על אמונה ועל היאחזות בתקווה. רסיסי מחשבות – לאור הבשורה המרנינה על שחרורם המופלא של שניים מהחטופים. מחשבות בימי מלחמה 131 min read

ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות הקשים של השביעי באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבות כך. רק אחוז זניח דווקא העיד כי האירועים הללו גרמו לו להיחלשות באמונתו הדתית.

וכשקראתי זאת, נדהמתי למדיי. כי אם בוחנים את הנתונים הללו מול מה שאנו יודעים ביחס אל האירוע הקטסטרופלי הנורא ביותר של העם היהודי – השואה, הרי ששם התופעה הייתה כידוע הפוכה: אחוזים נמוכים מתוך מאות אלפי השורדים שהיו דתיים (ברמה כזאת או אחרת) קודם השואה, נשארו דתיים גם לאחריה.

אלא שאז הרהרתי בכך, שאולי ההבדל טמון באופי הכ”כ שונה של שני האירועים. נראה לי כי לא אך באבחנה כמותית עסקינן כאן. כי להבדיל מהשואה שבו העם היהודי היה נתון במצב של חוסר אונים מוחלט, באופן שאין לו כל אפשרות אמתית להיקהל ולעמוד על נפשו ולהחזיר מלחמה שערה, הרי שבמצב הקטסטרופלי שלפנינו ההתמודדות היא שונה בתכלית: העם היהודי לוחם בחזרה במלוא העוז. נאבק בצורה הרואית על זכותו לחיים, על האפשרות שלו להגשים כאן – בארץ, את החלום הציוני הגדול של השיבה לציון, לחיות על רגבי האדמה הזאת בשלווה ובביטחון.

כך שהאמונה בהקשר הזה, אינה כאמונה ערטילאית מנותקת באיזשהו אל שיופיע ממרום ויגאל אותנו מהמציאות המזוויעה שאנו נתונים בה, אלא כזאת המופיעה כרוח גבית, כאמונה שלא פחות ממה שהיא מתייחסת “אליו” – קרי אל אותו האל היושב במרום, היא מתייחסת לעצמנו – למי ומה שאנחנו. אל אותה הרוח הגדולה של נצח ישראל המוכמנת בסולידריות הלאומית, בנכונות לעשות הכול בכדי להבטיח את שמפעל הגשמה הלאומי – ציוני הגדול הזה, ימשיך להתקיים, להתפתח ולשגשג. זאת אמונה אפליקטיבית המאפיינת בדייקא את העידן שאנו חיים בו.

במובן זה, העצמת האמונה אחרי האירוע הנוראי של השביעי לאוקטובר וכל מה שבא לאחריו, אינה אלא העצמתה של הרוח הלאומית הגדולה. של הבנה שיש כאן בשביל מה ועל למה. זאת התאמצות אידיאולוגית – ערכית, שעניינה להצדיק לעצמנו (במובן העמוק) את כל מה שאנו חיים בעבורו. על מה ראוי להיאבק ולהילחם עד כלות, ועל מה ראוי לוותר ולהקריב. ובהקשר זה, אין כמו התקופה המצמיתה הזאת שאנו חיים בה, בשביל לחדד בעדנו את היסודות הפנימיים הללו.

אז אין פלא א”כ שהנתון הכי משמעותי שם באותו הסקר של הג׳רוזלם פוסט הוא דווקא הנתון הבא:75% מהנשאלים אמרו כי מאז ה-7 באוקטובר הם חשים קשר גדול יותר למדינת ישראל (69%), ולחברה הישראלית המגוונת (68%). כמחצית מהישראלים שנסקרו מרגישים מחוברים יותר לעם היהודי בתפוצות (53%) ולמסורת היהודית (49%). הנתון הזה קשור בטבורו לאותם 33% שמרגישים מחוברים יותר לאמונתם הדתית באלוהים. זהו כאמור, איננו אלוהים המופיע בצורת כוח עליון טמיר ונעלם, אלא אלוהים המופיע ומפעם בדרמה ההיסטורית של האומה היהודית, משמשת כרוח גבית של עוצמה וגבורה.

זאת בדיוק האמונה שגם הייתה שם אמש, בלילה הארוך ההוא שם עמוק ברפיח. זאת אמונה בגדלות האדם, בקדושת החיים- ומעל הכול בחובה שלנו כאן לסולידריות ונכונות להקרבה. לעשות הכול בכדי לחלץ את האומללים הללו מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה. אלוהים הופיע שם בלילה הזה, התגלה במלוא זוהרו באומץ הלב, בגבורה העילאית. בנצח ישראל של אחווה ומסירות. זאת האמונה שאין לי ספק שהייתה גם בעבור אותם החטופים כשישבו שם עמוק בתוך התופת העזתית, לא פחות ממה שהיא הייתה שם בעבור אותם גיבורי ישראל הלוחמים עזי הנפש.

———–

כמה סמליות יש לטעמי בעובדה ששני המשוחררים הם יהודים ממוצא ארגנטינאי, שעלו ובאו לארץ חמדת אבות, מתוך רצון להגשמה ציונית מובהקת. אין כמו מבצע החילוץ ההרואי הזה בכדי לבטא את הנרטיב הציוני. האופן שבו מתגשם האתוס היהודי הקדמוני של “כל ישראל ערבין זה לזה”. מדינת ישראל חרטה על דגלה את האתוס הזה, את האופן שבו הקולקטיב כולו נושא באחריות ומחויבות על כל יחיד ויחיד בחברה היהודית.

—————-

כאלף איש, כן, שמעתם נכונה, לא פחות מאלף איש, השתתפו בפועל במעגלים השונים, במבצע שחרורם של שני החטופים. זהו נתון מדהים ובלתי נתפס. חמש מאות איש לכל אחד מהם. מאות רבות של אנשים שחלק גדול מהם אף מסכן את נפשו במבצע הזה, כאלו שרובם ככולם כלל לא מכירים את שני החטופים הללו, ובו זמנית הם מקדישים את עצמם במשך שבועות ארוכים, להתכונן לרגע הדרמטי המיוחל שבו הם יוכלו לשלוף את שניהם ממקום התופת שבו הם שוהים ולהחזירם בשלום לביתם.

הנתון הזה מגלם בתוכו את תמצית עניינה של הסולידריות ומשמעות קדושת חיי היחיד. אין כאן יחס מספרי. זאת בכלל לא שאלה של מה וכמה שווה ומוצדק? ישנם כאן חיים שקוראים לעומתנו, משוועים שנעשה מעשה – שניחלץ חושים לעומתם. זאת היא החובה המוחלטת, להיות קשובים, להיענות ולציית לקול הקורא הזה. קוֹל דְּמֵי אַחֵינוּ קוֹרְאִים אֵלֵינוּ!

————–

“כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ” (ירמיהו לא’ טו׳)

רחל מבכה על בניה, זה טבעי. מתבקש אפילו. ראיתם פעם אמא שאינה מבכה על בניה? אבל רחל מבכה באופן אחר. היא עושה זאת כקול המהדהד במרחב הציבורי. היא מתמירה את הבכי האישי שלה, לפס קול פומבי של בכי ונהי. כי להבדיל מבכי טבעי של אם על בניה, שזה משהו שקורה במסתרים של המשבר הפרטי – רחל עושה מהבכי שלה עמדה ציבורית נוכחת. היא מקבעת אותו כמצב לאומי-קיומי, לנוכחות של פרהסיה מהדהדת. זהו אותו הקול שבְּרָמָה נִשְׁמָע. עוד לפני שאנו למדים על בִּכְיָה של רחל, אנו למדים על הקול המהדהד ברמה, מנסר בחלל ההווויה הלאומית והקוסמית גם יחד.

במובן זה רחל יותר משהיא בוכה, היא מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם! זאת אמירה עמוקה ותובענית בעלת אופי מוסרי מובהק, על הציבוריות הלאומית, איך היא הייתה להיות בתוצרתה האידאלית. בעבור רחל, המציאות הנוכחית היא מצב אבסורדי שבלתי ניתן לקבל ולהכיל. כך שבִּכְיָה הוא הרבה יותר על ההווה הלוקה בחסר, הבלתי אפשרי, מאשר על משהו טרגי מן העבר. איך אפשר להינחם כשהבנים אינם?!

ובינו זאת, מי הוא זה המנסה לנחם את רחל מאבלה הגדול? איננו יודעים. נראה שזאת איננה נחמה הבאה ממאן דהו ספציפי, אלא נחמתה האינהרנטית של המציאות. אותו היות פרגמטי שמחייב להסתגל למציאות החדשה, גם היא קשה וכואבת. “גזירה על המת שיישכח מן הלב”, כך לימדונו חכמים (מו”ק יט’ א’). זהו המרפא הבלתי נמנע של תנועת הזמן. אך רחל מסרבת לתת לתת למת – נעדר הזה להישכח מן הלב, לאפשר לרוטינת החיים וחוק הסתגלותם, לטשטש ולו במשהו את גודל השבר ועוצם האובדן.

וכשם שכאן נעוץ הבכי, בהכרח כאן גם נעוצה הנחמה:

“כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”

הבכי והעיניים הדומעות מופיעות כאן לא כסתם תאניה ואניה של מישהו המתאבל על בניו – אלא כפעולה. כדבר שתורגם הלכה למעשה, קיבל ממשות של נוכחות והדהוד במרחב. הפעולה והשכר – השכר והפעולה. אלו הם שני אלמנטים השזורים זה בזה. אנו מצפים שיהיה שכר לפעולתנו, שמה שאנו עושים בכאן ועכשיו יְזַכֶּה אותנו בתוצאה כלשהי שמעבר. במשהו שיהיה אתנו עוד זמן רב לאחר מכן. השכר א”כ, הוא הדבר מה – משמעותי, שמצדיק את העשייה הסזיפית. יוצק בו תוכן ומשמעות על-מקומית/זמנית.

עולם העשייה הסיזיפי שאנו חיים בו, הוא בהגדרתו נטול שכר. כך כבר פסקו חכמים בתלמוד: “שכר מצוה בהאי עלמא ליכא” (קידושין לט’ ב’). או בל׳ אחר בדבריהם: “היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” (עירובין כב’ א’). ומכאן למדנו כי השכר הוא לעולם אותו תגמול שנמצא בממד הא-ריאלי. באותה ספירה עתידנית של “המחר”. בעוד “שבהאי עלמא” הקונקרטי, נגזר עלינו לעשות את הדברים בתצורתם הנוכחת – כמות שהם. זאת קבלה טרגית של הממד המכאני-אפרורי של ההוויה. כך נשאר השכר בגדר של אמונה וציפייה בעלת אופי אוטופי מובהק.

במובן זה, הגאולה האלוהית נושאת בחובה בשורה הנוגעת בדיוק בזיקה ההוליסטית שבין הפעולה – לשכר. היכולת לחוות את שכרם של הדברים מתוך עצמם. כך מהדהדת באוזנינו נבואת הגאולה של ישעיהו:

“הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו” (ישעיהו סב’ יא).

זאת בשורה המהדהדת אל “קצה הארץ” – אל אותו ממד של קצה שנוגע בסופיות. שם בממד הגאלותי אלוהים מופיע כמי ש”שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו”. אך זאת פריבילגיה גאולתית – אוטופית, שהנה בהגדרתה מן הנמנעות בריאליה-הגלותית.

התובענות האמונית היא להיגאל מאותו ממד של כאן-ועכשיו. להטמיע את התודעה הגאולתית על שכרו של המחר – עוד בממד של היום הסיזיפי. “ציפית לישועה”? זאת אחת השאלות שנשאל האדם רגע אחרי שהוא עובר מממד ההיום – הנוכחי, אל ממד המחר ההוא (ראה שבת לא’ א’). ההיאחזות העיקשת בציפייה, חוסר הנכונות להיכנע לאקראיות הקיומית – לתחושת היעדר המשמעות וחוסר התקווה. כך מקבלות פעולותיו של האדם ערך מוסף של תמורה ופשר. הוא רואה עולמו בחייו. במובן מה, הוא חי את שכרו כבר כאן – “בהאי עלמא״.

כך מופיעה לפנינו דמותה העילאית של רחל – האמא הנצחית. היא זאת העומדת שם בעיקשות. מסרבת להיכנע לכאן ועכשיו הטרגי. בעבורה היעדרותם של הבנים ממקומם הנכון להם, זהו אבסורד שבלתי ניתן להכלה. היא לא מניחה לשגרת הכאן ועכשיו לחזור ולהשתלט על הוויית היום-יום. זאת התאמצות תודעתית שתכליתה לשלו מן האדם לשקוע באותו ייאוש שלא מדעת. ליפול אל מחוזות של השלמה ופסימיות עם המציאות הטרגית. כך היא נעשית לארכיטיפ בוהק של מי שמֵאֲנָה לְהִנָּחֵם – וככזו, זכייתה ממילא היא “כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ” – קרי הפעולה זוכה לשכר, לתמורה עתידית לעיקשות המעשה העכשווי.

כך גם לימדונו חכמים כי “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל’ ב’). העיקשות שלא להשלים, שלא להיגמל מן האבל על ההיעדרות והחורבן, היא זו המזכה בשמחת הגאולה העתידית. במובן זה, רחל היא המתאבלת האולטימטיבית, ומיניה וביה היא גם זו שעל שמה תהיה חרוטה שמחת השיבה הצפויה.

לא בכדי התקווה המופיעה כאן לא מתייחסת אלא אותם הבנים החוזרים לגבולם ארץ אוייב, אלא לְאַחֲרִיתֵךְ! לאחריתה הכביכול – פרסונאלי של רחל עצמה. כי רחל מבכה ומאנה להינחם בראש ובראשונה על עצמה, על אחריתה האישי שעקוד כולו באחריתה הלאומי. משהו בנשמת ישראל האלמותית שלה – לא באמת מוצא מנוח כאשר הבנים עוד לכודים אי שם באפילת גלותם.

אתם מבינים? כי כך זאת היא שומה על כולנו להיות בבחי’ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם! לא לאפשר לסיפור החטופים להישאר בד’ אמותינו של הכאב והשבר – ואפילו ההזדהות הכנה עם מצבם הנוראי. זהו שבר שחייב להיות מותמר להדהוד ציבורי-לאומי בלתי פוסק. להתקבע כנוכחות נפקדת במרחב הציבוריות הישראלית – יהודית. פניהם אמורים להביט אלינו מכול מקום שלא נפנה אליו. כי שום דבר לא יכול לנחם באמת, למלא את החלל האינסופי הזה, מלבד חזרתם לביתם בריאים ושלמים – הכי מהר שרק אפשר.

ושרק לא נחדל למאן להינחם. להמשיך לזעוק את זעקתם של 134 אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, מסוף העולם ועד סופו. כך ורק כך, נוכל להצדיק באמת חזרתם המיוחלת. להיות ראויים לנס שובם של הבנים והבנות מארץ אוייב- אל גבולם המשפחתי והלאומי גם יחד.

אינשאללה!