אני רוצה לספר לכם על יום כיפור שלי השנה. או באופן אחר, אני רוצה לספר לכם על יום הכיפורים המופלא ביותר שחוויתי בחיי. כן, לא שום דבר פחות מכך. ואתם יודעים, מתוקף היותי חזן ובעל תפילה כבר שלושים שנה בקירוב, בהרבה מאוד מקומות וקהילות בעולם, נידחות יותר או פחות, חוויתי כנראה לא מעט סוגים וגרסאות של ימי כיפור כאלה ואחרים. חלקם אף העליתי על הכתב וחלקתי אותם עם הקוראים בבמות שונות. אבל משהו בכול זאת ביום הכיפורים הזה, היה מיוחד ויוצא דופן. כזה שאפילו בעבורי נתפס כחריג ומפעים במיוחד.
אז כך: השנה ביום הכיפורים הוזמנתי לשמש כשליח ציבור ב’בית הכנסת הפתוח’ בשכונת ‘צוקי אביב’ שבצפון תל אביב – שבהפעלתו של הרב מנדי דוכן – שליח חב”ד בשכונה. קשה להסביר מה זה בעצם אומר ‘בית הכנסת פתוח’, אבל בגדול משמעותה של ה’פתיחות’ הזאת, הוא במיקומו של בית הכנסת בתוך אוהל עצום ממדים שממוצב ממש בליבה של השכונה הבורגנית השאננה הזאת. כאשר הרעיון הוא להפוך את חווית התפילה או את חוויית יום הכיפורים בכלל, למשהו שנוכח בליבתה של השכונה. כאשר התפילות השונות מהוות את איזשהו מצע של אפשרות להתחברות – כזאת או אחרת. ממש ברמה של ‘התפלל ככול יכולתך/רצונך’.
כי יותר ממה שנחשפתי ביום הכיפורים הזה לחוויית תפילה ועוצמה רליגיוזית עצומה, נחשפתי לקונספט שהוא אחר לחלוטין, משהו שבעבורי היה לגמרי חדש – לפחות ברמה החווייתית אמפירית. כי זאת לא עוד תפילה ברוב עם בבית כנסת בבית כנסת שעמוס לעייפה במתפללים, אלא יום כיפור שפשוט מובנה אינהרנטית בתוך השכונה עצמה. כן, שמעתם נכונה, עמוק בתוך שכונה צפון-תל-אביבית טיפוסית יום כיפור נוכח במלוא הודו. כך מותמר משהו בצביונה הבסיסי של השכונה, מעבר כמובן למראות הטיפוסיים של עשרות רבות של ילדים ומבוגרים מדוושים להנאתם בכבישים הפנויים.
במובן מה הפך אותו האוהל שמוצב שם, להוות את הנקודה הסינגולרית של השכונה כולה. תנסו לדמיין לעצמכם מקום שהוא נושם פנימה והחוצה באופן מתמיד את ההוויה המתחוללת בו. אותה עוצמה רוחנית של תפילות, שירים ודיבורים של שגב, הכול מתקיים בפנים ובחוץ בו זמנית. כי ביום היחיד והמיוחד הזה, כול הרוצה ליטול יבוא וייטול. גם אם זה למחצה, לשליש, או לרביע, או אפילו לפירור אחד קטן וסמלי של התחברות.
לאורך היום כולו ניתן היה לראות איך העוברים והשבים, מי ברגליו ומי באופניו, מי בחולצה ומי בגופיה וכו’, כך נכנסים, ספק מבקרים ספק מציצים, מנסים אולי לדלות משהו ממה שקורה שם בפנים. לנשום מלוא ריאותיהם – ולו לדקות ספורות בלבד, מהרוח הגדול שפיעמה שם בפנים. כך הם כמו חזרו ואשררו בגופם ממש, את הנוכחות הזאת. כי הלא מהו יום הכיפורים, אם לא אותה זכות שיש בידינו לבוא לפני ולפנים. לחוש את הקרבה האלוהית מתוך המקום היותר פנימי ונאצל.
ומה שברצוני לדבר במיוחד הוא דווקא על אותם ‘פירורים’. ובאופן טבעי באומרי פירורים כוונתי לאותם רגעי פז בערב התקדש החג – בתפילת ‘כל נדרי’ הפותחת את היום הקדוש, שבו מתכנסים מאות רבות באוהל התפילה ומקבלים את יום הכיפורים בצוותא חדא, וכשקראתי בשם את המילים: ‘וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה‘ הם פתאום היו נדמים לי כה חיים, אמיתיים ומוחשיים. ‘כׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל‘ היו שם, על צבעיהם וגווניהם השונים והמורכבים, על דעותיהם והשקפותיהם הכה שונות זו מזו, כולם התכנסו שם בבקשת הסליחה הפותחת. בהבנה ש ‘לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה‘ – כולנו שוגגים, חוטאים למקום הנכון שבו היינו רוצים להיות. נמצאים בתנועה מתמדת של כישלון לעומת הצלחה, והנה ניתן לנו היום הזה כהזדמנות מופלאה להתיישר. לעורר עצמנו למודעות צלולה ומכוונת יותר. להתעלות מעל אותה ‘שגגה’ שכה נוכחת בשגרת חיינו – על כל צעד ושעל.
ומה שראוי להתייחס אליו אפילו ביתר שאת, הוא מה שהתרחש אמש ממש ברגעיו האחרונים של יום הכיפורים- ברגעים החותמים של תפילת הנעילה. אלו באמת היו רגעים מצמיתים שנשמתי כמעט נעתקה. ובינו זאת, הובלתי כבר תפילות רבות משתתפים, ובוודאי שהשתתפתי במהלך חיי בכאלה, אבל בתפילה שמפעמת ממש בליבתה החיה של שכונה שלמה, כזאת עוד לא היה לי!
כי אם בפתיחת הקדיש של תפילת הנעילה, היה כבר האוהל עמוס לעייפה במאות מתפללים, הרי שלקראת השליש האחרון של התפילה, איפשהו לאחר אמירת הפיוטים והסליחות, ממש לנגד עיניי נפתחו כל יריעות האוהל חוצה, באופן שעשה את האוהל לנוכח באופן פתוח וגלוי לחלוטין לרחובה של עיר. כך במשך דקות ארוכות הלכו והתקבצו שם במעגלים, עשרות רבות מתושבי השכונה, עשרות שהפכו למאות שפשוט גדשו את הכביש והמדרכות כולן. הם התייצבו שם בדומיה של קודש, הם וטפם. כן, בעיקר טפם. כי הדבר שלפחות ריגש אותי במיוחד, היו הילדים. הו כמה ילדים היו שם.
הם עמדו בהמוניהם, חלקם כשהם ישובים על ידיהם או כתפיהם של הוריהם, והביטו במעמד בהשתאות ופה פעור. כן, במובן הכי פיזי של המילה. קשה לי לתאר את התחושות שעברו בי מול מאות העיניים הללו של הילדים שהיו נעוצות בי ברגעים הללו. כמו הם ניסו להבין את פשרו של האירוע. מה בדיוק מתחולל פה. מי יודע אלו מחשבות ורגשות עברו להם שם כשקולי (לפחות מה שנשאר ממנו לאחר היום הארוך הזה) ניסר את ה’אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, זְכֹר רַחֲמֶיךָ וְכָבוּשׁ כַּעַסְךָ, וְכַלֵּה דָּבָר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וַעֲווֹן וּמַגֵּפָה וּפֶגַע רַע, וְכָל מַחֲלָה וְכָל תַּקָּלָה וְכָל קְטָטָה וְכָל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת וְכָל גְּזֵרָה רָעָה וְשִׂנְאַת חִנָּם, מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בְּרִיתֶךָ‘ כאשר הוריהם והקהל כולו מצטרפים בתפילה. או איך הם הרגישו שם בשירת ה’אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ‘. הו איזו שירה זאת הייתה. כמה כמיהות ותקוות התנקזו למילים העתיקות הללו. כמה ענווה, לכידות והרכנת ראש קהילתית.
אבל מעל כולנה היו הרגעים החותמים ממש. בקריאות שאין יהודיות וקדמוניות מהן:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה’ אֱלהֵינוּ, ה’ אֶחָד – בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו, לְעולָם וָעֶד – ה’ הוּא הָאֱלֹהִים ה’ הוּא הָאֱלֹהִים!
אני באמת שלא יודע כמה משמעות תיאולוגית היה לקול שהדהד שם באותם רגעים ממש בכול המרחב השכונתי (והאמינו לי אין בכך שום שמץ של גוזמא), כי לפני הכול זאת הייתה קריאה יהודית – במובנה היותר ראשוני ופשוט. קבלת עול מלכות שמיים כחלק מהכרה של היותנו יהודים. של איזושהי הבנה בסיסית שהייתה משותפת שם לכולם, שאנחנו לא נמצאים פה סתם. שהדבר הזה שקורה כאן, הוא לא באקראי. הוא רצוף במשמעות, באיזושהי פנימיות היסטורית מופלאה ונשגבת, שכולנו – כך או אחרת, חלק בלתי נפרד הימנו.
כך נעשו אותם רגעים לכאלו שהם לא פחות מאשר קפסולה מזוקקת של חיבור וזיקה. יהודיות טהורה שמתנקזת לרגעים ספורים ממש. כמו כל היהדות מצליחה להיכנס בגרסתה היותר מרוכזת לכמה קריאות ותפילות, כשהכול מגיע לשיאו באותה תקיעת השופר. פתאום לרגע אחד, הרגשתי שאולי אני מצליח להבין ולו במשהו מה בעצם היה שם במעמד הר סיני. ברגע ההוא המתואר בתורה: ‘וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה‘!
אבל לא הייתה זאת חרדה של פחד ואימה, אלא חרדת קודש. דחילו ורחימו ששמורים רק לרגעים שהם הכי יהודיים שרק ניתן לעלות על הדעת. ככאלו שהם חלק מDNA היהודי כבר למעלה משלושת אלפים שנה.
ומה שבעיקר נשבר לי ביום הכיפורים הזה, הוא כל מה שאולי חשבתי על העיר העברית הראשונה. קשה היה שלא להיזכר באותו יום כיפורים מר ונמהר בעיר הזאת, ממש לפני שלוש שנים. כאשר הכאוס החברתי והפילוג הפוליטי – אידיאולוגי כה קרע את העם כולו, עד אשר הוא התפוצץ באחת באותו אירוע קשה בעיצומה של תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף שבלב תל אביב.
אז אתמול התפילה – או ליתר דיוק, ההנכחה היהודית – היום כיפורית הזאת, הופיעה שם בגרסאות שונות ומגוונות. הייתה הפרדה והייתה גם לא. היום גברים בכיפה וטלית, והיו גם גלויי ראש בשורסט וכפכפים, בקיצור, היום שם כולם מכולם. בלי שום ניסיון להכתיב ובוודאי שלא לכפות על מישהו משהו כלשהו. כולם עמדו שם – כאיש אחד בלב אחד, בדומיה ובשירה, בקול זמר ובלחש של תפילה, ורק רצו להיות טובים יותר. להיות קצת יותר יהודיים, קצת יותר יהודיים.
וכמה יפה לסיים בהקשר זה, בסיפור שסיפר הר’ מנדי ממש רגע קודם קבלת עול מלכות השמיים ותקיעת השופר שחתמה את היום הקדוש:
פרופ’ יהודי מאחד האוניברסיטאות הבולטות בארה”ב עבר בחלוקת הדולרים אצל הרבי מלובבי’ץ אי אז בשנות השמונים. וכך רגע לאחר שקיבל הדולר לצדקה מידיו של הרבי, מצא לנכון לחלוק עמו את טרוניה על פעילותו של הרבי ברחבי העולם, עם דגש למה שנחשף אליו בבית חב”ד מסוים איפשהו במקום מסוים בארצות הברית (ורק שתבינו, כיום ישנם כבר למעלה מאלף שכאלה בכל רחבי ארה”ב). היה זה באחת השבתות שבהן מצא לנכון לפקוד את אותו בית חב”ד, כשאז להפתעתו הוא ראה לא מעט מהמתפללים הגיעו עם רכבם לבית הכנסת. כשהוא שאל אותם לזהותם, הוא קיבל את התשובה המפתיעה שבעתיים: ‘אנחנו חסידים של הרבי מלובבי’ץ מניו יורק’ הם ענו לו.. ‘אתה מבין’ אמר הוא לרבי, ‘היהודים הללו שמחללים את השבת בפרהסיה, רואים בך את רבם, אז מה זה בעצם אומר על תנועתך זו’?! וכאן הוא זכה לתשובה שבוודאי שכמותה לא ציפה לשמוע, בוודאי שלא מאדם שבעבורו ההלכה ושמירתה היא בבת עיניו ממש: ‘תראה’, אמר לו הרבי, ‘אני לא יודע מה האנשים הללו עשים או לא, אבל לפחות בראייתי, כל אדם שקם בבוקר ושואל את עצמו איך הוא יכול להיעשות היום אדם טוב יותר ממה שהוא היה ביום האתמול, הוא בראייתי חסיד נאמן שלי.. אז כנראה שהאנשים הללו הם בהחלט עונים על ההגדרה הזאת..’
אז כך בדיוק סיים הר’ מנדי את דבריו שם לקהל: ישנם כאן אנשים לרוב, הם מייצג נאמן של כל שכבות עם ישראל – באשר הוא. אבל המכנה המשותף של כולנו ברגעים הקדושים הללו, הוא שכולם באו לכאן כי הוא פשוט רוצים להיות טובים יותר. לדעת שיום הכיפורים הזה לא היה סתם עוד יום בחייהם, אלא כנקודה של שינוי והשתפרות.
פשוט להיות טובים יותר. כמה פשוט. כמה עמוק. כמה יהודי.
ושרק תהיה לנו שנה טובה ופתקא טבא!