בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”. אך רגע קודם להכתרה הכה מיוחדת הזאת, מורה לנו הכתוב על האופי האבסורדי של הבחירה הזאת:
“אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי”
הוי אומר, כל תנועת הבחירה מיסודה נעשית באופן פלאי, שמימי. העם היהודי יוצא ממצרים כשהוא מותיר מאחוריו מוסדי ארץ וחוקי טבע הקורסים אל תוך עצמם. כך מתוך שידוד המערכות הללו, הולך ובא העם היהודי אל בחירתו הנשגבת. או בל’ הכתוב “על כנפי נשרים”. זהו תיאור מטאפורי שמשרטט בפנינו את הפלא הבלתי נתפס באופן שבו אלוהים מביא את העם היהודי אליו. פנייתם של נסי מצרים אינה אך כנגד המצרים והדרך לכפות עליהם את חירותם של ישראל, אלא אף כלפי האומה היהודית עצמה, לאמת בפניהם באופן בלתי אמצעי, את האלמנט האבסורדי הנעוץ בבסיס בחירתם.
מתוך תנועה זו נכנס העם היהודי בברית. הוא מקבל על עצמו את המחויבות המוסרית הנגזרת מתוקף בחירתו האבסורדית. ההיות היהודי מתעצב א”כ בשני רבדים: הקיומי, אבסורדי מחד, והאתי – אחריותי מאידך. להיות יהודי משמעו להחיות באבסורד של מחויבות. כאשר שני הרבדים הללו תלוים ועומדים זה בזה.
בדברי הנביא ירמיהו אנו מוצאים זאת בצורה חריפה עוד יותר: “כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל”
יש בזה משהו מופלא ממש. העם היהודי מוגדר כבר מראשיתו, מרגע הולדתו ממש, כ”עם שרידי חרב”. כביכול נולדנו מלכתחילה אל שרידותינו. כך אלוהים “מוצא” אותנו במדבר, עם של נוודים-שורדים בלתי נלאים. באותו מקום של קיום אבסורדי ובלתי אפשרי. אך בו זמנית, אנו נוודים-שורדים שהולכים את נקודת המרגוע, אל מקום טוב ושָׁלֵו יותר.
זאת בחירה שחותמת את האבסורד בבסיס הקיומי של העם היהודי, עושה אותו לאפשרי ובלתי אפשרי בו זמנית. האנטישמיות ושנאת היהודים, והשאיפה המתמדת לעשות הכול בכדי להכחידו מתחת השמיים, הפכה להיות אינהרנטית בבחירה היהודית.
כך חוקק רבי שמעון בר יוחאי במדרש את מהות השאיפה החולנית המתמדת הזאת, כמן חוק קוסמי, “הלכה” הקבועה במציאותו של עולם: “הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב” (ספרי בהעלותך פיסקא יא). כי כשם שבלתי ניתן להטעים את הבחירה ואפשרות הקיום היהודי, כך בלתי ניתן להטעים את ההתנגדות הנגטיבית לו. וכמה נוקב בהקשר זה המונח “בידוע” כביכול מעיד על עובדה שהיא מן המפורסמות ממש, כזו שכל בר דעת אמור להכיר בה.
וכשהבטתי הערב פעם אחר פעם בתמונות הילדים הקטנים שנטבחו ביום שישי, שעות ספורות לפני שבת, חזר האבסורד הזה וזעק אליי מפניהם התמות. מה חטאם ומה פשעם של העוללים הללו שבן בליעל מפלצתי פשוט בחר לסיים כך באכזריות את חייהם? על מה ועל מה? למי ולמה בדיוק הם הפריעו בקיומם הזערורי עלי אדמות?
אז אני לא יודע אם יש או אין פתרון לטרור, אך דבר אחד בוודאי שאין פתרון, וזהו למחלה הקמאית הזאת של שנאת יהודים באשר הם יהודים. כי את החולניות המפלצתית הזאת, אין שום דרך להסביר ולנמק, חוץ מאשר לזהותה כחלק מאותה שנאה מיתית תהומית, החקוקה עמוק באבסורד הקיום היהודי. מה לעשות, משהו בעצם הקיום היהודי, כנראה מעורר ומוציא שדים מאוד אפלים מרבצם. ואת זה הלא אנחנו יודעים כבר לא מהיום.
אך מה שכן דומני שאפשר ואפילו חובה לעשות, זה להכיר ביסוד האבסורדי הזה. לא לנסות למצוא נוסחאות של היגיון והטעמה. להבין שחובתה עליונה של מדינתו היחידה של אותו “עם שרידי חרב”, היא להיאבק בכול צורה, אבסורדית ככל שתהיה, במחלה הממארת הזאת. כי כל ניסיון לייצר איזושהי רציונאליזציה, להתייחס למציאות המדממת הזאת, באיזשהן אמות מידה מדודות ומחושבות, תחטא להגדרה הבסיסית ביותר של התופעה. כי בתופעה א-רציונאלית, נלחמים בכלים א-רציונאליים. ומכך, מה לעשות, אין שום מנוס. כי אם נרצה ואם לאו, זהו גורלנו כאן, ובכל מקום אחר בעולם, כבר כשלושת אלפים שנה.
ומתוך כל הכאוס, הכאב והשבר האינסופי, שומה עלינו להמשיך ולשמור קשר עין עם אותו מקום אוטופי של “הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל”. להאמין כי יום יבוא ובכול זאת, יהיה כאן רגוע וטוב יותר. זאת אולי נראית אשליה, אבל נראה לי שאין לנו את הפריביליגה להפסיק ולספר אותה לעצמנו, להיאחז בה ולו כנקודת אופק עתידית של אמונה ותקווה.
ולוואי יהיה לנו שבוע טוב יותר.
