בשלהי מאמר קודם אודות בריאת האדם וערש הווייתו, עסקנו באופן שבו האנושות בראשית דרכה הלכה והסתאבה אל תוך התרבות הפגנית, עד כדי שחיקה עמוקה של הנבחרות האנושית העומדת ומוכרת בזכות עצמה, הבאה לידי ביטוי בהיותו של האדם נברא בצלם אלוהים, את תוצאות הלוואי המוסרית החמורות למחיקה זהותית צלמית זו, אנו למדים בסיפור המקראי על דור המבול.
היה זה דור שבו האנושות הגיעה לתחתיות של חרפה מוסרית. צלם האנוש נשחק עד דק. האדם נתפס בעיני עצמו, כישות חייתית וולגרית. כזה שכל מה שמשרת את צרכיה היותר אגואיסטיים נעשה אפריורי, לכשר וראוי. וכפי שמתארים הכתובים את שפלותו המוסרית של אותו הדור: ‘וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ‘[1]. ההשחתה המתוארת כאן, נוגעת בבסיס ההוויה כולה. העובדה שהאדם הפך לישות שהיא אך בבחי’ בשר. זהו מצב אנומאלי חמור שבו אין מקום ליחיד האנושי. המין האנושי שקע אל תוך סיאובו, ובכך מחה לחלוטין את צורת האדם במתכונתה האידיאלית. מצב שכזה מחייב בהכרח ומיניה וביה, את מחייתה של הבריאה כולה. כך ייעשה לעולם שהוא נעדר פנומן של נבחרות. כזה שהאנושי במופעו הנאדר, נעדר ואיננו עוד. במציאות שכזאת, האלוהי לא פוגש את האנושי העומד בזכות נבחרותו העצמית, אלא את האנושי במתכונתו הגנרית זאת המושתת על השוויוניות המטריאליסטית היותר גסה ובסיסית. זיקה עמוקה המתקיימת בין ההשתעבדות האלילית – הפגנית, להתבהמות הבשרים ושחיקת המעמד האישי וזכות הקניין, מופיעה במובהק בדברי הנביא יחזקאל, באותו חזיון שבה הוא מתאר את הסיאוב החמור שאליו הוא נחשף בלב המקדש: ‘וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם–הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה, מֵעֲשׂוֹת אֶת-הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ-פֹה: כִּי-מָלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ חָמָס, וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי, וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת-הַזְּמוֹרָה, אֶל-אַפָּם‘[2]. הביטוי ‘מלאו את הארץ חמס’ מהדהד לנו בעליל את אותו ‘כי מלאה הארץ חמס’ המופיע בפר’ דור המבול. ומכאן אנו למדים שהעובדה שהארץ מתמלאת בחמס, קשורה בעבותות באופן שבו תועבת האלילות פושה ולמעשה מכהה לחלוטין את צורת האדם כפנומן של נבחרות והתגדלות בלב ההוויה.
כנגד המודל האנושי הפגני ונטייתו של האדם להשתקעות והיטמעות בדטרמיניזם האליל וההסתאבות המוסרית הנגזרת, נטה האדם לנטייה הפכית לחלוטין: כוח ועוצמה. תודעת נבחרותו העצמית הביאתו לכלל מחשבה מתעתעת כי הוא מסוגל וראוי לעמוד בזכות עצמו. בהקשר זה, העצמיות האנושית פוגשת את העוצמה במלוא כוחניותה. או במילים אחרות, האדם חש כי אינו באמת זקוק לאלוהים כישות הבוחרת, בשביל להיות נבחר. במובן זה, הוא כמו שאף לחצות את הקווים, להיעשות מנבחר לבוחר. מזה העומד לעומת, לכזה העומד לחלוטין אל מול עצמו ועצמיותו המשגשגת. זהו מעבר חד מהאדם המיתי ההוא, אלא האדם העוצמתי שאנו מדברים בו. אם נרצה, מהאדם הקדמוני אלא האדם המודרני. זה שחש שעמידתו לעומת האלוהים, אך מגבילה ומסרסת אותו. מונעת בעדו להגיע להגשמתו העצמית האולטימטיבית.
הוא ואין בלתו. זאת הסיסמא וגולת הכותרת. בראייה זו האדם – כישות בעלת צלם, זוכה כביכול דווקא לעדנה, להאדרה שבעתיים. אך כמובן שזהו אך תעתוע. גורלו של אדם שכזה, הנו בהכרח לניוון וקריסה אל תוך עצמו. הוא לא יוכל להפיק מעצמו, את המופת המוסרי המצופה מן האדם. זה הכרוך בהכרה והפנמה מוסרית, בצניעות תרבותית ובהרכנת ראש לעומת הנשגב והפלא האלוהי.
את המודל האנושי הזה, ניתן לראות בסיפורו של ‘דור הפלגה’. זהו דור שכל שאיפתו הייתה לעוצמה אנושית גנרית, כזאת שתייתר לחלוטין את הצורך בעמידה לעומת, בהיענות והרכת ראש אל מול הבוחר האלוהי. התאגדותם של בני הדור ההוא, לכלל שפה אחת ודברים אחת, נועדה ללכוד את הנבחרות האנושית בקרניה. לא לאפשר לאנושי לשקוע בדממת בדידותו המזהרת. להרגיש שהוא רצוי ומכוון מתוך עצמו. אינו זקוק עוד לבחירה והכרה חיצונית לעומתית לו. לשם כך, התלכדו אל תוך עצמם בחטיבה שאין שלמה והומוגנית הימנה, תוך כדי שהם לוכדים את האנושות כולה לתוך אותו מעגל של התלכדות, באופן שמאפשר לבני האדם לחוש מוכרים מתוך עצמם. מבלי שהם נזקקים להכרה חיצונית כשלהי. וכך מתארים הכתובים את אופן התלכדותם של אותם בני הדור:
‘וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ‘[3].
העוצמה הקולקטיבית המתוארת כאן, משרטט בפנינו את האופן שבו בני האדם ביקשו לזהות את עצמם מתוך עצמם. להנפיק מתוכם את מקסימום הכוח והיצירתיות האנושית הם ניחנו בהם, תוך כדי שהם מוודאים שההתלכדות ביניהם היא מלאה ומונוליטית, באופן שהתמרה זו של האדם – מנבחר לבוחר, לא תגזור עליהם בהכרח את הבדידות. כך נחלצו איש איש ממקומו ושפתו האישית, מאותה אינדיבידואליות מזהרת שהוא לכוד בה, והצטרפו למשהו שהוא עצום לאין ערוך מהפרטיות האישית של כל אחד מהם. מן דבר שאין לו שום היתכנות מלבד רתימה משותפת וקואופרטיבית של כלל הכוחות והיכולות האנושיות.
כך גם יש להבין את פשרה של אותה ‘עשיית שם’ עצמית האמורה כאן בכתוב. בקצרה אומר, כי עניינו של השם הוא לעולם באופן שבו ישות כלשהי מזהה את זולתה. הוי אומר, האדם לעולם אינו קורא לעצמו שם, זה חסר טעם ופשר, אלא רק זולתו הוא זה שמעניק לו את שמו. או במילים אחרות, כך האדם מזוהה על ידי מי שחיצוני לו. הוא נעשה מוכר ומסוים. כך שבמובן העמוק, קריאת השם יש בה בכדי לבטא ואף לממש את הנבחרות. היא גם זו שמאפשרת לישות הנבחרת להיות נבדלת ומיוחדת. להתגשם כפרטיקולרית על פני כל היתר.
כך שכאשר עלתה בדעתם של אותם בני דור הפלגה ‘לעשות לעצמם שם‘, משמעות הדברים היא בכך שכביכול הם יהיו אלו שיבחרו בעצמם. או באופן אחר, הם ייעשו לבוחרים הבלעדיים, כך שממילא גם אלו הראויים להיות מי שמכונן את שמם במרחב. כך ממילא הכול יישפט ויימדד אל מול עצמם – ועצמם בלבד. הם המוצא וממילא גם הם התכלית. הם המוסר וממילא גם הם הצדק. הם החוק וממילא גם הם המשפט והדין. החשש מפני המצב של ‘נפוץ על פני כל הארץ‘, בא כמו לבטח אותם מפני החרדה הקיומית של הבדידות והניכור האנושי. של אותם רגעים ומצבים בהם האדם חש שהוא בהכרח אינו זה הבוחר, וכי האימה הקיומית והבדידות סוגרים עליו מכול צד. אך טבעי שאלו גם יהיו המצבים שכל מה שחפץ בהם האדם, הוא לקריאה בשם. שמאן דהו יבוא ויהדהד את שמו, יראה אותו ויחפוץ בו, יכיל אותו תחת כנפיו. כך בראייתם, מטרת האפשרות ביצירת מנגנון של שבו עשיית השם (וממילא גם הקריאה והשימוש בו) הנו אינהרנטי – מיניה וביה (זאת בזכות אותם העיר והמגדל העוצמתיים בתכלית), הרי שבמחשבתם לא היה יותר מקום לחשש מפני ההפצה והניכור האנושיים. כך זאת הייתה זממתם ליצירת לכידות הומוגנית שכמו לוכדת את כלל בני האדם במלכודת התפארת הנרקיסיסטית היותר קיצונית ומחוצפת שניתן לעלות הדעת. תפארת שהיא כולה בסימן של התמרת הנבחר לבוחר. מי שנענה אל הקריאה בשם, למי שעושה אותו במו ידיו שלו[4].
זאת עניינה של השפה אחת והדברים האחדים, שהם יצרו לעצמם. אך לא פחות מכך, זהו גם עניינם של העיר והמגדל. הם ביטאו עוצמה פיזיקאלית אדירת ממדים, שכמו גואלת אותם מאימת המוות והנפסדות. ביצירת מציאות שתאפשר בעדם להיות מוכלים במציאות שהיא לגמרי יצירת כפיהם העצמית. העצמיות האנושית הופכת להיות חזות הכול. בה המציאות פותחת ובה היא מסיימת. היא שלמה ומונוליטית מתוך עצמה. כך עלה במחשבתם המעוותת, לנתק את האנושי הנבחר מהאלוהי הבוחר, כך שממילא הנבחר האנושי ייעשה לבוחר, ואילו הבוחר האלוהי, ייעלם בתהום הנשייה של היעדר הרלוונטיות והמשמעות. אם נרצה, יותר ממה שבני דור הפלגה ביקשו להגיע אל השמים; הם ביקשו לייתר את הצורך שהשמים יקראו להם ואליהם.
כך מתוך התווך הזה, בין דור המבול – כהתגלמות החרפה המוסרית כתוצאה מההתכנסות המיתית תחת מטרייתה של האלילות מחד, לדור הפלגה – כהתגלמות העוצמה האנושית במובנה המתיימר והמחוצף, יצא ובא אברהם. הקריאה אל אברהם היא ליציאה משתי האצטגנינות הללו. לשבור את מחסום המיתיות האופפת אותו, ולראות מבעד לאותה בירה דולקת[5]. אך לא פחות מכך, לדעת להכיר בהיותו נבחר ולא בוחר. להבין כי כל מעשיו ואורחותיו אינם מקבלים את תוקפם אלא מתוקף הבחירה האלוהית וההכרה בו ובזרעו שלאחריו. כך מגיעה לשיא תנועת התייחסות זו בעמידתו המופתית בניסיון האחרון והתובעני מכולם, כשאלוהים קורא בעדו: ‘אַבְרָהָם‘כשהוא מצידו נענה לקריאה זו לאלתר: וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי‘[6]. זאת היא בעומק תמציתיותה של הבחירה – הקריאה בשם, וההיענות וההתייצבות לעומתה: הִנֵּנִי! אך על דמותו של אברהם ובשורות המופלאה בהקשר זה, נעסוק בהרחבה בפרק הבא.
[1] בראשית ו’, יא’ יב’
[2] יחזקאל ח’ יז’
[3] בראשית יא’ ד’
[4]כתשובת משקל – כזה לעומת זה, לעשיית השם האתנוצנטרית של דור הפלגה, כמעשה מובהק של התנתקות מהבחירה האלוהית, אנו יכולים לזהות במקרא באופן שבו הנבחרות האלוהית מגיעה לשיא של התגלמות באנושי. כך לדוג’ בברכה הניתנת לאברהם: ‘וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה‘ (בראשית יב’ ב’). ובעיקר באופן שבו רצייתו של משה בעיני האלוהים מתוארת בפיו של משה עצמו: ‘וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי‘ (שמות לג’ יב’). אך ע”כ עוד יורחב להלן בפרקים העוסקים בדמויות אלו ובמקומן על הרצף האנתרופולוגי/היסטורי של הנבחרות.
[5] ראה בראשית רבה לט’ א’
[6] בראשית כב’ א’