השבוע איבד עולם הקולנוע את אחד היוצרים היותר גדולים ובולטים בתעשיית הקולנוע במאה עשרים. הבמאי הצרפתי ז׳אן-לוק גודאר (2022 – 1930) הלך לעולמו. גודאר היה הרבה יותר מאשר עוד יוצר קולנוע. למעשה הוא הצליח (בעיקר בשנות ה60/70), להשפיע ולהטביע חותם דרמטי על עולם הקולנוע בכלל וזה הצרפתי בפרט. הוא נחשב כמייסדה של האסכולה הקולנועית הידועה בשם ׳הגל החדש׳, שהשכילה להשתמש ביצירה הקולנועית ככלי לעיסוק בסוגיות קיומיות, בשאלות העוסקות בקיום במובנו האבסורדי, הטרגי והקומי כאחד. מנעד רחב של סרטים נעשו (בעיקר בשנות ה50/60/70) על ידי קבוצת איכות של יוצרי קולנוע צרפתיים מוכשרים, כשהצד השווה של שבכולם, היתה בעובדה שהם פעלו תחת ההשראה ומסגרת העבודה (Framework) היצירתית – הגותית הזו. בימאים כמו אלן רנה, פרנסואה טריפו, קלוד שברול ואחרים, ראו את עצמם כחלק מתנועה האוונגרדית הזו, וכך גם יש להבין את יצירותיהם הקולנועיות.
חשוב להוסיף, כי האלמנט האקזיסטציאליסטי בא לידי ביטוי ביצירות הקולנוע של תנועת “הגל החדש”, לא רק בזכות היבטי התסריט והבימוי, אלא אף בפס הקול, טכניקת צילומי הקלוז-אפ (Close-Up) ועוד.
אך מעל כולם היה את גודאר. בעיני רבים, הוא נחשב לרדיקלי ופורץ דרך ביותר. הוא יצר קולנוע שהיה טוטאלי והצליח להתמסר באופן מוחלט לדמויות שהופיעו בו, לסצנות המורכבות, ולעיתים רבות אף הטרגיות, שהתרחשו על סט הצילומים. במובנים רבים, מה שניסה ואף הצליח, גודאר לעשות, זה לשבור את הלימינליות השברירית הזאת, שבין האובייקט הצילומי, כדימוי ומסמן, לסובייקט המסומן, זה האישי, הפרטי והאינטימי. כך אנו כמעט יכולים בסרטיו ליצור את מגע הקסם האונטולוגי הזה, בהבטה הבלתי אמצעית בפני הדמות שעל המסך. אותה הבטה שצרפתי אחר, הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס (שאף הכיר את גודאר והעריך מאוד את פועלו), הגדיר כאירוע של פלא. התרחשות שבה הזהה מתראה עם האחר, במפגש של אינסופיות, שבהכרח חורג וחוצה את גבולות הכאן ועכשיו הקונקרטי, ופונה אל המֵעֵבֶר הטרנסצנדנטי.
הסרט הידוע ביותר של גודאר בהקשר הזה, הוא ללא ספק ׳עד כלות הנשימה׳ (À bout de souffle 1960), ואפשר באמת לדבר עליו רבות. אך בשורות הבאות, אני דווקא רוצה להתייחס לסרט אחר שלו, מוכר קצת פחות, אך לטעמי דווקא בו ניתן לראות את היצירה ה”גודארית” בתפארתה. וזהו הסרט ׳לחיות את חייה׳. (Vevre Sa Vie) אותו כתב וביים בשנת 1962. זהו סרט עמוק ותובעני, ומאוד לא קל לצפייה, אך לטעמי הוא בעל חשיבות ייחודית, אסתטית ומוסרית כאחד.
הסרט מגולל את סיפורה של ננה קליינפרנקהיים, צעירה פריזאית, אשר אודותיה אנחנו למדים כבר בסצנה הראשונה של הסרט, שבה אנו רואים אותה נפרדת מבן זוגה, זאת על מנת שתוכל לממש את עצמה כאינדיבידואל עצמאי, לחיות את חייה של כפי שהיא רוצה ומאמינה בו. אך באופן אירוני וטרגי, דווקא בחירתה הכביכול עצמאית ואותנטית הזו של ננה, מובילה אותה שאין משועבד ונשלט הימנו.
ננה עובדת בחנות תקליטים, אבל די מהר נקלעת למשבר כלכלי, ונכנסת לחובות ולכל המרעין בישין שנגזרים מכך. בצר לה, היא מחליטה לפנות לזנות, מתוך מחשבה כי כך היא גם תוכל לחוש בצורה רדיקלית בהרבה, את עצמאותה ושלטונה על גופה וחייה. בהתחלה זה באמת עובד בצורה יפה, והיא אף מוצאת גם זמן ואפשרות ליהנות מחייה אלו החדשים. אלא שאז, היא פוגשת גבר שמצליח להקסים אותה מאוד, עד כדי החלטתה שעם אותו גבר היא רוצה לחיות את שארית חייה, בצורה ראויה ומהוגנת.
ננה מבשרת לסרסור הכאילו נחמד שלה, על החלטתה לפרוש. אלא שאו אז היא מתוודעת לעובדה המחרידה, כי אותו סרסור שהייתה תחת שליטתו, כבר החליט למעשה למכור ולהעביר אותה הלאה. הסרסור הנבזה, מבהיר לה שבעצם אין לה ממש שליטה כלשהי בגורלה. כך היא מובלת לידי אדוניה החדשים. אלא שבין אותם שותפים חדשים, מתגלה סכסוך הנוגע לננה ואופן עיסוקה. שני הצדדים יורים אחד על השני. הם מחטיאים (או מחטיאים לכאורה). אלא שלגודל הטרגדיה, מי שנפגעת, זאת דווקא ננה הגיבורה. כך הם הרגו את ה”סחורה” בריב על ה”סחורה”. זו שבעברה, היא הייתה גם בת אדם, אבל מי כבר באמת זוכר.
תיארתי כך ממש בקצרה ועל קצה המזלג, את עלילתו הקשה של הסרט, שלאורכו הוא רצוף בסצנות, ואותות, שכולן איכשהו מרמזות ולוקחות אותנו אל התמה המרכזית שבה הוא עוסק, והיא באופן שבו נגמר האדם ומתחילה הסחורה, או אם תרצו, נגמר הסובייקט ומתחיל האובייקט. ומהי אותה נקודת שפל קיומית, שבה אנו באמת עלולים לאבד (לדעת או שלא לדעת), את סובייקטיותינו הטהורה. לשקוע אל תוך מציאות שבה אנחנו הופכים להיות פיסה עלובה של אובייקט למקח וממכר, למריבות ושליטה של אחרים.
אך השאלה היותר חמורה ונוקבת, היא כמובן מצדה השני של המשוואה. מתי ובאיזו נקודה אנחנו באמת מאבדים את היכולת שלנו לראות את הזולת, כסובייקט העומד בזכות עצמו, דמות האדם האינסופית הניבטת לעברנו. האם אנו באמת מסוגלים שלא לנצל, לשעבד, לרתום, להשתמש וכו׳, בזולתנו העומד לפנינו, יהיה זה מי שיהיה? אלו אלו הן שאלות, שלכאורה לרבים מאיתנו, קל להשיב להם בתשובה מתחסדת ואפילו צדקנית. אבל בעומקם פנימה, כמה בכול זאת, אנחנו עושים כך לזולתנו? כמה אנחנו מתקשים בכול כך הרבה מקרים, לראות את מי שעומד לפנינו, במקום שהוא לחלוטין נטול זיקה “מאבייקטת” (ל׳ עשיית אובייקט). כמה אנחנו לא חדלים להחפיץ, להשמיש, וממילא גם לנצל ולפגוע.
זאת הייתה א”כ, התייחסותי הקצרה, לז’אן-לוק גודאר כיוצר קולנועי נפלא, ובייחוד לסרטו המצמית ההוא. ובאמת שאני מפציר בכם הקוראים, להיחשף לאיש הזה ולפועלו הקולנועי. כי מעטים אמנים ויוצרים שכמותו הצליחו לפצח את השבריריות החמקמקה הזאת, בין הדימוי למהות, המסמן למסומן האנושי האניגמטי. להשכיל לרדת לסוף דעתם ונפשם של הדמויות האנושיות, או ליתר דיוק של האנושיות, במובנה היותר מתעתע, נפלא מחריד גם יחד.
כאן ברשותכם, אני רוצה דווקא לעבור לדבר על פרשת השבוע ‘כי תבוא’. זאת פרשה מורכבת ולא קלה, שמכילה בין היתר, גם הרבה מאוד איומים, קללות וכו׳, אך דווקא בפתיחתה היא משרטטת לנו את הגרסה הקיומית היותר נכונה ובריאה שעלינו לחיות את חיינו הטבעיים, כאן על אדמת ארץ חמדת אבות, ארץ ישראל.
הפרשה פותחת במצוות ביעור המעשרות, ולאחר מכן הביכורים. אלו הן מצוות ייחודיות מאוד, באשר הן מאוד ארוכות טווח. למעשה הקיום שלהם מתפרס על פני למעלה משלוש שנים שבהם יש לאדם שדות עמוסי מוצרים עסיסיים של פירות וכל טוב הארץ. תחשבו כמה רצון וחמדה יש לו לחקלאי הזה, לזכות סוף כול סוף, לעלות על שולחנו את אותם פירות עליהם הוא כה עמל, ולטעום מטעמם הערב. אין הלא תחושת סיפוק נפלאה ואולטימטיבית יותר. אך ההוראה התורנית מורה לאדם, להתאפק. לא לעשות שום דבר עם הפירות הללו באותם שלושת השנים הראשונות לגדילתם, שבהם הם מוגדרים כערלה. כאשר גם אז לאחר מכן, עליו לבצע סדרה ארוכה של הפרשות לאחרים (מה שנקרא בעגה התורנית, תרומות ומעשרות), עד שיוכל אכן להגיע אל הרגע הכה נכסף ההוא.
האופן היישומי שבו מצווה האדם לבצע את ההוראות הללו, הוא להוציא למעשה מביתו את כל המעשרות והתרומות הנדרשות לו לעשות (בשנה הרביעית של אותם גידולים). כאשר על כך חלה עליו גם חובת ׳ווידוי׳. דהיינו, לבוא ולהתוודות שאכן הוא עשה. וכך מתארת זאת בפנינו התורה:
“וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ..”
יש כאן עניין שהוא בעיניי עמוק ונפלא מאוד. הווידוי למעשה עניינו הכרה. האופן שבו אנו מעמתים את עצמנו את ההוויה. מחלצים את מי ומה שאנחנו מאותה מלכודת של תנועת זמן וחוסר מודעות, ולא פחות מכך, משלל הסיפורים וההצדקות שאנו מוכרים לעצמנו כל הזמן, ופשוט מכירים במציאות כפי שהיא. מכאן כמובן מגיע עניין הווידוי המוכר לנו ממעשה התשובה. אותו ווידוי שהוא בעצם גולת הכותרת של המצווה שאנו מחויבים בה ביום הכיפורים. בפעולת הווידוי, אנו עושים פעולה כפולה, מתעמתים מול המעשים שעשינו, ולא פחות מכך, מאמתים ומאשררים אותנו, וממילא גם לוקחים עליהם אחריות ע״כ המשתמע מכך. אם נרצה, בפעולת הווידוי ישנו אלמנט מובהק של היחלצות מעצמנו, מאותה עצמיות קטנונית, משכרת ומשקרת. זאת הסיבה שהווידוי בהגדרתו מתרחש ׳לפני ה׳. ׳על חטא שחטאנו לפניך׳. זאת ההכרה המכוננת של הווידוי ויכולתו לייצר בנו את אותה מטמורפוזה של תשובה.
זאת א״כ גם עניינו של ווידוי המעשרות. ההישגיות הבוטנית הבלתי רגילה של אותו אדם, שמצליח סוף כול סוף, אחרי תהליך ארוך סזיפי ומייגע, להביא את פירותיו לביתו, עלולה להיות מסוכנת. טבע האדם, באופן אולי כמעט בלתי נמנע, היא להתבצר בתוך ההישגיות החומרית שלו, להפוך אותה ככלי שרת להאדרתו העצמית, ומכאן קצרה הדרך, לתחושת סיפוק אגואיסטית ואנוכית, כזו שכותרתה היא: כוחי ועוצם מידי עשה לי את החיל הזה! כמה סכנה מוסרית מוכמנת כאן, כמה ניכור ואף התאכזרות יכולים לצמוח על קרקע אגוצנטרית חולנית שכזו.
אלא שכאן מורה לנו התורה, את חובת הווידוי. זאת הוראה שתכליתה להוציא אותנו מעצמנו, מאותו נרקיסיזם והאדרה עצמית, להבין שהאדם לא חי אל מול עצמו. ואדרבה, אם ברצונו לזכות בחיים של שמחה אמתית ואושר, עליו בהכרח להחיל על עצמו ורצונותיו, את מקסימום האיפוק והשליטה העצמית, וכי הדרך להגיע לשולחנו שלו, לאותם רגעים כה נכספים של סיפוק ותחושת הישגיות אמתית, עוברת דווקא ביציאה חוצה, ביכולת לראות את אותם ׳אחרים׳ שלא זכו באותו האושר, ובייחוד את אלו שנמצאים שם במעמד הייחודי הזה של ׳לפני ה׳, ככאלו הראויים לזכות בשלל הבוטני הנפלא הזה.
אם נרצה, יש כאן הוראה שבאה וממרכזת את האדם לפני הסחורה. את הסובייקט כמטרים לאובייקט. הפירות וכול היתר, אמורים להיות משרתי האדם במובנו הנבדל והייחודי. כך שאבוי לנו את ניפול בקסמה של הסחורה הבוטנית הזאת, אם חלילה היא זו שתגרום לנו שלא ממש לראות את אותם ׳הלוי, הגר, היתום והאלמנה׳. וכי אדרבה, עד כמה שנצליח לרתום את האובייקטים הבוטניים הללו, לטובת קידוש הסובייקט, הסולידריות החברתית, וההכרה בצורכי האחר העומד לעומתי, כך הם יוצדקו שבעתיים, מוסרית וקיומית גם יחד.
ואם בהקשר הקיומי עסקינן, מן הראוי לחדד כאן את האופן שבו התורה מכניסה לנו כך, כביכול בדרך אגב, את העניין איסור האכילה באנינות, הטומאה והנתינה למת. ולכאורה הלא, אין בכך כל קשר לעניין הנתינה לאותם נזקקים וכו׳? אלא כי מכאן אנו למדים, על היסוד הקיומי המובהק של ההוראה המוסרית האמורה. בשביל שבאמת הפירות יהיו במצב של חיים, ככאלו שהם חלק מחוויית חדוות החיים ואושרם, עליהם להיות במצב של חוצה, של פתיחות מתמדת, ולא חלילה בתנועה של התחפרות והתבצרות. כי דווקא בתנועה האגוצנטרית ישנו אלמנט של מוות, של פחד ובהלה מתמדת. ככזו שלא מכירה בהרמוניה הכללית, באנושיות במובנה המשותף והמצטרף. כך שכאשר אדם נותן רק לעצמו, הוא כביכול במובן זה, נותן למת, הופך את הפירות מחיים ותוססים, לקמלים ומתים.
כאן אולי אפשר להוסיף ולהאיר בהקשר האמור, את מובנה של המילה ערלה. הערלות לעולם עניינה זרות וריחוק. משהו או מישהו, שאינו חלק בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו חשים בנוחות ונעימות, רק עד כמה שהערלות אינה נוכחת שם. אך לא פחות מכך, יש בערלות גם ממד של אטימות וסגירות. כך גם התורה מורה לנו כי ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד״ (דברים י׳ טו׳). כך שהדרך כביכול ׳לגאול׳ את הפירות הללו, מהמקום הזר והמנוכר, האטום והמכונס, הוא באמצעות פתיחתם חוצה, מתן אפשרות של זכייה בהם, דווקא למי שלא עמל בהם, שלא חש בגינם תחושת סיפוק וכוח. כך הם הופכים להיות חלק מהלב החי, הפועם וההרמוני של ההוויה כולה.
זאת א״כ עניינה של הווידוי שנעשית בהגדרתה: לפני ה׳. ׳וקמת ועלית אל המקום וכו׳. זאת ההוראה. שם אנו באמת יוצאים חוצה מגבולות עצמנו, מתעמתים ומתאמתים אל מול הנשגב הטרנסצנדנטי. וכך אנו חוזרים ומאמתים, גם את כלל הווייתנו, הופכים את ההישגיות החומרית שלנו, למקור אמתי של אושר וסיפוק. וכמה יפה לסיים בהקשר הזה, בל׳ הנפלאה של הכתוב:
״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ..״
כי כך, ורק כך, ניתן להגיע למצב של סיפוק ושמחה אמתית, רק כאשר ה׳אתה׳ הולך ומצטרף אל ׳הלוי והגר אשר בשעריך׳. נעשה חלק ממרקם הוויתי שבו השלם וההרמוני, גדול ורחב בהרבה מסך חלקיו הפרטיים.
שבת שלום ומבורכת!
