו את הקסם והמתיקות שהיו מנת חלקנו, בתנועת הגילוי והגדרת הזהות המחודשת. כך, מבין הדברים העליתי בפניה את אותם רגעים שבהם חשפה בעיניי לא רק את מאיר שלו ואת ה’תנ”ך – עכשיו’ שלו, אלא אפילו במידת מה, את התנ”ך עצמו מחדש. היה זה רגע שבו אורו עיניה במיוחד: “מה, באמת עד כדי כך? לא העליתי בדעתי שזה כ”כ השפיע עליך, לו רק הייתי יודעת, הייתי מתאמצת קצת יותר, ואולי היית היום קצת פחות דוס..” כך אמרה וצחקה בצחוקה השובבי המתגלגל.
ולרגע הבטנו בשתיקה זה בזו והרגשתי שאני מתאהב מחדש. מתאהב ברחל, מתאהב במאיר שלו, אולי אפילו מתאהב בתנ”ך מחדש, באותן דמויות תנכיו”ת כפי שהשתרטטו לי אי אז לפני למעלה מ 15 שנה, על המיטה בחדרה בשכונת קרית יובל שבירושלים. פתאום הכול חזר אליי באחת, הרגיש לי חי, מוחשי, אמתי, אולי אפילו אלמותי.
אז תודה לך ע”כ מאיר שלו המתוק והאהוב. תודה לך על כל מה שנתת לאנושות ולספרות בכלל, אבל גם לי בפרט. אלו הם באמת רגעים שיהיו שם איתי לנצח.
2 תגובות על “על אהבת נעורים ועל ה”תנ”ך -עכשיו”. מאמר אישי לזכרו של הסופר מאיר שלו שהלך לעולמו לפני ימים ספורים.1 min read”
כבר לא יכול לחכות לשבחים שתרעיף על היהודים באים ועל האור המיוחד שהפרשנות שלהם מביאה לתנך
אז ככה:
א. תמסור לחבר שמוני מושונוב הוא בן 71. אז נותר לו לחכות 49 שנים. מה שנקרא, בקטנה.
ב. בנימה יותר רצינית, אתה יכול למסור ולחדד בפניו, את מה שגם כתבתי בצורה מפורשת בגוף הטקסט, ע״כ שהספר ׳תנ״ך – עכשיו׳ אינו סטאירה בשום צורה, לא לשם הוא מכוון וממילא גם התוצאה רחוקה מלהיות כזאת. והאבחנה הזאת בין האנשה לסטאירה, היא ברורה ומדברת בעד עצמה. ובטוחני, שלו החבר שלך היה טורח להציץ בספר קודם שעשה את ההשוואה הזאת, היה גם הוא רואה בעצמו כמה שהיא מופרכת.
ג. אני יכול בהחלט להבין אנשים דתיים שמסתייגים מאוד מהאנשה, גם אם אין בה גרם של סאטירה וזלזול, באשר חשוב להם מאוד לשמור על הממד השמימי – על אנושי של דמויות התנ״ך, ואבין מי שימתח עליי ביקורת מנקודת ההשקפה הזאת (הגם שאני כמובן חלוק עמו מאוד בהקשר הזה), אבל עדיין האבחנה בין השניים היא חשובה, אפילו קריטית.
ד. תמסור לחבר תודה על השאלה/הערה. שמחתי לעזור.