על ׳אורו של משיח׳ במצבי קטסטרופה וטרגדיה. פינה של תקווה בתוך אופל גדול1 min read

אני רוצה להגיד כמה מילים על תנועת חב”ד. או במילים אחרות, על התנועה המשיחית הידועה הזאת . 

הרבה מדברים בימים הטרופים האחרונים על התנועה הזאת, ועל הפלא הגדול באופן שבו ממשיכים לעסוק מאות של שלוחי חב”ד באוקראינה בפעילותם בקרב אלפים ורבבות של יהודים, תוך כדי מסירות נפש ממש למשימה הכבירה שהם עוסקים בה, בהענקת מזור ומקלט, הצלה וחיים לאלפים מיהודי אוקראינה. לבטח יצא לכם לשמוע לא מילות השתאות ושירי הלל וקילוסים לתופעה המרהיבה הזו, הגם שלמי שקצת מכיר מקרוב את טיבם של השלוחים הללו, לא היה בכך הפתעה של ממש. 

אבל בכל זאת, הייתה לי איזושהי מחשבה בעקבות התמונות הללו, שאולי ישנו כאן עמוק בהרבה. משהו שקשור לעובדה שתנועת חב”ד היא תנועה משיחית בהגדרתה, זאת במובן הפנימי של המונח משיחיות. ונזכרתי בהקשר הזה בדברי המדרש הידועים בפרשת וישב בס’ בראשית:

“רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח:

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת” וְגֵו’ (ירמיה כט, יא)

שְׁבָטִים הָיוּ עוֹסְקִים בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף

וְיַעֲקֹב הָיָה עוֹסֵק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ

וִיהוּדָה עוֹסֵק לָקַחַת אִשָּׁה

והקב”ה בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ,

“וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא..” 

המאמר הזה למעשה מאיר בעדנו את המשמעות של המשיחיות, או אם נרצה מהו “אורו של מלך המשיח” במובן היותר עמוק ומוחשי. משיחיות עניינה לראות את הדברים שמעבר, לחיות באיזושהי ציפייה ותודעה עתידנית מתמדת. ה”משיחי” למעשה לא באמת חי בריאליה, אלא באוטופיה. זו האחרונה לוקחת מקום נוכח וממשי בהווייתו הריאלית היומיומית, כמשימה ואחריות קיומית (אתם יכולים לקרוא לזה “שליחות”). אך לא רק ריאליה לעומת אוטופיה לפנינו כאן, אלא אף דיסטופיה לעומת אוטופיה. הוי אומר, גם במצבים ורגעים שבהם נראה שכלו כל הקיצין, הכול טרגי ואבוד. 

קחו לדוג’ את סיפור המקראי ההוא, השבטים כבר מכרו את יוסף וזה נראה שמדובר כבר בצעד חסר תקנה, יעקב כבר היה עמוק בעסקי האבלות על אובדן בנו האהוב יוסף, אך דווקא במקום הכ”כ נמוך, טרגי ואל חזור (לכאורה) ההוא, צמחה והאירה לה התקווה האולטימטיבית: אורו של משיח. 

הוי אומר, להיות משיחי עוד הרבה לפני שזאת אמונה בהגדרה התיאולוגית של המילה, זהו מיצוב תודעתי/נפשי קיומי (State Of Mind), שאמורה לאפשר לאדם למנף ולרתום דווקא את המצבים היותר קשים וחשוכים בחייו (הפרטיים והכלליים) לטובת משהו שהוא הרבה יותר גדול וגבוה, אפילו נשגב. אותו המשהו שבאותם רגעים של אופל נראה כמו הדבר הכי רחוק ומנותק, אבסורדי ואפילו מגוחך. 

וזהו המסר הגדול הכ”כ עמוק, שאצור שם במאמר חז״ל הנפלא ההוא. המסר הוא שזהו בעצם המהות, התמצית, של ׳אורו של משיח׳. בעת שכולם עסוקים בפצעיהם המדממים, בקטסטרופה האופפת מכול צד, שם בדיוק מוכמן ׳אורו של משיח׳ האמתי. ואם נרצה, מה שאנו לומדים משם, שלפעמים אין באמת יכולת להתמודד ולשרוד, להיאחז באיזושהי תקווה ולהמשיך הלאה, במנותק מאותו “אורו של משיח”. 

כולם מכירים את הסיפור הידוע (בשלהי מס׳ מכות בתלמוד) על רבי עקיבא וחבריו, שהיו מהלכים לאחר החורבן בירושלים, וכשהגיעו למקום המקדש, ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, החלו חבריו של ר״ע לבכות, ואילו הוא היה שוחק. שאלו אותו חבריו מפני מה אתה שוחק? והתשובה הידועה היא שבכך הוא דווקא ראה את ההתגשמות העתידית של נבואת הגאולה של הנביא זכריה: “עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ..” 

זאת בדיוק הייתה דמותו של רבי עקיבא, מי שנאחז בתקוות הגאולה גם כאשר היא באה בדמותו של צעיר יהודי קצת אפילו סהרורי, בשם שמעון בר כוכבא. זה היה כ”כ אבסורדי לחשוב שבר כוכבא עם כוחותיו יוכל להכריע את האימפריה הרומית הגדולה והחזקה בעולם. והשבר והטרגדיה שאכן הגיעה בקיצו של המרד ההוא (בשנות השלושים של המאה 2 לספירה) ידועה וחרוטה כאחת האסונות הגדולים בתולדות העם היהודי (ובר כוכבא, נעשה ל׳בר כוזיבא׳). אך רבי עקיבא, לא נתת לעובדות ״הריאליות״ הללו לבלבל אותו, הוא סמך את ידיו בהתלהבות על בשורת הגאולה האנומלית של בר כוכבא וקרא לעומתו: דֵּין הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא! לדעת הרמב״ם, הוא אף התנדב להיות לא פחות מאשר נושא כליו (יש לציין שרבי עקיבא כבר היה אז גדול הדור וזקן מופלג). ואכן, אחד החכמים מבני דורו של רבי עקיבא, ההין לומר לו מה שנקרא, דוגרי, עד כמה ראייתו זו היא מופרכת ומשוללת כל יסוד של ריאליה: “יעלו עשבים על לחייך רבי עקיבא, ועדיין בן דוד לא בא”. סנט לעומתו.

אלא שבעבור רבי עקיבא, המשיחיסט הנצחי, הוא לעולם ראה תקווה, חזה אופק, בראייתו, המציאות כמות שהיא, תהיה קשה, מופרכת וטרגית ככול שתהיה, בהכרח רתומה לרעיון האמונה המשיחית והגשמתה. במוקדם או במאוחר, הטוב חייב להופיע, ואין לנו כל פריבליגיה לראות שלילה, להתעסק בעסקי האבלות, הקינה והנהי. וכשזאת הראייה, אין פלא שאותו “משיחיסט” נצחי, נחשב כגדול חכמי ישראל לדורותיו, מי שקשה בכלל לדמיין את העולם היהודי בלעדיו.

אאז תקראו להם, משוגעים, מטורללים? או כל תיאור אחר, יכול בהחלט להיות. אבל מה שמתברר בימים אלו, כי כאשר כולם עסוקים בצחצוחי החרבות, בפחד ובעתה, בנהי ובבכי, בהימלטות והתחפרות, הם המטורללים הללו, המשיחסיטים הנצחיים, מה שהם רואים זה משהו אחר לחלוטין, הזדמנות לפעול ולהשפיע, להאיר עוד פינה של אופל באותו “אורו של משיח”. ואדרבה, מבחינתם האור שבעת הימים ההוא, מוכמן דווקא באותם מצבים של אופל וטרגדיה, כאשר התפקיד המשחר לפתחם, הוא רק לגלות אותו יותר, להביאו לידי מימוש בעבור כמה שיותר יהודים אומללים שכה זקוקים להם ברגעי הקטסטרופה הללו. כאלו הם החיילים הללו, שלוחי הרבי מלובבי׳ץ, מי שלא כמותו להאיר את ׳אורו של משיח׳ מסוף העולם ועד סופו. 

ואם היה משהו שתפס אותי במיוחד בהקשר הזה, היה הסרטון הזה שקיבלתי אתמול, מאירוע של הנחת אבן הפינה בכפר היהודי אנטבקה הסמוך לקייב, שבו נראה השליח הראשי הר’ משה ראובן אסמן, מניח את אבן הפינה לעוד מבנה של הפצת “אורו של משיח” במקום הכה קשה הזה, תביטו היטב בתמונות הלא ייאמנו הללו, ודומני שתבינו בעצמכם, על מי ועל מה בדיוק אני מדבר.