פרולוג אקטואלי:
מדינת ישראל וההנהגה הישראלית, מתקרבות לרגע האמת – ממנו אולי הייתה מחשבה/תקווה במשך שלושת חודשי המלחמה הראשונים, כי יהיה ניתן לחמוק הימנה. זאת נקודה שבה שתי מטרות המלחמה כפי שהוגדרו בראשיתה: החזרת החטופים שעדיין נמצאים במנהרות האפלות של עזה, לצד הניצחון מוחלט על ארגון החמאס והכרעתו – קרי פירוקו מכוחו הצבאי והשלטוני בעזה, לא יכולות יותר לדור בכפיפה אחת. התנגשות שכזו משמעה בהכרח, כי הלכה למעשה תצטרך בקרוב להתקבל החלטה – קשה מנשוא, איזו מן מטרות המלחמה ההן, יש לתעדף על פני האחרת. או במילים פשוטות יותר, על מה אנו בוחרים להמשיך ולהיאבק עד להשגת היעד, זאת לעומת הדבר שעליו אנו בוחרים לוותר ולהסתפק במה שהושג עד כה.
זאת כאמור נקודה דרמטית ביותר. הקושי העצום בקבלת החלטה בדילמה הכה תובענית הזאת, הוא בראש ובראשונה במישור המוסרי, עוד הרבה לפני שהוא עניין בטחוני – אסטרטגי. כך או כך, מדובר בעניין שהוא לא פחות מאשר פיקוח נפש ברמה היותר גבוהה וחמורה. בנקודה זאת, דומני שמן הראוי שניתן את דעתנו, בניסיון להבין מה באמת אמורה להיות ההכרעה בדילמה הכה קשה הזאת.
————-
באחד המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה באופן שבו המלחמה מתאפיינת ביסוד מובנה של אבסורד, בכך שעצם הנכונות ליציאה למעשה הקרב, יש בה מן ההקרבה המובנית לכול מה שאישי ופרטי בחיי האדם. או כפי שזיהינו זאת, ביציאה למלחמה ישנה שלילה מוחלטת של רפלקסיה והתניה. היציאה למלחמה היא בינארית בהגדרתה – זה או שאתה נלחם או שאינך נלחם. בהמשך לכך, במאמר זה, אנסה להאיר נקודה נוספת ששופכת אור רעיוני נוסף שבו עסקנו במאמר קודם.
ישנו דבר מרתק לראות את האופן שבו בחר הרמב”ם לזהות ולמצב את הלכות המלחמה בספרו ההלכתי ‘משנה תורה לרמב”ם’ בחדא מחתא עם הלכות המלכים והמלוכה. ‘הלכות מלכים ומלחמות’ – כך מזוהות הלכות אלו. זהו כמובן דבר האומר דרשני, מה יש בקשר הזה בין שני נושאים אלו, המלחמה והמלוכה, עד אשר מצא הרמב”ם לנכון כך לכורכם אהדדי?
מעצם כריכה תכנית – מהותית זו של ‘הלכות מלכים ומלחמות’, אנו יכולים ללמוד דבר מה נוסף, בכך כי מי שלמעשה מבצע את המלחמות הם המלכים. או במילים אחרות, יש בה במעשה המלחמה כמימוש עמוק של עצם המלוכה. אך כאמור, לא פחות ממה שאנו למדים בהקשר זה על המלך וייעודה של המלוכה, אנו גם למדים על צדה השני של המשוואה: קרי על המלחמה (זאת פחות עד כמה שהדברים נוגעים למלחמת מצווה. כי על מנת שמלחמה תוכל להיות מזוהה ככזאת, עליה להופיע כמימוש מובהק של המלוכה).
את עיקרון זה אנו למדים בראש ובראשונה מפסיקתו של הרמב״ם אודות מקומו ותפקידו של המלך ביציאה למלחמה:
״אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם״ (פ״ה מהל׳ מלכים ומלחמות ה״א)
העובדה כי המלך הוא זה היוצא תחילה למלחמה במלחמת המצווה נושאת בחובה אבחנה מהותית מובהקת אודות טיבה של המלחמה. בהקשר זה משמשת המלכות כחוד החנית – לא אך הפיזית, של המלחמה ומטרתה. כך כמו מקבע המלך את אופייה של המלחמה כמלחמת מצווה ע״כ המשתמע והנגזרת מכך. במובן זה אנו גם מתחקים אחר האבחנה העמוקה הנעוצה בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות. כי בעוד שזאת האחרונה עניינה לשם השגת תועלת לאומית/מדינית/גיאו-פוליטית כלשהי. או באופן אחר, מלחמת הרשות נועדה בהגדרתה להרחיב ולהגדיל אתה העוצמה והיוקרה הלאומית, מעבר לאותה מהות – ראשונית בסיסית. וכל׳ הרמב״ם שם: ״המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו״. זאת בעוד כי מלחמת המצווה בהגדרתה מתייחסת אל ליבתה של המהות הלאומית, כזאת הנוגעת במה שמכונן את אומה הישראלית על אדמתה. כך שכאשר מדובר במלחמה להדיפת של איום אקוקטי על הקיום הלאומי (או בל׳ הרמב״ם שם: ׳עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם׳), הרי כי אין כמו המלך להיות אמון מלאכה אדירת משמעות זו – קרי, הבטחת היהודיות במובנה הפיזי והרוחני גם יחד.
בהקשר זה מן הראוי לציין כי העובדה שמלחמת עמלק מתייחדת באזכורה כאותן מלחמות הראויות לשם מלחמת מצווה, באשר עמלק בהגדרתו הטיפוסית משמש כניגוד מובהק למהות היהודית. באופן שאותה מהות יהודית שתכליתה גילוי מציאות האלוהים עלי אדמות, לא יכולה לבוא לידי מימוש שלם ואולטימטיבי כל עת שלא מתממשת הוראת מחייה זו עד תום.
ובהמשך לאמור: הוראה רעיונית זו נושאת בחובה נגזרות מוסריות – אופרטיביות מרחיקות לכת. את הדוגמא המקראית המובהקת לאופן שבו הוראה זו באה לידי ביטוי הלכה למעשה – במלחמת המצווה כנגד עמלק כפי שהושתה על כתפיו של שאול המלך. כאשר בדיאלוג הנוקב שהתקיים בין שמואל לשאול, לאחר אותה מלחמה ובתוצאות הלוואי שהיו לה על המשך ממלכתו של שאול בישראל, ניתן לטעמי לראות כארכיטיפ מובהק לעיקרון המנחה הנמרץ האמור כאן – המזהה הלימה עניינית מלאה בין המלכות ומלחמת המצווה.
נביא כאן כמה מהכתובים האמורים שם:
“וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל–הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה, בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה; וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה“.
לכאורה המשפט הפותח המתייחס לאופן שבו שאול כביכול תופס את עצמו כקטן, אינו ממין העניין המדובר שם בדיאלוג האמור. מדוע לראייתו העצמית של שאול אמורה להיות השפעה על החלטתו אם להשאיר בחיים את אותם בקר וצאן, או לציית לדבר ה’ ולהמיתם ללא סייג? כאשר מנגד ניתן לזהות בבירור, איך בראייתו של שמואל דווקא עובדת היותו של שאול בבחי’ “ראש בני ישראל”, היא זו שאמורה למנוע ממנו לקבל את ההחלטה שקיבל. או במילים אחרות, ליישם את ההוראה החד משמעית שרבצה על כתפיו – לוודא כי המלחמה בעמלק נעשית באופן של “עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם“. כך שבדיעבד ומיניה וביה אותה החלטה נושאת בחובה חטא חמור כלפי המעמד הממלכתי. כאן לדעתי נעוצה הבנת המפתח הרעיונית בפשר חטאו של שאול כפי שמשתקפת לאורכו של הדיאלוג כולו.
אך קודם שניגע ונחדד את הרעיון האצור כאן, נביט אל הכתובים הבאים:
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם. וַיֹּאמֶר חָטָאתִי–עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי-עַמִּי, וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל; וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל, אַחֲרֵי שָׁאוּל; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל, לַיהוָה” (שם כח’-לא’).
לפנינו תיאור חריף ביותר של תוצאת הלוואי מהחלטתו ההיא של שאול. זה לא סתם ששמואל אך מסיים פורמאלית את תפקידו כמלך ועליו להניח את השרביט ולהעביר את האחריות למאן דהו אחר ראוי יותר, אלא ישנה כאן קריעה. קרי, בראייתו של שמואל זאת פגיעה שהיא לא פחות מאשר בליבתה של המלכות וכל מה שהיא מייצגת – עד כדי שהיא גוזרת את קריעתה של המלכות מעל כתפיו של שאול.
אלא שכאן מוסיף שמואל כמה מילים שהן אניגמטיות וגם הן אומרות דרשני ברצף הענייני שבו הם מופיעים: “וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם“. מדיבור על חובת המלחמה הטוטאלית ועניינה של המלכות בהקשר זה, עובר שמואל לדבר על מהותו של ׳נצח ישראל׳.
נראה לומר כי במילים אלו למעשה הוראתו של שמואל לשאול, לא הייתה רק על טיבה של המלכות אלא אף על טיבה של המלחמה בכלל.
בראייה זו, המלך – בעצם מעמדו והחזקתו בשרביט המלכות, לא קיים עוד כסובייקט/ישות פרטית. אישיותו כולה עקודה על מעמד המלכות. המלכות איננה תפקיד או משרה פונקציונאלית שאדם כלשהו ממלא בפרק זמן מסוים, אלא למעשה המלך הוא המלכות גופא והמלכות היא המלך עצמו. כך ורק כך, יכול הוא לראות את עצמו ולגזור את מעשיו והנהגותיו כולה. באופן כזה יש לראות את כל הלכות המלכות והנהגות המלך, גם כשהוא בחדרי חדרים. במובן זה המלך הוא ליבה הפועם של הממלכה – נקודת המרכז של הקולקטיב הלאומי שהכול מתייחס ומצטרף לעומתו (כל” הרמב”ם בפ”ג מהל’ מלכים ה”ו שיובא להלן).
אך לא רק עניין סמנטי כאן, אלא כזה שהוא תובעני מאין כמותו. למעשה המלך נדרש לשלול מעצמו את כל מה שמאפיין רגשתי/הכרתי את האדם הפרטי. למן אותו הרגע שבו הוא עולה על כסאו הרם, עליו להוציא לפועל את כל החלטותיו מתוך מניעים – הכרתיים ורגשיים כאחד – שכולם קודש לטובת הממלכה. או במילים אחרות, המלך אמור לחשוב כאומה, להרגיש כאומה, וממילא להחליט ולפעול כאומה.
כאן באים אנו לנקודת ההשקה בין עניינם של המלך והממלכה, לעניינה של המלחמה והאופן המתחייב לפעול בה. בראייה זו, המלחמה -ובדייקא מלחמת המצווה, הנה בהגדרתה: אירוע ממלכתי. אין שום דבר בעל אופי שהוא פרטי-אישי שיכול להוות מניע מחייב ליציאה למלחמה. ובאומרנו אישי-פרטי, הרי שכול דבר שאיננו לאומי במובן הקולקטיבי היותר מקיף ורחב, במשמע. קרי, גם כאשר מדובר על טובתה של קהילה מסוימת, עיר או שכונה, משפחה או שבט. שום דבר מטובת כל אלו, אין בו בכדי להצדיק את מעשה המלחמה.
כך גם יש לקרוא ולהבין את דברי הרמב”ם אותם הבאנו במאמר קודם, אודות חובתו של החייל במלחמה להניח מאחוריו את כל מה שנוגע לחייו האישיים:
“מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלוהיך” (הל’ מלכים ומלחמותיהם – פ”ז הל’ טו’).
הרמב”ם מורה לנו כבר בראשית דבריו את מה שכל מי שמצטרף למלחמה להישען עליו: “מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה”. אלו הן מילים שאין כמותן להוות כמן תרגום לאותו “נצח ישראל” – שאמור בדבריו של שמואל לשאול. לעם היהודי ישנה תקווה אלמותית המוכמנת בבסיס הווייתו. זאת התקווה שגם עומדת בעדו בעת צרה, מבטיחה לו שמה שלא יהיו הקשיים והאתגרים העומדים בפניו תמיד תהיה לו תקוות הנצח, לוודא שהוא יתגבר וימשיך להתקיים – יהיה אשר יהיה.
הישענות תודעתית-נפשית זו, היא אשר גוזרת את חובת ההקרבה הטוטאלית: “וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם”. אותו ‘נפשו’ האמור כאן משמעה “נפשיותו”. קרי שלילה מוחלטת של האדם כסובייקט עצמאי. מאותו רגע שבו הוא יוצא האדם אל המלחמה, הוא חדל להיות ישות פרטית הפועלת בראש ובראשונה לטובת עצמה, אלא כולו קודש לטובת הכלל לאומי שבשמה המלחמה מקבלת את צידוקה.
אך לא רק את נפשו הפרטית במובן היותר אישי, שולל האדם בתוכו פנימה, אלא אף את נפשו הפרטית במובנה המשפחתי ואפילו הקהילתי והסביבתי. זאת הסיבה שבגינה תובע הרמב”ם מן החייל היוצא למלחמה, למחות מזכרנו את זכר אשתו ובנו וכל סביבתו המשפחתית. הוי אומר, במלחמה האדם אמור לתפקד כחלק אורגני ואינטגרלי מהישות הקולקטיבית שבשמה הוא נלחם, מבלי שיש לו במקביל, ולו זיקה קלה כלשהי לחייו הפרטיים ולעולמו האישי ע”כ רבדיו.
בהקשר זה ניתן לזהות את הזיקה האטימולוגית – רעיונית המתקיימת בין המילים נצח לניצחון. הניצחון הוא האופן שבו מתממש הנצח בגורם המנצח. אך בינו זאת, ניצחון אינו אך עניין טכני גרידא, אלא הוא בראש ובראשונה תכונת יסוד היצוקה בבסיס אופיו של המנצח – בעתות שלום ומלחמה גם יחד.
כך מתבארים גם המשך הוראת הרמב”ם שם: ‘ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”. והשאלה העולה מאליה, היא מה עניין הניצחון לכאן? וכי שאלת הניצחון והיתכנותו נגזרת מחייל אחד פרטי? מה גם שהלא הניצחון אף פעם אינו מובטח מראש, וכי ניתן בהחלט לעלות על הדעת אפשרות שבה המאמץ המלחמתי יהיה במלוא תוקפו וגבורתו, ועדיין חלילה תוצאת המלחמה תהיה רחוקה מלהיות ניצחון.
אלא כי נראה שבמילים “ואם לא נצח” של הרמב”ם כאן, כוונתו לאותו ניצחון הנושק לעניינו של הנצח. במובן זה, יותר ממה שקריאתו של הרמב”ם לאיש הצבא הישראלי, היא למישור התוצאתי, היא למישור ההכרתי. קרי, זאת איננה קריאה שעניינה הוא לקחת אחריות על תוצאת הניצחון בנקודת הקצה של המלחמה, אלא כזאת שמכוונת לתודעת הנצח של האומה היהודית, בעיצומה של המלחמה גופא. זהו העיקרון שבגינו, על המחשבות והרגשות האישיים כולן – להיות עקודות באותו “נצח ישראל” שבשמה מתקדשת מלחמת המצווה. כך ממילא מתחבר עניין הניצחון עם החובה לעשות מלחמה “בכל לבו ובכל נפשו”. זאת חובה שבעיני הרמב”ם לא יכולה להיות חמורה ותובענית הימנה, עד אשר הוא ממשיך וקובע כי הימנעות מיישומה המכוון משמעה שאותו חייל נחשב “כמי ששפך דמי הכול”. קרי דמי כול האומה כולה תלויים לו בצווארו!
כאן אנו חוזרים לדיאלוג הנוקב שבו עסקנו, בין שמואל לשאול המלך. זהו דיאלוג שלמעשה חושף בפנינו צוהר רעיוני לזיקה העמוקה המתקיימת בין עניינה של המלחמה לעניינה של המלכות.
ניתן למעשה לראות באותה החלטה שקיבל שאול והעם להימנע מהריגת בעלי החיים של עמלק, כהחלטה שאין הומנית הימנה. הרגש המוסרי היותר בסיסי מחייב לכאורה את ההחלטה הזאת. אך דא עקא, כי עד כמה שהדברים נוגעים אל אותו “נצח ישראל”, אין שום מקום להפעלת שיקולים ורגשות מהסוג הזה.
ובינו זאת, כי כשם שהמוטיבציה העמלקית למלחמה לא נבעה משום מקום אחר מלבד רצון להילחם ולנעוץ את חרבם האכזרית היישר בליבתה של נצח ישראל (מבלי שהיה להם איזשהו אינטרס ותועלת טריטוריאלית או אחרת במלחמה זו), כך גם החובה למחייתם המוחלטת של עמלק לא נובעת משום מקום אחר מלבד “נצח ישראל”. זה לא בהכרח כי אותו עמלק מהווה איום קיומי מידי, ובוודאי שלא כול אחד ואחת מבני אותה אומה שפלה, אך עדיין החובה שרירה וקיימת. וזאת באשר לשלילתה ישנה מקום ומשמעות בנקודת העומק ההווייתית הראשונית של האומה היהודית. היא נוגעת בנקודת הזיקה הקוסמית שבין ה”שם” אל ה”כיסא”. קרי, בין האלוהים לברואיו בכלל – ולאומה הישראלית בפרט. כך ורק כך אמורה להיות הגישה והמיצוב התודעתי ביציאה למלחמה, ולמלחמת עמלק בדייקא.
אלא שכאן אנו למדים גם על הזיקה המתקיימת בין עניינה של המלחמה לעניינה של המלכות. כי למעשה מה שאנו למדים כאן מדבריו של שמואל, הוא כי למלך בהגדרתו, אין כול ישות ומעמד עצמי. הווית המלך עקודה על הנצחיות הלאומית והחובה לממשה על הצד היותר טוב – דבר יום ביומו. כך שחטאו של שאול הוא כפול: בראש ובראשונה כלפי הגדרת מעמדו ותפקידו כמלך. אך לא פחות מכך, כלפי תפיסת המלחמה והצדקתה. או במילים אחרות מה שאומר שמואל לשאול, הוא כי אם אתה לא יודע לעשות את המלחמה בתצורתה זו המסוימת, אתה ממילא לא יכול ולא ראוי לשמש על כסאך כמלך ישראל ולו עוד רגע אחד נוסף.
הבנה זאת מאירה באור בוהק את האמירות שבהן עסקנו מדבריו הנוקבים של שאול לשמואל: “הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה“. הוי אומר, גם אם אתה לא רואה את עצמך להוות את הארכיטיפ האולטימטיבי של האומה, הרי שאין לך את הפריבילגיה לחמוק מכך, זאת באשר: רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה. הוי אומר, הלאומיות במובנה היותר קולקטיבי כמו רודפת את המלך, לא מאפשרת לו לרגע להיות אדם פרטי, להתחפר באיזשהו מרחב אינטימי משל עצמו. כזה שהממלכתיות לא נוגעת בו עד תום.
בהקשר זה מן הראוי להביא את ל’ הרמב”ם הצלולה אודות מעמדו של המלך: “על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל” (פ”ג מהל’ מלכים ומלחמותיהם ה”ו). כאן אנו למדים מדברי הרמב”ם כמה שכאשר לבו של המלך סר אחרי תאוות ויצרים אנושיים, אין זו אך הסרה פרטית-אישית שלו, אלא הסרת הלב של כלל האומה. המלך הוא הלב של האומה כולה – כך ממילא כל אותן הרגשות והתחושות שכמו מוכמנות באתו הלב, אינן אלא רגשותיה ותחושותיה של האומה עצמה. ובהמשך למתבאר, אם הדברים אמורים כך ברגשות של תאוות ויצרים, ברגשות מוסריים והתחבטויות הומניות, על אחת כמה וכמה.
אך שאול לא מסתפק בהוראתו לשאול אודות טיבה של המלכות ומעמדו של המלך, הוא עובר לדבר במקביל גם בעניינן המלחמה והזיקה המתקיימת ביניהן:
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם“
קריעת המלוכה נקשרת ישירות בעובדה כי אותו גוף מטאפיזי של ׳נצח ישראל׳, אינו יכול לפעול כאדם. בהקשר זה, עניינן של השקר והנחמה האמורות הוא זמניות וחרטה. האדם משקר בעצם קיומו. קרי באשר הוא זמני ונפסד, כל מה שהוא אומר או עושה בהכרח מוגבל ומעוגן בתוך אותה נפסדות מובנית. זאת לצד העובדה שהאדם גם חש תחושות של צער וכאב, חרטות ומחשבות שניות. כך שהכול נמצא אצלנו בני האדם בתנועה ודינמיות מתמדת, נתון להלך הרוח שאנו נתונים בו באותה שעה. כך ממילא הגם תחושות ואפילו שיקול הדעת המוסרי, נגזרות גם הן מהיותנו נפסדים ומשתנים.
זהו ההבדל הגדול שבין האדם הפרטי לאותה ישות מטאפיזית העונה לשם “נצח ישראל”. כי זאת ליבתה של התביעה המשחרת הן לפתחו של המלך – באשר הוא מלך, והן לפתחו של כל מי שבא בשדה המערכה. האדם הנלחם מחויב ללא עוררין – להותיר מאחוריו כל את אותה יחסיות ונפסדות. למנוע מעצמו כל אפשרות להיות עוד במקום שבו הוא חושב כאדם פרטי, נפסד ויחסי. כי זאת הלא עצם עניינה של הנכונות להקרבה. דהיינו, שלא לקחת את המוות והזמניות כפקטור כלשהו בתוך המציאות המלחמתית.
כך גם הן הדברים בנוגע לתחושות ורגשות מוסריים. כי הלימוד אותו מורה שמואל לשאול, מצביע ע”כ שעם כול הכבוד שאנו רוחשים לרגשות מוסריים, עדיין אלו הן תחושות שמעוגנות באותה ראייה רגעית – מקומית. או במילים אחרות: הטובה – וממילא גם המגמה המוסרית ורגישותה, אמורות להיות כולן מפוקסות ומעוגנות באותו “נצח ישראל”. האדם בכלל והמלך בפרט, נדרשים לחשוב ולפעול רק מתוך המקום הזה, כך שבמקום שבו מתקיימת סתירה בין הרגש האנושי – מוסרי למגמה המתחייבת מתוך אותה נצחיות לאומית, הבחירה היא מתחייבת. ומיניה וביה באה ההוראה הבלתי נמנעת, כי במקום שבו נעשית בחירה הפוכה, באימוץ הרגש האנושי על פני רגש הנצחיות הלאומית, זאת החטאה הן להגדרתה הבסיסית של המלחמה, ולא פחות מכך, להגדרתו הבסיסית של המלך והממלכה. כך שכאשר שמואל גוזר את קריעת הממלכה מעל שאול, הוא בהכרח גוזר את כישלונה העמוק של המלחמה.
במובן זה כאשר שאול מדבר על ממלכות ישראל שעוברת משאול “לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ” – הוא מכוון אל אותו הרֵעַ המסוגל לחדול להיות ‘אדם’ שמשקר ומתנחם, ונעשה כאינסטרומנט מוחלט לאותו “נצח ישראל”. הוי אומר, הוא מסוגל לעשות מלחמה – כמימוש האולטימטיבי של ההיות המלכותי.
זאת א״כ הסיבה מדוע בחר הרמב”ם לכרוך את הלכות המלכים עם הלכות המלחמה. מעמד המלכות נושא בחובו את אותה נצחיות לאומית, כך ממילא אין גם כמו המלכות להיות ראויה לעשיית המלחמה במובנה הארכיטיפי העמוק. קרי המלחמה על הבטחת נצחיות ישראל. ע״כ המשתמע מכך.
אפילוג:
בחלק הפרולוג פתחתי בהצגת המציאות הקשה שבה נתון העם היושב בציון, וההחלטות הרות הגורל שההנהגה הישראלית אמורה לקבל ממש בימים אלו – שבהם אנו נתונים בעיצומה של אחת המלחמות הקשות בתולדות ישראל. זהו קונפליקט הנוגע בשתי מטרותיה העליונות של המלחמה: החזרת מאות החטופים שנמצאים בצרה ובשביה בתופת של עזה, אך לא פחות מכך המחויבות להכרעת החמאס והניצחון המוחלט במלחמת הקיום הזאת.
דומני שלאור כל המתבאר כאן, אין מנוס מגזירת מסקנה חדה וברורה, כואבת וקשה ככול שתהיה. ואנסה לנסח את הדברים ברגישות הראויה, אך בו זמנית בחדות המתחייבת:
כאשר אנו נמצאים במלחמה מסוג שכזה, שבו הדבר היחיד שאמור להיות לנגד עיניהם של היוצאים למלחמה, ובוודאי לנגד עיניה של ההנהגה ומקבלי ההחלטות, מטרת החזרת החטופים יכולה לחיות ולתפוס מקום, אך ורק עד כמה שהיא משתלבת בתוך מטרת העל שהיא ואין בלתה יכולה להצדיק ולקדש מלחמת מצווה שכזו: נצח ישראל! האומה היהודית הוכתה קשות ביותר לפני כארבעה חודשים ביום הארור ההוא של ה07/10. אך מעבר למכה הטרגית עצמה, התגלה לכולנו האיום הנוראי הרובץ לפתחנו. עצם העובדה ששד מפלצתי שכזה הלך וצמח ממש פה סמוך ונראה למקום יישובם של עשרות אלפי יהודים. זהו שמחייב באופן בלתי נמנע את העם היהודי לצאת למלחמה על עצם קיומו. לקדש את המערכה באופן של: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהילים יח’ לח’).
כך שעם כל הצער והכאב הנוראי שכולנו חשים כלפי אותם עשרות רבות של חטופים שנמקים שם באפילת השבי העזתי, הרי שבמקום שבו החזרתם אף עלולה לפגוע במישרין במטרת העל של הנצחיות הלאומית, אין מנוס מהתעלמות מוחלטת מכול אותן רגשות של חמלה ואמפתיה, צער וכאב תהומי שאנו חשים כלפיהם. והדברים אמורים גם כלפי עסקאות כאלו ואחרות שעולות על הפרק ואשר עלולות לפגוע בנצחיות הלאומית, אם לא בטווח הזמן המידי או הקרוב, אלא אף בעוד כך וכך שנים. או במילים אחרות, לוחות הזמנים של הנצחיות הלאומית, נגזרות על פני ממדי זמן ומקום שונים לחלוטין, הרבה מעל ומעבר מאותו כאן ועכשיו מידי.
אך זאת ייאמר, כי החזרת החטופים, מעבר למחויבות הבלתי מותנית לפדיון שבויים והצלת החיים וכו׳, יש בה בוודאי גם אלמנט לאומי מובהק. כי מצב שכזה שבו נפגע כה אנושות אמון האזרחים בממלכה, בכך שהיא לא פחות מאשר הפקירה אותם למר גורלם באותו היום הארור ההוא, עד כדי שאותם מפלצות בני בלייעל פרצו בוקר אחד לביתם וחטפו אותם ממקום מושבם השאנן היישר ליבו של הגיהינום העזתי. ממלכה שלא מסוגלת כך להגן על אזרחיה, ובו זמנית אינה חותרת ועושה כל ניסיון להשיבם הביתה בריאים ושלמים מוקדם ומהר ככל האפשר, היא ממלכה שפגומה בבסיסה. לוקה בחסר העמוק של מחויבותה לאותה “נצחיות לאומית”, לא רק במובן המטאפיזי המופשט, אלא בראש ובראשונה – ובעיקר, במובן הכי ממשי ואופרטיבי. כך שבוודאי יש לראות את מטרה זו כראשונה מעלה, אך כאמור ובו זמנית, אין מנוס מהגבלתה הברורה למסגרת ובסיס המלחמה הראשוני שכולו קודש לאותו “נצח ישראל”, וכמה שהדברים מורכבים ותלויים בשערה, אין מנוס מלראות אותם כך בצורה צלולה ותובענית.
ולסיום:
מאמר זה נחתם ביום שבו הייתה בידי הזכות להשתתף בהלווייתו של גיבור ישראל רס”ן יצהר הופמן הי”ד שנטמן היום – 31/01/24 ברגבי אדמתה של ירושלים בהר הרצל. יש הרבה מה לספר על האיש המופלא הזה ועוצם גבורתו, אך בהקשר דידן ברצוני לחלוק עמכם הקוראים, סיפור אחד ששמעתי בהלוויה מאחותו הגדולה אושרת, תבדל לחיים טובים. וכך היא סיפרה שם בהספדה:
״בתאריך ה10/10 – שלושה ימים אחרי אותם יום שחור של ה07/10, התקשר אליי יצהר, כשכולו נסער. זה היה בעבורו אחרי כמעט שלושה ימים רצופים של מלחמה נוראית במחבלים רבים לאין מספר שחדרו לישראל באותה השבת. יצהר לחם בעיקר בקיבוץ בארי, הרג מחבלים והציל רבים מבני היישוב. הוא ראה זוועות עולם שאין מילים שיכולות לתאר זאת. וכך הוא אמר לי: ‘התקשרתי בכדי לחלוק איתך ולו משהו ממה שחוויתי, באשר כך מתחייב הפרוטוקול של ההתמודדות עם פוסט טראומה – לחלוק עם שלושה אנשים שונים את אותה הטראומה שחווית, וזאת מוקדם ככל האפשר לזמן ההתמודדות עם אותה הטראומה’. וכך, מספרת אושרת, יצהר חלק איתי כשהוא חנוק מדמעות, משהו מאותן הזוועות. “זאת הייתה אחת השיחות הקשות בחיי, ניסיתי לתת לו איזושהי נחמה ותחושת הזדהות, זאת מן המעט שיכולתי לעשות בשיחת טלפון שכזו”. אלא שאז, המשיכה וסיפרה האחות, “פתאום ממש תוך כדי שאנו מדברים, יצהר חתך את השיחה באחת, וכך הוא אמר לי – אושרת, אני מצטער, אני חייב לעצור כאן, ולחזור ולהיות קצין”.
ועמדתי שם על הר הכי עצוב בירושלים, והאזנתי לדבריה ועיניי מלאו דמעות. כמה התיאור המצמרר הזה, נושא בחובו אולי את כל מה שדיברנו כאן. יצהר – הגיבור המופלא הזה, הקדיש עצמו במשך כמה ימים ללחימה הרואית בנוראיים שבאויביי ישראל ולהצלה מן התופת בגבורה עילאית עשרות רבות של יהודים. אך בתוך כל זאת, הוא גם מצא לנכון לחזור להיות לכמה רגעים – בן אנוש, לנסות ולהתמודד בכלים אנושיים עם טראומות ופצעים עמוקים שנחרטו בנפשו מכול מה שראה שם בזוועת העולם של עוטף עזה. אך זאת הוא הבין עמוקות, כי ברגע מסוים עליו כמו לחדול מלהיות אותו בן אנוש פגיע ופצוע, ולחזור ולהיות קצין לתפארת. איש שכולו קודש לנצח ישראל – אותה נצחיות שהתמודדה באותם ימים ושעות, עם אחד האירועים הקשים בתולדותיה. וכמה היה זה כמן רגע של התגלות בעבורי, בו שמעתי באופן בלתי אמצעי, איך מישהו שאך זה עתה נפל בקרב (וחזר להילחם אחרי שכבר נפצע קשה לפני כמה שבועות), יישם בעצמו באופן קיומי כה עמוק וממשי, את הרעיון הנמרץ האמור כאן במאמר זה.
יהי הדברים האמורים כאן לעילוי נשמתו המאירה. ולוואי כבר נזכה להגיע אל המנוחה והנחלה, וקולות המלחמה ואימיה, יתחלפו בקולות של שלום ושלווה, ולא יישמע עוד שוד ושבר בארצנו – ובלע המוות לנצח.
