יש משהו בחג הסוכות שהוא נוגע במקום הכי ראשוני וגולמי של האדם. בחג הזה שבו אנו נידונים על המים, אנו בעצם נשפטים מול המקום היותר היולי של הוויתנו. כך היא קריאתנו בחג הזה, לצאת מכול אותה קביעויות שמקבעות את חיינו בשגרת היום יום. כל אותן קירות שתוחמות אותנו, סוגרות ומצמצמות את קו האופק של דפוסי המחשבה שכובלים אותנו במציאותנו המוכרת.
כי זאת היא בעומק מבחנה של תנועת התשובה אותה עשינו אך ימים ספורים קודם לכן. התשובה במהותה היותר פנימית, מבטאת את יכולת האדם לצאת ולהתעלות מעל הדפוסים הרווחים, המקובלים והבנאליים שלו. להיחלץ ולהיות במקום שכולו בסימן של נכונות להשתנות, לחשוב אחרת לגמרי מכול מה שהוא כה הורגל אליו ורווח בהווייתו , ולדבוק במקום שהוא על טהרת התיקון והמכוונות המוסרית.
אז בשביל זה כאמור, מבחנו של האדם הוא דווקא ביכולתו לצאת חוצה. הכי מחוץ לאזור הנוחות הטבעי והמוכר שלו. להתמקם במקום שהוא לגמרי אינו שלו, לא מבטא בשום צורה את עוצם קניינו ונוכחותו ההישגית עלי אדמות. הוא יושב בצילה של סוכה שאין בה דבר וחצי דבר, מלבד הטבעיות בגרסתה היותר פשוטה. הגולמיות הקיומית החשופה והשברירית. כמה ענווה והרכנת ראש מוכמנת בתנועה הזאת. הכרה כי בערבו של יום, באמת אין לנו דבר מלבד אותו “צילא דמהימנותא” – החסייה וההסתופפות בצל השלמות האלוהית. זאת שבאמת יודעת מה נכון ומה ראוי בעבורנו.
ובינו זאת, התביעה הזאת לאומץ והתגברות, ליכולת לצאת חוצה מאזור הנוחות המוכר והרוטיני, היא לא פחות מאשר אוניברסלית. חוצה דתות, צבעים ומינים. זאת הסיבה מדוע במובן מה, חג הסוכות הוא חג אוניברסלי. וכפי שקורא זאת הנביא זכריה: ‘זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כׇּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת’. העלייה לירושלים מבטאת את היכולת לצאת מגבולות האנושי ולהצטרף למרחב שכולו בסימן של גבולןת האלוהי. של איזשהו שגב שנוכח בעולם כאפשרות. כמרחב של קריאה והתייצבות. של היענות והרכנת ראש.
לא בכדי מקום המקדש מופיע בדייקא בחג הסוכות כמרחב של הראשוניות הגולמית. של ה”ושבאתם מים בששון ממעייני הישועה”. המקום ההוא שבו נוכחת אבן השתיה – שממנה הושתת העולם. שם במקום השיתין הראשוניים הללו, מתקיימת השמחה. שמחת ההסתופפות וההצטרפות. שמחת התשובה והתיקון, זאת שנשמעת בה הקריאה: “אשרי מי שלא חטא, ןמי שחטא ישוב וימחול לו”.
זאת א”כ הסיבה מדוע כאשר אומות העולם מסרבות לעשות את התנועה הזאת, הן חוטאות לאנושיות האידיאלית בגרסתה הראשונית. הם מבכרים להישאר מבוצרים ומכונסים בדירת הקבע הרוטינית והמוכרת שלהם. אוטמים אוזנם וליבם אל ה”מקום אשר יבחר ה'”.
והרהרתי בהקשר זה אתמול בערב כשצפיתי באותם מאות חברי משלחות משלל מדינות ברחבי העולם, שעזבו בהפגנתיות את אולם עצרת האומות המאוחדות בניו יורק, רגע לפני שראש ממשלת ממשלתנו פתח שם בדבריו. באותו נאום שהיה רצוף דברי אמת נוקבים, תוכחה חדה וצורבת על האופן שבו בוחר העולם, עם דגש על העולם המערבי, לפעול ולהגיב בשלוש השנים האחרונות, כנגד מדינת ישראל בפרט והעולם היהודי בכלל,, מאז אותו יום מר ונמהר של השביעי באוקטובר.
אז מעבר לשקר ולצביעות, שלא לומר רשעות מזוקקת, מה שהיה זאת תגובה פבלובית מוכרת וצפויה. ביטוי גס ועלוב לאופן שבו אותן אומות העולם מסרבות בעיקשות לצאת מדירת הקבע שלהם. להיות ולו לרגע קט “בחוץ” – מחוץ לאזור הנוחות התרבותי והפוליטי, ואפילו האידיאולוגי שלהם. הלא אף אחד לא באמת ביקש מהם לאמץ איזושהי עמדה כזאת או אחרת. בסך הכול הייתה בידם האפשרות לשמוע. להיחשף ולו לרגעים ספורים למשהו שלא עונה בקנה אחד עם “דירת הקבע” הרווחת והמוכרת שלהם. כך שכאשר הם “יצאו” מהאולם הם בעצם בחרו לברוח מכל מה שהיה עלול לגרום להם למחשבה אחרת, שונה, כזאת שאולי אף תזעזע בעדם משהו בעולמם הכה קטן וטחוב. או בקיצור, משהו שעלול לגרום להם לתנועה של תשובה. של נגיעה במקום שהוא הרבה יותר אמתי ומכוון מכול מה שהם מכירים.
וזה מזכיר לי מדרש חכמים בתלמוד ע”כ שלעתיד לבוא כאשר אומות העולם יבואו בטרוניה לקב”ה בטרוניה מדוע לא נתת לנו את התורה, הקב”ה במענה לכך, ייתן להם “מצווה קלה” שהיא למעשה מצוות סוכה, ואו אז אלוהים יוציא חמה מנרתיקה, והם בתגובה “יבעטו בסוכה” וייצאו הימנה כלעומת שנכנסו. כך כביכול אלוהים יוכיח לאותן האומות, שהן אינן באמת מסוגלות לקיים את התורה.
וכמה הן הן הדברים. כי זאת בדיוק מבחנם האוניברסאלי של אותן האומות. ביכולת להישאר בסוכה דווקא במצבים שתובעים התגברות והסתגלות. באותם מצבים של אי נוחות. של חריגה מובהקת מהמצוי והמוכר השבלוני.
אז רגע לפני שהחג הנלבב הזה פורש עלינו את כנפיו כדאי שנזכור גם את זה. שנדע כי לפני הכול להיות “עבריים” משמעו להיות במקום שבו “כולם העולם מעבר אחד- ואברהם מן העבר השני”. לאחוז באומץ בתנועה הנון-קונפורמיסטית ואפילו החתרנית הזאת. לערער ולפקפק. ולא פחות מכך, להשמיע קול מוסרי חריף וצלול. כך שלא רק שלא להיבהל מכול אלו שעוזבים בהפגנתיות את האולם רגע לפני שהאמת עומדת לנסר בו בחדות, אלא לראות בכך בדיוק את שליחותינו ויעודנו עלי אדמות. להיות אלו שמשמשים קול נאמן ואותנטי לקולות היותר ראשוניים. לאמת הקדמונית שעליה נאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר!
וכמה אור יקרות הודלק שם אמש, באולם ההוא שמלא בחשיכה גדולה.
חג שמח ורצוף אורה ותקווה לכולנו!