את מאמר זה ברצוני להקדיש לאחת הדמויות המרתקות בתולדות מדינת ישראל, הרב שלמה גורן. מי ששימש בשנות השישים כרב הראשי לצה״ל, ולאחר מכן כרב הראשי לישראל.
למעשה היה הרב גורן הרבה יותר מאשר עוד רב ראשי לצה״ל או לישראל. בנוכחותו שם בצמרת ההנהגה הרבנית – ממלכתית, הוא יישם למעשה את תפיסתו האידיאולוגית העמוקה בכל הנוגע למדינת ישראל. דומני שכמעט ולא היה כמותו באופן שבו הטביע חותם עמוק, בשאלה איך וכיצד אמורה להיראות המדינה הזאת, ומה טיבו ואופיו של היחס המתקיים בינה לבין הדת והמסורת היהודית.
כמובן שהרב גורן לא היה הראשון שעסק בכך, מי שהיה ראש וראשון לעשות זאת לפניו, היה מורו ורבו המובהק, ה״ה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אך להבדיל מהרב קוק, שעשה זאת בעיקר במישור התיאורטי – רעיוני (ולו רק לאור העובדה שהוא נפטר בשנת 1935, כ13 שנה קודם הקמת מדינת ישראל), הרב גורן עשה זאת במישור היותר פרקטי – ממשי.
בשורות הבאות ברצוני לנגוע באופן הדואלי והמרתק לטעמי, שבו יישם הרב גורן את דוקטרינת יחסי הדת ומדינה, וניסה להשפיע ולהטביע את חותמו הייחודי. סוגיית ה׳דת והמדינה׳ נעוצה למעשה בשני הקשרים עמוקים, שלאורם יש לבחון את טיבה של המדינה, האתוס והחוקה הישראלית. הדת היוותה מאז ומעולם כמחולל התשוקה הגדול לגאולה. הכמיהה להתעורר ולצאת מעפר הגלות, ולחזור לחיים יהודיים שלמים, ואף לתיקון עולם אוניברסלי, יסודה במיתוס הדתי. מה שעומד בבסיס הכמיהה לגאול, זאת האמונה כי האלוהים מתגלה בעולם ופועל בו, וכי נוכחותו היא קריטית בבואנו ליצור עולם שלם ומתוקן יותר. זאת הסיבה שמצבו הגאולתי של העם היהודי, קשור בטבורו לסיפור נוכחותו של המקדש, וכי היעדרו של המקדש גוזר כמעט בהכרח את מצב הגלות. כך שמדינת ישראל שמהווה את היישום האידיאלי של התקווה היהודית לגאולה, לא יכולה להרשות לעצמה להתנתק מן היסוד המיתי המכונן הזה, מה שעושה את החיבור לדת לכמעט בלתי נמנע.
אך מעבר לכך, יש לדברים ביטוי מובהק במישור המשפטי – חוקתי.
מדינת ישראל מכירה בכך כי שומה להביא לידי ביטוי את האתוס והערכים היהודיים בחוקה האזרחית שלה, וכך להפוך את הזיכרון והמסורת היהודית לנוכחים בפועל בחיי העם היושב בציון. ובשני המישורים הללו, מי שהרים את הכפפה היה הרב שלמה גורן. מחד, הוא עסק באופן אינטנסיבי ומעמיק בכול הנוגע להלכות המקדש ומלכות ישראל. הוא הקדיש לנושא הזה שני ספרים, האחד שכתב ממש בצעירותו, עוד בשנות העשרה שלו (היה זה ספרו הראשון), ובערוב ימיו הקדיש לכך את ספרו האחרון.
בעיניו ירושלים וציון לא היו משאת לב וכמיהת נפש, אלא מהות פנימית המפעמת בבסיס ההוויה של הלאום היהודי. אך לא פחות מכך, הוא הקדיש את חייו ליצירת מפעל הגותי והלכתי עצום, שעסק בזיקה שבין ההלכה למציאותה הנוכחית של המדינה.
מעט מאוד יודעים, כי לקראת יום העצמאות שנת תשל״ח -1978, במלאות 30 שנה לעצמאותה של מדינת ישראל, הגה הרב גורן רעיון ליצירת ׳הגדה׳ מיוחדת שתוקדש לסיפור הפלאי של חזרת העם היהודי לארצו וכינונה של מדינת ישראל. הוא פרסם את הרעיון באופן אופרטיבי פרטני להפליא. מדובר בטקסט שכולו יונק מן המקורות המקראיים ומשלב ריטואליים מסורתיים, שתכליתם לקבע את החג המיוחד הזה כיצוק בתוך רצף החגים המסורתיים של העם היהודי.
וכך כותב הרב גורן בהקדמתו להגדת יום העצמאות: ״הגדה זו נערכת לקראת חגיגות שנת השלושים למדינת ישראל. ייעודה: לתת לחג העצמאות ממד רוחני-לאומי ולשבצו בהליכי חזון הגאולה של העם היהודי, וברציפות ההיסטורית שלו. ומטרתה המעשית – לקבוע מסגרת משפחתית אחידה לחג העצמאות, שעד כה לא זכה לגבש צביון, צורה ותוכן בעלי משמעות דתית, היסטורית ורוחנית.
תוכנה של הגדה זו לספר בצורה תמציתית ובלשון ההגדה, את כל הקורות אותנו בארץ ישראל, מאד הוכרזה מדינת-ישראל…והיא מסתיימת בחזון השלום של נביאי ישראל.”
בהקשר זה מן הראוי להוסיף את המנהג הראשון שהרב גורן ביקש לקבוע בסדר ליל חג העצמאות, בשתיית ׳הכוס החמישי׳ המתווסף לארבעת הכוסות ששותים בליל הסדר, והנן כנגד ארבע לשונות של גאולה האמורות במקרא (׳והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי׳). כאשר הכוס החמישית שהיא כנגד ׳והבאתי אתכם אל הארץ׳, נהוג בקהילות ישראל לציין כ׳כוסו של אליהו הנביא׳. אך לטעמו של הרב גורן, הגיעה העת כמו ליטול את הכוס ההיא מאליהו הנביא, היינו מהמקום העתידני שכמו קבענו לנו, ולהביאה למציאותנו הריאלית, לשתות בעצמנו ביום המיוחד הזה של יום העצמאות, את הכוס החמישית זאת שמורה על הגעתנו אל הארץ והחירות הריבונית שהשגנו בה. וזאת כמובן הבמה, לקרוא ליישומו של המנהג היפה הזה. כמה הוא יכול לתרום ולהעניק ערך מוסף עמוק ומשמעותי לחג הזה של יום העצמאות. זאת תהיה הגשמה הולמת למורשתו הרוחנית והלאומית של הרב גורן.
וכשעמד שם הרב שלמה גורן למרגלות הכותל המערבי ותקע בשופר גדול, ברגע רצוף ההוד וההיסטורי ההוא, ממש רגע אחרי שחרור ירושלים וכיבוש הכותל והר הבית בשלהי מלחמת ששת הימים, הלך וניסר קול השופר ההוא מסוף הארץ ועד סופה, ולרגע היה נדמה שהנה כמו נפגשים רוחו של משיח התקווה והגאולה, עם הריאליה הישראלית כמות שהיא. וכמה חסרות בהווייתנו דמויות מסוגו של הרב גורן, שיגלמו בחייהם את המיזוג הכה נדיר והמיוחד הזה.
יהי זכרו ברוך ונוכח בהוויה הישראלית – נצח!
