ראש השנה לאילנות טו’ בשבט הוא זמן מצוין, לדבר על הנושא הקיומי אולי הראשוני ביותר בחיי האדם, מערכת היחסים שהוא מנהל את המרחב הקיומי שלתוכו הוא נשתל ומתוכו הוא צומח, הטבע. והשנה בטו’ בשבט הנוכחי תשפ”ב, אחרי כשנתיים שבהן האנושות מתמודדת עם אחת הטרגדיות הגדולות שהיא ידעה מעודה (בוודאי במובן התפוצה האוניברסלית), מגפת הקורונה, דומני שהסוגיה הזו מקבלת משנה תוקף של עומק ומשמעות נוקבת שבעתיים.
תהיה אשר תהיה המחשבה שיש לנו בכול הנוגע לאופן פריצתה של המגיפה הנוראית הזו, דומני כי חובת חשבון הנפש מתוך תוצאותיה העגומות והמדממות, נתבעת מכולנו באשר אנחנו. בין אם נרצה לחשוב שמאן דהו הינדס במכוון את הנגיף הארור הזה, ובאופן מרושע להחריד שיחרר אותו לאוויר היקום היישר לדרכי נשימתם של מיליוני בני האדם בכול רחבי העולם, ובין אם נראה בנגיף הזה משהו שיצא משליטה של בני האדם, תוצאה מעוותת של היחס לבעלי החיים, או חוסר שימת לב בפעולות מחקר באיזושהי מעבדה נסתרת, אפשהו בדרום מזרח אסיה.
כי הצד השווה שבין שתי האפשרויות הללו, הוא אותו קלקול נוראי שהתחולל בזיקה המעודנת והשברירית המתקיימת בין האדם לסביבתו הקיומית. או לפחות, אמורה להתקיים. כמה הכול שם כול כך רגיש ומעורער, עד כי ברגע אחד של יחס לא נכון, הכול יכול לקרוס להיעשות כמין חור שחור ולקרוס באחת אל תוכו. כך שממצב של יצירה והתפתחות, תקווה ואופטימיות, תתעטף הבריאה בדוק של אובדן ותוגה עמוקה.
ואם נתבונן לרגע לאופן הקמאי שבו מעמיד אלוהים את האדם במרחב הבריאה (זה היותר שלם ועשיר שיכול להימצא, העונה לשם גן העדן), הוא מורה בעדו כהוראה מטרימה, את האופן שבו עליו למצב את עצמו בתוך המרחב הזה. זהו מיצוב מוסרי ראשוני, שבלעדיו גזירת הכליה הופכת להיות כטרגדיה בלתי נמנעת. וכפי שמורה לנו הכתוב: ״וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ (בראשית ב׳ טו׳). אתם מבינים? “בסך הכול” הוא גוזר עליו שתי גזירות, לעבוד את אותו מרחב אקולוגי/בוטני שהוא נטוע בו, אך בו זמנית, גם לשמור עליו מכול משמר.
וכמה עומק ישנה בהוראה הדואלית הזו, אין די לאותו מרחב להיות ולהישאר סטטי כפי שהוא. האדם נוכח כישות אקטיבית, בעלת אחריות ממשית על כל מה שנמצא שם סביבו. אותו מרחב שכמו מצפה מהאדם שישקיע בו, שיעניק לו מתשומת לבו, יעבוד, יזרע ויחרוש, ישקה ויטפח, יקצור ויאסוף. או אם נרצה, ייתן את כול כולו למען אותה עבודת של טיפוח ופיתוח. אך בו זמנית, אבוי לו לאדם, ואבוי לה לבריאה כולה, אם מעמד אקטיבי זה לו זוכה האדם, יגרום לו שתזוח דעתו, או אפילו סתם לאדישות וחוסר תשומת לב, מה שיביא אותו פחות לשמור, לא להיות לגמרי קשוב אל המציאות בתצורתה הטבעית הראשונית. לחשוב שהוא בעל הבית כאן בעולם. לצאת מנקודת מוצא אתנוצנטרית (וממילא גם אגוצנטרית) ולהאמין כי אני ואפסי עוד, וכי העובדה כי כול היקום כולו לא נועד אלא לשמשו, מאפשרת לי להתנהג ככל העולה על רוחו. הוא פשוט שוכח, כי העיקרון הזה, עובד גם בדיוק לצד השני: כול האדם לא נועד אלא בכדי לשמש את הבריאה, להעמיד את עצמו ואת מקסימום מיכולותיו בעבורה ולמענה (וכמאמר חכמים: ״שאלמלא כך אומרים לו, יתוש קדמך וכו׳״).
זאת הסיבה מדוע מוצמדת להוראה ההיא על חובת עבודת הטבע, ההוראה הדוגמטית לא פחות, על שמירתו. כי השמירה לעולם עניינה קשב ושקידה. להבין שהמציאות כולה כמו נמצאת אצל האדם כפיקדון. היינו, דבר שהוא מחויב בשמירתו. וכל׳ המשנה בריש מס’ בבא קמא: ‘כל שנתחייבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו’. וכמה עומק מוסרי עצום מוכמן במילים ספורות אלו.
והדברים מפורשים בדברי האגדה במדרש חכמים:
בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן וְאָמַר לוֹ: רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵן וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי- בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ.
קהלת רבה ז:א
אתם מבינים? אומנם כול שבראתי לא נברא אלא בשבילך האדם, אך חלילה וחס שתפיסה זו תיקח אותך למצב שבו חלילה ‘תחריב את עולמי’. לא עולמך, עולמי. כי שם נעוץ כול הסוד וההבדל. ובינו נא, זאת אחריות שהופכת להיות כפולה ומכופלת, דווקא באשר היותו של האדם תפארת הבריאה ותכליתה, כי זה בדיוק מה שעושה אותו ליחיד המסוגל לשפר ולתקן, וכי אין בעצם מי שיתקן אחריו. כך שבערבו של יום, האדם, הוא ואין בלתו זה שקובע את אופייה ומצבה של מציאותו, לטוב או למוטב, ע”כ המשתמע והנגזר מכך.
כאן גם נעוצה ההוראה הכפולה שבאה לאדם לאלתר, אשר מחד מצווה עליו האלוהים:״מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל״. אך מאידך הוא מורהו מיניה וביה: ‘וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת’ (בראשית ב׳ טז׳). הוי אומר, אכן על האדם להזדקק אל סביבתו. לעשות הכול בכדי להפיק הימנה את מקסימום תשואת העונג וקורת הרוח. אך בו זמנית, לעולם ישנו שם גם איסור בצדו. האדם לא רשאי לאכול הכול. עליו להטות אוזן ולבחון, מה הוא אוכל, איך הוא אוכל וכו’. ובהקשר הזה, עץ הדעת משמש לו לאדם כתמרור תמידי, להגבלת שכרון הכוח. להורות לו שלא הכול הוא יודע ולא על הכול הוא יכול לשים את ידו ולעלות על שולחנו. כך שניתן לראות בציווי על האכילה מעץ החיים ומכל עצי הגן האחרים, כיישומה של ההוראה על לְעָבְדָהּ, ואילו באיסור האכילה מעץ הדעת את יישומה של ההוראה על לְשָׁמְרָהּ. רעיון שמתחבר לפרשנותם של חכמים שדרשו: לְעָבְדָהּ, מצוות עשה. לְשָׁמְרָהּ, מצוות לא תעשה. והבן זה מאוד.
ואם אחזור לטרגדיה הנוראית שאותה אנו חווים בשנתיים האחרונות, ברי הדבר כי עלינו לנסות ולתור את מקורה של הטרגדיה הזו בראש ובראשונה באותה הפרה של מערכת היחסים העדינה והשברירית הנמתחת בינינו לבין הטבע, בעלי החיים וכו’. כך שממילא שם בזיקה ההיא, נמצאת גם נקודת המזור והתיקון. היכולת שלנו לקחת אחריות מחודשת על הטבע, או אם נרצה, על החיים באשר הם. וכמה תשובת המשקל של פיתוח החיסונים שניתנו במהלך השנה האחרונה, היא אבן בוחן נפלאה לכך. וכפי שאמרו חכמים, מידה טובה מרובה. האופן שבו בני האדם מנערים חוצנם ומדעם, נחלצים חושים לעשות הכול בכדי להציל את העולם מרדת שחת. לרתום ולתרום את מקסימום הכישורים והיכולות שלהם, כתשובת משקל לקלקול והעיוות הנוראי ההוא.
זאת הדרך ואין בילתה, להביא תשועה ורפואה לכול יושבי תבל, ולאפשר לכולנו לשוב כמה שיותר מהר לחיים הישנים שלנו ההם, מן העבר שכבר נראה לנו כה רחוק ומעומעם. ואני לא יכול לחשוב על דוגמא מופתית יותר ליישומה של הוראת הלעָבְדָהּ, באופן שהוא כולו על טהרת ה’לְשָׁמְרָה‘. לשם היא מכוונת כולה מלכתחילה, וזוהי ממילא גם תוצאתה החיובית. וכפראפרזה לדברי חכמים על ‘זכור ושמור שבדיבור אחד נאמרו’, נראה לו שגם הציווי ההוא על ‘לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ’. בדיבור אחד נאמר. כך שממילא יישומו כדבעי, הוא רק עד כמה שהוא בא לידי ביטוי באמצעות חוק הכלים השלובים הללו. ולחילופין כל הפרדה וניתוק מהזיקה הסימביוטית הזו, תהיה אחריתה שוד ושבר, תאניה ואניה.
וכמה יפה לסיים בהקשר הזה בדברי הרמב”ם בהל’ תשובה, שכמו מדברים בעד עצמם:
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּולָּהּ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּיב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּיב.חָטָא חֵטְא אֶחָד, הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּולּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּולּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י, כה). זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ.
רמב״ם, הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ד׳
אז שיהיה לכולנו חג האילנות שמח ומלבלב. ושלעולם נדע להיות אך בצדה הנכון והמתוקן של המשוואה. לוקחים אחריות על עבודה ופיתוח, ובו זמנית ממש, על שמירה וקשב עמוק. שחלילה לא נבוא לידי מצב שבו ברגע אחד של חוסר שימת לב, נחריב את עצמנו ועולמנו גם יחד.
