במס’ נדרים דף יד’, אנו מוצאים הלכה ולפיה, כאשר אדם נשבע בתורה, אז ישנן למעשה שתי אפשרויות של פרשנות לדבריו: או באובייקט של התורה עצמה, הוי אומר בגיוויליה וכו’, או לחילופין “במה שכתוב בה”, הוי אומר באותן אזכרות שמופיעות בה, ובעצם בקדושתה, או אם נרצה, במהותה הפנימית, כפנומן של חוק והתגלות.
הגמ’ ממשיכה שם ועושה אבחנה מהותית, בין מצב שבו הנשבע מחזיק פיזית את הספר בידיו, שבמקרה כזה, אנו מניחים כי כוונתו בשבועתו ל”מה שכתוב בה” (תלוי לפי התירוצים השונים שם בגמ’), לבין מצב שבו הספר מונח לעומתו, שאו אז הדעת נותנת כי כוונתו הייתה דווקא למובן הפיזי של הספר.
אבחנה זו תמוהה על פניה, כי הלא הסברא יכולה להיות דווקא הפוכה: כי במצב שבו האדם מחזיק פיזית בספר התורה, או אז יש לנו לכאורה להניח שכוונתו היא בדייקא אל האובייקט שהוא מחזיק בידיו, זאת לעומת סיטואציה שבה הספר מונח לפניו, שאו אז התייחסותו אל ספה”ת היא דווקא כקורא ולא כתופס פיזית?
נראה לומר שישנו כאן משהו מאוד עמוק בבסיסו, בכול אופן התייחסותנו אל ספר התורה:
ניתן לראות בספר התורה כאובייקט הנושא בחובו את המסמן והמסומן האולטימטיבי. המדרש מלמד אותנו כי “בתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב כותנות אור” (במקום “כותנות עור״). ברי הדבר כי זה לא שבאמת רבי מאיר היה באמת כותב כך (שאו אז ספר התורה שלו היה נחשב כפסול לכול דבר), אלא כך היה כתוב ב ת ו ר ת ו. אם תרצו, זאת מהותה של התורה ואופן הארתה כפי שהיא מועברת ומונחלת, ממי שהאור שלו, רבי מאיר. העור הופך לאור ולהיפך, וחוזר חלילה. המסמן הפיזי של העור הבהמי הגס, מותמר לכלל מסומן טהור ומופשט. ואם נשתמש בהגדרה הרווחת בסוגיות הללו שאנו לומדים, הרי כי ניתן לומר שהאלמנט שיש בו ממש”, נעשה לכלל “דברים שאין בו ממש”. וכמה “אין ממש” נושא בחובו ה”ממש’ של ספר התורה.
אם תרצו, התורה היא אובייקט וסובייקט כאחד. היא דבר ממשי קונקרטי, אך בו זמנית היא כולה גילוי של פְּנִים וּפָּנִים. מותמרת להיות חיה, מוחשית, מורגשת, ממלאת את הווית האדם במובן היותר סובייקטיבי. כך גווילי העור של רבי מאיר מופיעים ככתונות אור. זהו מפגש לימנאלי ואינטימי בתכלית, בין האוחז בתורה לאידיאה האלוהית המתגלית בתורה.
בדברי חכמים בגמ’ (ברכות מז’ ב’) אנו מוצאים את האופן שב התורה מופיעה כאדם, כאובייקט חי הראוי להצטרפות ואינטראקציה אנושית, עד שהיה בדעתו של החכם רב הונא לומר כי “תשעה וארון מצטרפים (למניין). אז אמנם הגמ’ שם תמהה על אתר “וכי ארון גברא הוא”? אך עכ”פ במחשבתו המקורית של רב הונא, אכן כי כן, ארון גברא הוא!
הארון נושא את נושאיו (סוטה לה’ א’). כך שכשאר אנו מחזיקים בתורה, היא בעצם נושאת אותנו. זאת החזקה שיש בה מגע בבסיס היותר פנימי של ההוויה: “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” (משלי ג’ יח’). זאת נשיאה של תורת חיי עולם, שעליה אנו למדים בגמ’ (שבת צג’ ב’) שאינה נחשבת טלטול באשר: “החי נושא עצמו”.
זהו סוג של מעגל קסמים שהוא כולו קודש למגע האינטימי שאנו מקיימים עם ה”מסומן” התורני, מה שהגמ’ קוראת לו כאן אצלנו: “מה שכתוב בה”. מה שמוזהה בתורת הסוד כאיחוד (והייחוד) של המשולש הנצחי בין “קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל”.
אם נרצה לראות את הדוגמא היותר מופתית להחזקה שכזו בתורה, מהסוג שהגמ’ קוראת בו “במה שכתוב בה”, באופן שהגווילין כביכול כמעט ולא נחשבים כאובייקט פיזי המתקיים בפני עצמו, הרי שזהו בתיאור המצמית המופיע בגמ’ (ע”ז יח’ ע”א) אודות הריגתו של רבי חנניה בן תרדיון:
“מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גווילין נשרפין ואותיות פורחות..”
מיהו המחזיק ומהו המוחזק בסיפור? בהיכן נגמרים הגווילים ומתחילות האותיות? מהו האובייקט ומיהו הסובייקט? הכול נדחס להתרחשות אחת מצמררת. חיזיון לימניאלי פלאי שצופה בו רבי חנינא בן תרדיון, דווקא מתוך הכאוס והאימה, איך מנצנצות בנצחיותן האותיות המרחפות בעלטה הטרגית, באופל המוסרי, בניסיון הדורסני למחייתה של הרוח, להכחדת שם ישראל ודורשיו, של נושאי לפיד מסורת התורה והנכחתה עלי אדמות. והפוך בה והפוך בה דכולא בה.
והדרן לעניינו: לאור האמור, דומני כי יהיה נכון לקבוע, כי מכאן נובעת ההנחה שדווקא כאשר האדם מחזיק בתורה והוא נשבע בה, הרי שכמעט בהכרח אין להניח שכוונתו לגווילין, או אם תרצו, לכותנות העור, אלא ל”מה שכתוב בה”, היינו, לכותנות האור. אותו מסומן אינסופי.
ובינו זאת, כוונה זו נגזרת בראש ובראשונה, באשר עצם החזקתו בה, היא באותו “האור” בדייקא, ולא ב”עור” (גווילים) במובן הפיזי הממשי והמסוים.
זאת לעומת סיטואציה שבה התורה נמצאת במרחק מהאדם, שאז הוא חוזר לקיים לעומתה את יחס הסובייקט-אובייקט המצוי והמוכר שלו, כמו כל אובייקט אחר מצוי הנמצא לעומתו, כך שאו אז, יש בהחלט מקום להניח שכוונתו להשבע דווקא “בה”, הוי אומר במסמן הפיזי של גווויליה, ולא “במה שכתוב בה”.
ולסיום הערה אקטואלית-היסטורית:
תורה זו נכתבת ביום שבו מציין העולם היהודי (והעולם בכלל) 84 שנים לאותו לילה מר ונמהר של “ליל הבדולח” בטז’ חשוון תרצ”ט – 10 לנובמבר 1938. בלילה ההוא שייקחנו האופל, עלה הכורת הנאצי על כל מה שיקר וקדוש לאומה היהודית, שרף והחריב עד היסוד אלפי בתי כנסיות, בכל רחבי גרמניה, כילה בזעמו אלפי ספרי תורה, תשמישי קדושה וספרי קודש לאין מספר. כך ניתן האות לנתץ ולחלל, לדרוס ולרמוס באכזריות בלתי נתפסת, את ליבת הקיום היהודי לדורותיו.
נזכור זאת ולא נשכח! אך בו זמנית נעלה נס את פלא ההישרדות הנצחית של העם היהודי. איך שריפתם וכליונם של כל הקודש הפיזיים, ולאחר מכן של מיליוני יהודים שעלו בלהבות השמימה, לא הצליחה להכחיד את הרוח, לכלות את האותיות האלמותיות. אותן אותיות שעודן זורחות ומאירות מסוף העולם ועד סופו.
