השנה בליל ראשון של סליחות (כמנהג האשכנזים), נפלה אצלי הבנה משמעותית – כזאת שלטעמי היא עמוקה ואף בסיסית אודות טיבם של ימי הסליחות ורעיון התשובה בכלל, ובדייקא איך הם מתקשרים לעניינו של יום ראש השנה, שמשמש כנקודת הפתיחה של עשרת ימי התשובה, שמסתיימים ביום הכיפורים.
היו אלו כמה שורות, שכאילו לגמרי במקרה הופיעו אלו לצד אלו. ממש עם פתיחת הסליחות, שבהן אנו כמו מצהירים בפני האל, על מה למעשה באנו בפני האלוהים? בשביל מה אנחנו בכלל פה מעיקרא? הסכיתו נא היטב למילים:
‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה’, עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: בַּעֲבוּר כְבוֹד שִׁמְךָ, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶֽךָ: לְמַֽעַן שִׁמְךָ ה’, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵֽנוּ, כִּי רַב הוּא‘.
אלא שממש לאלתר הגיעו השורות הבאות:
‘אֵיךְ נִפְתַּח פֶּה לְפָנֶיךָ, דַּר מְתוּחִים. בְּאֵלּוּ פָנִים נִשְׁפֹּךְ שִׂיחִים: גָּעַלְנוּ נְתִיבוֹתֶיךָ הַיְּשָׁרִים וְהַנְּכֹחִים. דָּבַקְנוּ בְתוֹעֵבוֹת וּבְמַעֲשִׂים זְנוּחִים: הָלַכְנוּ אַחֲרַי מַשְּׂאוֹת שָׁוְא וּמַדֻּחִים. וְהִקְשִׁינוּ עֹרֶף וְהֵעַזְנוּ מְצָחִים: זָעַמְתָּ בְּשֶׁלָּנוּ, בֵּית מִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים. חָרַב וּפַס רֵיחַ נִיחֹחִים‘.
אתם מבינים? אותם אנשים בעצמם, קרי אנחנו, המזהים בעצמנו כי שהם געלנו את נתיבות המוסר והיושר, דבקנו בתועבות ובמעשים זנוחים, הלכו אחרי משאות שווא וכו’, הצהירו ע”כ שלמעשה ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה”..הוי אומר, אנחנו כאן בכלל בשבילך אלוהים הטוב. כמו דואגים לו: ‘בַּעֲבוּר כְבוֹד שִׁמְךָ’. כמה חוצפה יהודית נדרשת כאן, עד שבמקום לבוא בהרכנת ראש, הכנעה ושברון לב, להודות בגודל השבר והאכזבה, ולבקש בתחנונים בעד עצמנו ונפשותינו המשוקצות, את בקשת המחילה והסליחה, אנחנו מודיעים לאלוהים שבאנו בעצם כביכול להסדיר דווקא בעבורו את העניינים, שחלילה לא ייוצר מצב שבו כבוד שמו יחולל בעולם.
אלא שכאן נפלה אצלי ההבנה, ע”כ שבעצם כאן נעוץ סוד כל העניין. סוד התשובה הוא דווקא היכולת של האדם להתרומם מעל עצמיותו הגסה. לשכוח לרגע ממצבו האישי, והאם הוא טוב רע, ראוי או שאינו ראוי, ולהביט נכוחה על העולם, אם נרצה, על מציאות הבריאה שהוא חלק ממנה. במובן זה, מבחנה היותר ראשוני של התשובה, כתנועה עמוקה בנפש האדם, היא בבחינה האם עדיין הוא מסוגל להביט בעולם ולראות בו את שמו של הקב”ה. האם המציאות שבתוכה הוא חי, הפכה כבר להיות סתמית, אקראית ונטולת משמעות, הוא שמא עדיין שם אלוהים נוכח בו. הוי אומר, זהו עולם שבסיסו עוד ישנו פשר ומשמעות. כזה שיש הצדקה לקיומו ושווה להתאמץ בעדו. זהו בעומק ההבדל בין מציאות של חטא וסיאוב, למציאות של תשובה, תכלית ותיקון.
כך שכאשר עומד האדם ואומר ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה’, עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: בַּעֲבוּר כְבוֹד שִׁמְךָ’ (במידה כמובן והוא אומר זאת מתוך כוונת הלב אמתית), הרי שזאת היא בעצם הצהרת התשובה היותר ראשונית. האמירה בבסיסה היא כך: אני כאן בראש ובראשונה, בגלל שם האלוהים ובעבור כבודו בעולם. כך כמו עושה החוטא את ההתנערות הראשונית מעולם אדיש ומנוכר, כזה שאיבד את הלב הפועם ביחס אל הטוב והראוי לעומת הרע והמשוקץ. האדם נעשה מאדיש למודע, ממנוכר לאכפתי, ובמובן היותר עמוק, מפסימי לאופטימי. כל תנועה אחרת, יהיה בה בהכרח איזשהו אלמנט תועלתני. האדם המבקש תשובה בעד עצמו, עודנו תופס את עצמו במרכז. הוא חש ביראה מפני תוצאות מעשיו, ואשר על כן הוא פונה בתשובה. או במילים אחרות, בתנועת התשובה ישנו יסוד אונתי מובהק, כך שהיא בראש ובראשונה הכרזה על העולם, על המציאות והבריאה. כאשר רק לאחר מכן, פנייתה היא אל האדם פנימה ויכולתו לשפר ולתקן את דרכיו. כמה חידוש ישנו כאן: התשובה אינה מתחילה מהפנייה אל החטא וההתעסקות בו — אלא מהפנייה אל העולם. רק מי שמאמין שוב במשמעות הקיום יכול באמת לחזור בתשובה
זאת בעומק הסיבה מדוע ראש השנה קודם ליום הכיפורים. כי בראש השנה האדם נמצא בהגדרתו במקום של ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ ה” כי זאת מגמתו העיקרית של האדם ביום הזה. לאמת בעצמו את אמיתת נוכחות שמו ית׳ בעולם. לחזור ולעורר בעצמו את ההכרה במשמעות העולם, בהיותו כזה שמסוגל להביא לתוצאה המיוחלת של ‘וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיאֹמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ה’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה‘ עולם שכזה, הוא עולם מדבר, חי ומפעם. יש בו בכדי להדהד לא רק את ראשיתו, אלא בו זמנית גם את תכליתו וייעודו. זהו אותו ‘זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן’ המוכמן ביום הזה, אך בד בבד, עולם שכזה הוא מכוון לגאולה, לתיקון היותר שלם, למציאות שבה נזכה לראות באותה ‘שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ‘. במובן זה, ראש השנה איננו יום חשבון נפש — הוא אלא הוא יום של הכרזה ע״כ כי העולם איננו אדיש אלא הוא מלא שם ה׳.
כך ביום הראשון של השנה שבפתח, אנו חוזרים להיות אופטימיים ביחס אל העולם. להאמין מחדש במשמעות, בפשר המוכמן שם בבסיס כל חיי היום יום השגרתיים שלנו. בעובדה שהמציאות שאנו חיים בה, אינה אלא בריאה. עולם שבא מאין ליש מתוך סוף מעשה במחשבה תחילה, בכוונה ותכלית חדה וברורה. ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ ה”. כך אנו עושים את צעדנו הראשונים בשנה החדשה. כך אנו נוסכים בה את התקווה והאופטימיות, ולא פחות מכך, עושים זאת בנו, בעולמנו הפרטי והכללי גם יחד. הכול מתכנס ומקבל את תוקפו במסגרת הקיומית המכוונת הזאת: ‘בַּעֲבוּר כְבוֹד שִׁמְךָ‘!
ועוד כך למדנו מדברי החכמים במדרש:
‘א”ר סימון כתיב (דברים ד’ ז’): כי מי גוי גדול וגו’. ר’ חנינא ור’ יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה פי’ מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר”ה לפי שיודעין שהקב”ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה‘ (דברים רבה פ”ב, טו’).
לפנינו תיאור סוריאליסטי למדיי. כי דווקא מנהגו של עולם, באופן שבו נוהג אדם שיש לו דין, הוא ההגיוני והמתבקש. כך שמה טעם בהתנהגות הפכית, שנראית כחוסר כובד ראש מובהק, וכמי שאינה לוקחת ברצינות הראויה את הדין ואימתו, ומה שעשוי לצאת ולהיפקד הימנו?
אלא כי הביטחון העצמי האמור כאן בכך ‘יודעים שהקב”ה יעשה להם נס’, נושא בעומקו בדיוק את אותה אופטימיות קיומית האמורה. האדם לא בא אל ראש השנה מתוך נקודת מוצא עצמית, אודות שאלת זכאותו – כן או לא בדין. כי אם אכן זהו היה המיצוב התודעתי/הנפשי האידיאלי ביום זה, הרי שלא היה מנוס מלהתנהג בדיוק כמו הנוהג הפשוט שבעולם למי שיש דין, וקל וחומר בדינו של ריבון כל העולם. אלא כי ביטחון זה, נובע דווקא מהשכחה העצמית. מהאופן האופטימי ורצוף התקווה שאנו מביטים על העולם. נמצאים במקום שכולו על טהרת ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ ה”. כי במקום הזה, כאשר האדם מתמסר באמת לתודעתו, הכול אכן הוא טוב וראוי בתכלית. כך גם אנו כמו מזכירים לעצמנו בפיוט הקדום ונתנה תוקף’, אחרי שפירטנו בהרחבה את אפסיות האדם וחדלונו, כמה בערבו של יום הכול תלוי באותו שם אלוהים שמתגלה ומפעם בעולם:
‘כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹתכִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָהוְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ‘
שם באותן חמש מילים ראשונות, נעוץ הכול: ‘כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ‘. שם במקום הזה, אכן האדם זוכה לנחמה והכלה. אימת המוות מיטשטשת בעדו כשהוא מסתתר בסתר המדגה של הנוכחות האלוהית. כי תהילתו של האלוהים, אינה אלא הרצון היותר פנימי בהוויה. הבחירה בחיים, בהיות כמות שהוא. כך שממילא בהכרח אנו יכולים לקרוא באותו האל: ‘כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת‘. זאת שמנגד, אך תנועה קלה של מגמת תיקון שיעשה האדם, היא תוכל לזכות אותו במילות ההמשך: ‘כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה” אך בכך אין די, גם אם האדם לא בא מצידו בתנועה אקטיבית של תשובה, עדיין אלוהים כמו יימצא שם בעדו, ממתין לו בסבלנות שיום יבוא ואכן הוא יעשה זאת: ‘וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ‘.
כך שאותה ביטחון מוחלט בכך ‘שיעשה להם נס’ האמור בדברי חכמים, יותר ממה שהוא מתייחס אל מה שאכן צפוי לקרות אותם בנקודת הקצה (וכמובן מי הלא מי מעימנו יודע עד מה? מדוע בכלל שיקרה משהו חיובי, כאשר אנו משוקעים בחטאינו כך עד צוואר), הוא בא כאמירה קיומית עמוקה. מיצוב נפשי הנוכח בבסיס השקפתו היותר ראשונית של בעל התשובה. אמונה מחדש בעולם, באפשרות לקיום חיובי ומכוון.
כי בינו זאת, זהו איננו נס על מחילה ורצייה פרטית, אלא נס של רצייה קוסמית. נקודת הרצון היותר של ראשיתית של העולם, הריש לכול רישין. הנקודה ההיולית ההיא, שבה אלוהים בחר בעולם. הכשיר בעדנו את החיים במובנם היותר מלא ותוסס, כזירת ההתגלות הראויה, להבעת ומימוש כבודו בעולם. איזה נס להתנוסס זה! כמה פלא ישנו כאן, כמה נס. ואיזו שמחה הנס הזה ממלא אותנו. גורם לנו לראות ביום הזה כאחד הימים היותר אופטימיים ורצופי תקווה בלוח השנה.
ומכאן, אחרי שעשינו את צעדנו הראשון בעולמה של תשובה. בחרנו גם אנו בעולם, אימצנו את החיים כזירת ההתגלות הראויה, אנחנו הולכים וממשיכים במסע התשובה. הולכים ומתעלים מהמקום ההוא של ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ ה”. למקום שכולו עוסק במילות הפיוט האמורות שם לאלתר: ‘אֵיךְ נִפְתַּח פֶּה לְפָנֶיךָ, דַּר מְתוּחִים. בְּאֵלּוּ פָנִים נִשְׁפֹּךְ שִׂיחִים‘.
אך בינו זאת, זהו אכן מקום שכולו שברון לב, רצוף באינטרוספקציה נוקבת ופנימית שאינה עושה הנחות, ותובעת מהאדם כנות עמוקה ויכולת הלקאה עצמית מייסרת, אך בו זמנית, יום זה של יום הכיפורים, יצוק בהגדרתו על אותו היום שציינו כשבוע קודם, בראש השנה. באותה אופטימיות קיומית, בהכרזה אודות המשמעות העמוקה המוכמנת בבריאה. בעובדה שהחיים שבהם זכינו, אינם אלא הזדמנות מופלאה ליצירה והנחכת שם האלוהים – מסוף העולם ועד סופו. כך רק כאשר כמו עיגנו כל זאת בנפשותינו פנימה, אנחנו מסוגלים להשיא עצמו אל כור ההיתוך המזכך של יום הכיפורים. להצטרף אל ממדו המיוחד של היום שבו נוכחות שם האלוהים חוזרת ונבחנת אל מול מעשי האדם ואורחותיו, מתאמת באמת המידה המוסרית הנוקבת.
וכמה יפה לדרוש בזה, את פרשת התשובה הראשונה. הלא היא תפילתו משה בעד העם היהודי מיד לאחר שאלוהים מגלה את אוזנו אודות מעשה העגל של העם היהודי, ועוד קודם לירידתו ארצה, לשבירת הלוחות לעיני כל ישראל. הטיעון הכי ראשוני של משה כלפי אלוהים בניסיון להעביר את רוע הגזירה שאך זה עתה אלוהים חלק עמו בכוונותיו בכך, מופיעים בכתוב הזה: ‘לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ‘ (שמות לב׳ יב׳).
והתמיהה כמובן עולה מאליה, מה עניין פה ל’לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם’, למי באמת זה אכפת בסיטואציה שכזו למה יאמרו אותם משעבדים אכזריים שאך זה עתה יצא העם היהודי מהם משעבוד לגאולה? והלא היה מתבקש ביתר שאת, שמשה רבינו פשוט ידבר בעד האומה, ינסה להטעים את הצדדים החיוביים שבאותם חוטאים, וכמה מוצדק לתת להם גם אחרי חטא נוראי שכזה, הזדמנות לתשובה ולתיקון. אך במקום זאת, הוא עוסק באיך יגיבו במצרים כאשר ישמעו שלמעשה אלוהים הוציא את העם היהודי על מנת ‘לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה’.
אלא כי כאן נעוץ כול העניין. אותו ‘לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם‘, אין עניינו אלא ‘עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: בַּעֲבוּר כְבוֹד שִׁמְךָ‘. כך משה רבינו עושה את צעדיו הראשונים בתוך מסכת התשובה והארת הפנים המחודשת, בניסיון להגדיר ולעורר מחדש אהבת קדומים. אך זאת איננה אהבה כלפי העם היהודי, אלא כלפי העולם, כלפי הבריאה. כלפי הטוּב והתכלית. כי עולם שכזה, שבו לאחר כול הניסים והנפלאות שאירעו לעם היהודי ביציאתו ממצרים, ייגמר בו הסיפור בכך שהם כולם נכחדו באחת כלא היו מעולם, הוא עולם מנוכר. עולם שבו אין משמעות לניסים, לפלא, ובעיקר לא לאפשרות של תיקון והשתלמות מחדש. כך שבמובן מה, מיצובו של משה רבינו בנקודת המוצא של תנועת התשובה המצמיתה שלו, אינו אלא בבחי’: ‘אָֽתָאנוּ עַל שִׁמְךָ ה”. או במילים אחרות: למעשה משה רבנו לא ביקש את הסליחה הראשונית בזכות ישראל, אלא למען שמו של הקב”ה בעולמו. וכמה זאת היא חוצפה דקדושה, כשהיא בעצם ליבתה של תנועת התשובה.
כך בעומק ניתן לזהות את האבחנה הטיפולוגית הנודעת, בין מופעיה המוכרים של התשובה: התשובה מאהבה לעומת התשובה מיראה. וכך ל’ התלמוד בהקשר זה:
‘א”ר חמא (בר) חנינא גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם שנא’ ארפא משובתם אוהבם נדבה ר’ חמא (בר) חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם. לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה רב יהודה רמי כתיב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וכתיב (הנה) אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה ל”ק כאן מאהבה או מיראה כאן ע”י יסורין אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנא’ שובה ישראל עד ה’ אלהיך‘
לפנינו תיאור של מדרגות שונות של התשובה והאופן שבו היא פועלת על נפש האדם. בתחילה מביא החכם ר’ חמא בר חנינא, את הכתוב בס’ הושע המעיד בפנינו ע”כ שהתשובה כמו מבררת מעיקרא כי חטאיו של האדם נעשו מתוך מקום של שובבות וחוסר שימת לב, זאת לעומת הל’ שם בס’ הושע, המעיד ע”כ שהתשובה אינה אלא רפואה – שכמו משאירה איזשהו חותם של חטא בעבר. וע”כ בא המענה כי למעשה הרצון לתשובה עשוי לנבוע משתי תנועות שונות של נפש: האחת, הנובעת מתוך תחושת אהבה, ואילו השניה הנובעת מתוך תחושת יראה.
התשובה מאהבה היא בהגדרתה כזאת הבאה מתוך נקודת מוצא עמוקה של אופטימיות. האהבה היא לעולם הרצון הראשוני של ההוויה. אין שום אפשרות ליצור, מבלי שרגש אהבה ונכונות לנתינה (ואף התמסרות), מפעמת בליבו של היוצר. כך בהכרח: בראשית הייתה האהבה. הוי אומר, האלוהים ברא את עולמו, כי הוא אוהב. זאת מהותה של האלוהות, בשאיפתה להענקה והשפעה מטוב הווייתה חוצה. להאציל מאור האינסוף על המציאות היחסית והנפסדת שמחוצה לה. כך אנו שונים ומתפללים מדי יום: ‘הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר לְעֹשֶׂה אוֹרִים גְּדֹלִים. כִּי לְעולָם חַסְדּו: וְהִתְקִין מְאוֹרוֹת מְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ אֲשֶׁר בָּרָא‘. הרצון לחידוש, קרי ליצירת משהו חדש כזה שלא בא כדוגמתו קודם לכן, נובע בהכרח מתוך טוּב אלטרואיסטי עמוק ואינסופי. כך אלוהים חוזר ומשפיע מאותו טוּב מדי יום. הוא חוזר ומאיר בעד יצוריו, מאפשר להם להשכים מחדש, להתפתח ולצמוח בפוטוסינתיזה הרוחני של אותם המאורות. זהו חסד נצחי שקבוע וחרוט בטיבו של העולם. כך מותמר אותו הטוּב והחסד, לכלל שמחה. העולם כולו כמו נחלץ ונגאל ממקומו הפסימי ונטול המשמעות, ונעשה לשמח. לעולם שמוצא עניין בקיומו, מצטרף בחדווה להליך היצירה האינסופי. זאת אותה השמחה האמורה לעיל, אודות הנס של הבריאה. הנס הקוסמי, שאנו בטוחים שנעשה בעדנו ביום זה של ראש השנה.
זאת א”כ בעומקה עניינה של התשובה מאהבה. זאת תשובה במופעה הרחב והיותר פנימי. האדם שב כי אוהב. הוא חש את ליבה הפועם ורצוף המשמעות של ההוויה, וכאור חוזר הוא מכיר בעובדה כי מציאותו הקלוקלת חוטאת (תרתי משמע) לאותה הרמוניה של משמעות ויצירה. הוא רוצה להיות חלק מהטוּב האינסופי הזה, ולחלץ עצמו ממקומו האנוכי והגס. כך במובן זה, הזדונות נעשות לו כזכויות. תנועת התשובה כמו מתמירה את הוויתו מן היסוד. הוא לא נבחן יותר אל מול עצמו ולעומת עלילותיו הביוגרפיות רצופות הקלקול, אלא לעומת הוויית הטוּב האינסופי שהוא בחר להסתפג בה. כך נעשים גם אותם החטאים מן העבר, לצלליות עמומות, כאלו שכמעט ואינן חרוטות עוד בנפשו המזוככת בנהר הדינור של התשובה מאהבה.
לעומת תשובה זו, מופיעה התשובה מיראה. תנועתה של תשובה זו היא בהגדרתה, תועלתנית. יראת האלוהים והפחד מתוצאות הלוואי החמורות של מעשיו הקלוקלים, מניעות את האדם לתשובה. במובן זה, הוא רוצה לתקן כי הוא פשוט רוצה להציל את נפשו. זאת תנועה שמגמתה פנימה. אמנם זאת תשובה שיש בה אכן מן התיקון והזיכוך, אבל כזאת שמשאירה את האדם עם עצמו, עם אותה עצמיות שלקחה אותו אך זה מכבר, אל מקומות של עיוות וקלקול. כך נעשית התשובה לעוד פרט ברצף הביוגרפי המשתלשל של אותו אדם, אך לא כזאת המסוגלת להתמיר את הוויתו מן היסוד. לגאול אותו תודעתית ונפשית גם יחד, ממקום של פרט בודד, לכלל אהבתו האינסופית של האלוהים לברואיו. או אם נרצה, הסתפגות בבריאה כפנומן של אהבה. ואם לסכם; הרי כי התשובה מיראה היא יותר בבחי׳ שמירה עצמית; זאת שבעוד התשובה מאהבה היא בעומקה הצהרה קיומית — בכך שהעולם הזה ראוי, ולכן ממילא גם אנחנו יצורי החומר. ובעידן המודרני – המאה 21 שבו אנו חיים, הרי החטא הגדול של הוא פחות המעשה הרע בעצמו — אלא דווקא האדישות הקיומית, כך שהתשובה הנתבעת, היא בראש ובראשונה מאמץ תובעני לאופטימיות קיומית. כי התשובה היא הרבה יותר מאשר תיקון אישי — היא מחאה נגד ניכור, הכרזה כי המציאות איננה חלולה ומנוערת ממשמעות.
כך כסוף מעשה במחשבה תחילה, אנו יוצקים את יסודות האהבה והשמחה על נס הבריאה, כבר בעומדנו בדין של ראש השנה. מקבלים על עצמנו את העולם כמציאות מלכותו של אלוהים, ואת אלוהים כנקודת הראשית האינסופית של ההוויה כולה. זאת תשתית רעיונית ונפשית גם יחד, שממנה אנו עושים את דרכנו ליום הכיפורים – יום שמתאפיין ביראה ורוממות. אך זאת יראה היצוקה על אהבה שקודמת לה, כזאת שלוקחת את מעשה הווידוי וההלקאה העצמית, למקום של תיקון והרמוניה. ומשם אנו יוצאים מהקודש פנימה, אל אהבת ושמחת הבריאה כולה, זאת שמאופיינת במובהק בחג הסוכות. שם תחזור ותיושם התשובה מאהבה במובנה היותר שלם והרמוני. כך במבט ממעוף סדרת החגים שאותם אנו מציינים בירח האיתנים; הרי כי ראש השנה מציב את הבסיס: מעניק לנו אמון מחודש בעולם, ומשם אל יום כיפורים ששם אנו יורדים פנימה אל מכמני חשבון הנפש, ולסיום חג הסוכות דווקא מייצר את ההלימה השלמה בין אלוהים – האדם – והעולם, ובכך הוא מסוגל להשיג את שמחת ההוויה במלוא עזותה. אך ע”כ יש להתייחס בנפרד.
וכמה יפה לסיים בתפילה הנפלאה אותה אנו חוזרים ומבקשים בעדנו, בימים אלו של מראש השנה ועד יום הכיפורים: ‘זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים‘. בקשתנו על החיים, היא מאותה נקודה ראשונית שחפצה בחיים. אות רצון אלוהי שחוזר ומחייב את החיים כולם. זאת בדיוק הנקודה שבה מיטשטש לחלוטין הגבול, בין הסובייקט הבודד, לחיים ההרמוניים כולם. האדם נעשה לחלק בלתי נפרד מאותו רצון ואהבת חיים אינסופית. ומכאן כי כתיבתנו בספר החיים, לא פחות ממה שהיא בעדנו, פנייתה היא אל האלוהים עצמו: לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים. קרי בעד האלוהות כעצם החיים.
רצ״ב סרטון ופודקסט AI לסיכום המאמר: