על השליחות המופתית והיכולת להתמיר את הטרגדיה לאחריות והפצה של אור. מאמר מיוחד לשבוע י’ שבט תשפ”ו – ולפרשת בשלח1 min read

השבוע הייתי עד למפגש שאין לי שום דרך אחרת לתאר אותו, חוץ מאשר פלאי. פשוט פלא גדול, נס להתנוסס. אנסה לתאר אותו בגוונים טכניים ככל האפשר, הגם שקשה (בוודאי לא לטיפוס שכמותי) שלא להיסחף אחרי רגשות ההתפעלות.

חברי היקר הרב מנחם דדון, שליח ורב הקהילה הישראלית בסידני אוסטרליה, הגיע לביקור קצר של ימים ספורים. וכך כשנפגשנו כאן, הוא ביקש לסור לביקור אצל חברי המופלא הרב לירז זעירא, שנמצא בימים אלו בשיקום בבית לווינשטיין, ועושה את צעדיו הממשיים בתהליך השיקום הבלתי נתפס שהוא עובר, מאז הפציעה הקשה שלו לפני שלושה וחצי חודשים שבהם בזמן שירותו כקצין בסוריה. פציעה שבה איבד למעשה את שתי רגליו.

והאמת היא, שהר’ מנחם ביקש לפגוש את הר’ לירז, הרבה יותר בשביל עצמו וקהילתו. זאת מבלי להמעיט בחשיבות של בביקור חולים מסוג זה, לבוא ולחזק, לתמוך ולתת כתף. הסיבה לכך נעוצה בכך כי לתחושתו, אם יש מישהו שבימים אלו יכול לתת חיזוק ותמיכה אמיתית לבני עדתו בקהילתו שם בסידני, הוא הר’ לירז זעירא. הוא ולא אחר!

צריך להזכיר בהקשר זה, כי הר’ מנחם היה מאלו שארגנו את האירוע המחריד ההוא בליל ראשון של חנוכה, שם על שפת הים בבונדיי בי’ץ. למעשה היה זה אירוע שנועד בראש ובראשונה לקהילתו הישראלית, ולקהילתו של הרב אלי שלנגר הי”ד שנרצח בפיגוע. כך ששניהם (שגם היו חברים מאוד קרובים), שאף ארגנו את האירוע במשותף. וכך רצה הגורל, כי ברגעים הראשונים של הטבח, היו הר’ מנחם והר’ אלי שרועים זה לצד זה, מתחת אחת המכוניות שם במתחם האירוע, בניסיון למצוא מחסה. אלא אז כ”א מהם המשיך וברח לכיוון אחר, כך שבעוד שהר’ מנחם הצליח להינצל, הר’ אלי נורה ונהרג במקום.

זאת גם הזדמנות להזכיר, את סיפורה הבלתי ייאמן של חיה, בתו בת ה14 של הר’ מנחם, שנפצעה בפיגוע, אחרי שנשכבה בגופה על שני ילדים קטנים שהיו בסמיכות לה, ובכך חטפה ישירות את הירי וחסמה את הפגיעה באותם ילדים. זהו סיפור שאף התפרסם והכה גלים בתקשורת האוסטרלית והעולמית.

עכ”פ, נחזור לסיפור שלנו השבוע. אי”צ להסביר את גודל השבר ששורר בשבועות האחרונים מאז אותו אירוע נוראי, בקהילתו של הר’ מנחם, וכמה הם זקוקים לכול סוג של חיזוק ותמיכה רוחנית ונפשית. כך שכאמור, אין עוד מישהו כמו הר’ לירז שיכול היה לתת להם זאת.

וכך יצא, שמיד כאשר נכנסו שם בשערי המקום הזה ‘בית לווינשטיין’ (המקום שבעיניי הוא אחד הקדושים עלי אדמות בימים אלו. אבל זה משהו שראוי להתייחסות נפרדת). ראינו שם את הר’ לירז מסיים את אמון הבוקר, אחרי הליכה מבוקרת מסביב למתחם – כן, על שתי הפרוטזות שלרגליו. לא צריך להכביר במילים מגודל הפלא. האיש מגלם בימים אלו בגופו, את המשפט ‘ניצחון הרוח על החומר’. השיקום הכביר שלו הוא משהו שכמעט ולא נראה בעבר. אין לי באמת מושג איפה הוא מצא בעצמו בזמן כה קצר, יכולות שכאלו, להצליח להיות כבר במקום שהוא הוא עומד כיום, אחרי פציעה וטראומה כה קשה. זאת עדות מופתית לגדלות אנושית שהיא לא פחות ממזהירה ונשגבת.

וכך, אחרי ששהינו שעה ארוכה במחיצתו (כשחלק מהזמן התוועדנו ביחד עם ד”ר אמיר חיים שמוביל את מחלקת השיקום בימים אלו), מצא לנכון הר’ מנחם לתעד את הר’ לירז בהקלטת וידיאו שבה הוא פונה ישירות לבני הקהילה בסידני – במילות חמות של עידוד ותמיכה, וכמה שעליהם למנף שבעתיים דווקא את האסון הנורא שפקד אותם, לטובת העצמה חברתית ורוחנית כאחד. את הדברים כולם כמובן תוכלו לראות בקובץ הוידאו הרצ”ב.

ועמדתי שם מן הצד והבטתי על שני האנשים הפלאיים הללו. שני מלאכים בדמות אדם, שחוו טרגדיה אישית נוראית, שכל מעייניהם הוא לראות ולוודא איך הם לוקחים אחריות על עצמם ועל סביבתם. לא שוקעים חלילה לרגע בתוגה וברחמים העצמיים, אלא מקדישים את עצמם בצורה כה מופתית וטוטאלית לעשייה והשפעה חיובית לטובת חברה וקהילה טובה ומשופרת יותר.

די אם אזכיר כאן שתי אנקדוטות נוספות בהקשרן של שתי דמויות המופת הללו: הראשונה בהקשרו של הר’ לירז – האיש והאגדה הזה: כאשר הגענו לשם השבוע הייתה זאת שעת צהרים מוקדמת. הזמן שבו המאושפזים שם בבית לווינשטיין, מסיימים את החלק הראשון היומי של תוכניות האימונים השונות שמתקיימות שם לאורך כל שעות היום. העובדה כי הקומה הראשונה בבניין היא בעיקרה משמשת כמרכז השיקום המרכזי, אליו מתרכזים המאושפזים מכול שבעת קומות הבניין שמעל קומה זו, מביאה לכך, כי בשעת הצהרים – שזוהי גם שעת ההפסקה, ארוחת ומנוחת הצהרים, עשרות מאושפזים מתרכזים בסמוך למעליות הבניין בהמתנה לתורם, כך שיוכלו לשוב לחדרם לאחר מס’ שעות של אימונים תובעניים. כך עמדנו שם לאורך דקות ארוכות כשלצידנו נדמה שכל שבורי העולם התאחדו. אין לי אפילו מילים לתאר את גודל השבר שנוכח שם ברגעי הדממה הללו בסמוך למעליות. קטועי ידיים/רגליים/גפיים, משותקים על מלא/למחצה/לשליש/או לרביע, חיילים וגיבורי ישראל, שחלקם נפצעו אנושות עוד בשביעי לאוקטובר עצמו, לצד פצועים וחולים בכול הגילאים ומכול המגזרים. בקיצור, אתם כבר מבינים.

אך לא איש כמו הר’ לירז יעמוד שם בדממה בלב כל החבורה הכואבת והמיוסרת הזאת מבלי לומר או לעשות דבר. הוא פשוט פצח בשאלות ודרישות לשלומו של כל אחד ואחת מאלו שעמדו שם, ועוד באיזה מאור פנים, בכמה נכונות להחמיא, לעודד ולתמוך בכול דרך אפשרית. היה ניתן לראות במוחש, איך וכמה הוא מודע למצבו של כל אחד ואחת של אלו שעמדו שם בדומיה בסמוך למעליות. “עשית היום עבודה נהדרת. ראיתי אותך מרחוק. כל הכבוד”! כך רק במשפט אחד שכזה, יכולת לראות איך הוא מחזיר את הצבע ללחיים הכחושות והעגומות של האנשים הללו. כן, דווקא הוא שם על כיסא הגלגלים בלי שתי רגליו, משמש כמקור של תקווה ואור לכ”כ הרבה אנשים, ואפילו אם זה רק בעוד כמה רגעים של המתנה פרוזאית להגעת המעלית, אחרי עוד יום של אימוני שיקום מפרכים. אין שום דרך לתאר את מה שהתגלה שם, חוץ מאשר מופע של שליחות במלוא תפארתה!

ואם בשליחות עסקינן, הרי שזה המקום לחלוק עמכם את מה שסיפר לי השבוע האיש הנוסף שהיה שם עמנו, הר’ מנחם דדון. היה זה באותם רגעים מחרידים של הירי הממושך באירוע החנוכה בבודניי בי’ץ, כשהוא לצידו של הר’ אלי שלנגר הי”ד, כששניהם מסתתרים מאחורי אחת המכוניות בפאתי המתחם. ‘הדבר הראשון שחלף בראשי’, אמר לי הר’ מנחם, ‘זה מה בעצם יהיה כאן, באותו מציאות שאליה נתעורר אחרי שכל הטבח הזה ייגמר..’ הר’ מנחם ידע גם לתבל את האמירה הזאת בסוג של ווארט חסידי על הכתוב אותו קראנו לפני כשבועיים בפר’ שמות, כשמשה רבינו פונה לאלוהים בתמיהה נוקבת: ‘לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי‘. ‘אבל’, אמר לי הר’ מנחם, ‘כיוון שהכתוב כפי שהוא מופיע בס’ התורה הנו נעדר ניקוד, הרי שניתן לקרוא המילה ‘למה’ המופיעה בכתוב זה, לא כשקמץ נקוד בלמ”ד, היינו כלָמָה, אלא בניקוד שווא, היינו כלְמָה. אם נרצה, השאלה הראויה היא, לא מדוע קרה מה שקרה, אלא מה תכליתו? לשם מה זה קרה ומה אנחנו כפרטים וכחברה, אמורים לקחת ולהפיק הימנו?

כך במובן זה, כאשר משה רבינו מוסיף ושואל ‘לְמָה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי‘, הוא שואל למעשה את השאלה שהיא לא פחות מאשר דם התמצית של מושג ומוסד השליחות. איך הוא אמור למנף דווקא את המצב הכ”כ עגום שבו הוא ועמו נתון בו, לטובת עשיית יותר טוב ותיקון בעולם, אם ברמה החברתית – פרטיקולרית, ואם ברמה האוניברסאלית הכוללת.

וכך בדרך חזור מהמקום הקדוש ההוא של בית לווינשטיין, כשליוויתי את ר’ מנחם לשדה התעופה בדרכו חזרה לביתו וקהילתו הדואבת שבסידני, נזכרתי ברעיון שקראתי פעם בשמו של הרבי מליובאוויטש, מי שהשבוע ציינו שבעים וחמש שנים ליום שבו עלה לכהן פאר כאדמו”ר השביעי של חסידות חב”ד. זהו רעיון שעוסק בכתוב המופיע בפרשתנו, שבו כאשר העם היהודי מגיע למלכוד הנוראי שבו המצרים בהמוניהם מאחוריו, וים סוף הגדול לפניו, משה רבינו לאלוהים בתפילה, אלא שבתגובה אלוהים כמו דווקא מהסה אותו, ואומר לו כך: ‘מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה‘.

וכך ביאר הרבי, את המילה ‘מטה‘ – ניתן לקרוא בשתי צורות איות (וממילא גם בשתי צורות של משמעות), מַטָּה ומַטֵּה. כך שניתן לקרוא את הכתוב כך: אלוהים כמו אומר למשה רבינו, כי עליו להרים את המַטָּה שלו, היינו אותה תחושת מצוקה ונמיכות הרוח שאופפת אותו, ולהעלותו ולהתמירו לכלל מַטֵּה. היינו לעשותו להנהגה ואחריות. במובן זה המַטֵּה משמש כסמל ארכיטיפי של מי שמסוגל להוביל ולחולל פלאי פלאות בתוך המציאות הממשית, זאת המוגבלת והטרגית.

אתם מבינים? הָרֵם אֶת מַטְּךָ! זאת היא הקריאה ואין בלתה. להפוך דווקא את אותו מצב של אין אונים, למצב הנהגתי – שהוא אינסופי. וכשאנו עושים זאת, הרי שאין בו גבול ומידה למה שאנחנו מסוגלים לחולל במציאות. גם לא המצרים שמאחור והים העצום שמקדימה, יכולים לאיים ולהעיב. הכול יכול כמו להיקרע ולהיבקע באחת. כך שכאשר אנו מנצחים את תנועת כוח הכבידה של המַטָּה, הרי שכחו של המַטֵּה ההנהגתי שבידינו, גדול שבעתיים מכל צעקה ותפילה כלפי מעלה.

וזאת הזדמנות מצוינת – כדבר בעתו מה טוב, לומר כמה מילים על מפעל השליחות המופתי הזה של הרבי. כי אם נביט היטב, נוכל לזהות שהוא נושא בחובו יסוד דואלי מובנה: מחד, יש בה במובהק קריאה אדירה ותובענית ללקיחת אחריות. להיעשות למנהיג. שלא להניח למציאות שאתה נמצא בה להישאר כמו שהיא, אלא לשאוף לתיקון ושיפור, להיות זה שעומד במרכז ומוודא שכל מי שסביבך מצורף ומחובר עד כמה שניתן לזהותו היהודית, לצד דאגה אמיתית למצבו החומרי והרוחני גם יחד.

אך בו זמנית, דווקא מוסד זה שלוקח לאורך השנים אלפים רבים של צעירים ועושה אותם למנהיגי מופת באלפי קהילות ונקודות מסוף העולם ועד סופו, יש בו דווקא ממד דטרמיניסטי כמעט פטליסטי, מובהק. כי בראייתו של הרבי, היהודי בהיכן שהוא לא נמצא, הוא כמו נמצא שם בכוונת מכוון, מתוך מטרה שמימית גדולה ונעלמת ששמה אותו בדיוק במקום ההוא. כך שאותו יהודי לא אמור לשאול לָמָה אני פה? אלא לְמָה אני פה? מה אני יכול בתוך אותה מציאות שאני מצוי בה, מסוגל לתרום ולרומם, לתקן ולהעלות!

כי זאת ייאמר, אני מסופק אם אני מכיר אדם שחי את תפיסת ה’השגחה הפרטית’ בצורתה היותר מוחשית, ממשית ואופרטיבית, מאשר הר’ לירז זעירא. זה באמת משהו שאין לי שום דרך להבין ולתאר זאת. לאיש יש את כל הסיבות שבעולם לכעוס, לרטון, להתמרמר, לשקוע בדיכאון ורחמים עצמיים, בקיצור, כל מה שאדם נורמלי במצבו היה עושה, כאשר קורה אותו אסון כה גדול, בדמות איבוד שתי רגליו בפציעה קשה ביותר (כשהוא עוד איש צעיר ועול ימים), ממש ברגעיו האחרונים קודם שהיה אמור להשתחרר משירות המילואים שלו (אחרי מאות רבות של ימי מילואים). וזאת כאשר הוא סר להסדיר את העירוב של המחנה הצבאי שהיה בו, אי שם בדרום סוריה (זאת בכלל בעבור החבר’ה שאמורים היו לבוא ממש ביום למחרת, לשהות שם ביום הכיפורים) אתם מבינים? יש לכם אבסורד של ‘זו תורה וזו שכרה’ חריף וקשה יותר מכך? אבל הר’ לירז? הוא לגמרי חי לו בתודעת נצח משלו. תודעה רצופה ומלאה באמונה יוקדת, בכך כי אם הדבר קרה, הרי שבהכרח הוא היה צריך ואמור לקרות. כך שכעת רק נותר לברר ולאמת לאיפה זה לוקח אותי? מה אני יכול (ואמור) לעשות עם זה כמנוף למקומי ומעמדי – האונטולוגי, כשליח!

או אם תרצו, זאת היא גופא עניינה של השליחות, לקבל את המציאות כמות שהיא, ולרתום ולמנף אותה גבוה מעל גבוה, לתיקונך האישי, החברתי והקהילתי גם יחד. ואם מישהו מפקפק ביכולת של דבר כזה לקרות, הוא מוזמן אחר כבוד לסור למחלקת השיקום בקומה 8 של בית לווינשטיין שברעננה. ההוכחה החיה והמופתית לכך נמצאת שם (ובע”ה כבר לא לעוד הרבה זמן).

אז בסיכומו של שבוע שבו ציינו את היום ההוא שבו הרבי – הרב מנחם מנדל שניאורסון, הפך להיות המנהיג היהודי הגדול בדורו, כזה שהצליח לעשות כול כך הרבה יהודים לשלוחים, ליישם כפי שלא עשה זאת אף אחד לפניו, את מאמרו הנודע של חמיו האדמו”ר הריי”צ – השישי לשולשלת חב”ד, ע”כ כי ‘כל חסיד הוא פנסאי, וכי אי-אפשר להסתפק באור הנמצא בבית פנימה, אלא צריך להעמיד פנס גם כן ברחוב. וכך היא מציאותו של הפנס, שאף שנמצא ברחוב באישון לילה ואפילה, מושך אליו את האנשים הנמצאים ברחוב’.

כי השבוע חברים, מה שאני ראיתי במו עיניי, היו שני פנסאים שבוהקים באורם, הר’ לירז זעירא והר’ מנחם דדון. שני פנסאים מדופלמים, שלא רק שלא מפחדים מהחושך שתקף אותם לרגעים, אלא אדרבה, הם רואים בכך הזדמנות פז, להתמקם במקום החשוך שבו הם נמצאים ולהיעשות למקור אדיר ובלתי נדלה של אור ותקווה, התחדשות וגאולה!

וכמה יש לכולנו ללמוד מהמופת האנושי, היהודי והחסידי הזה!

שבת שלום!

ועכשיו אתם מוזמנים לצפות שצילם ר’ מנחם את ר’ לירז, עם מילותיו החמות ורצופי התמיכה והנחמה. דומני שכל מה שנאמר כאן במילים כה ארוכות, הר’ לירז מסכם בקצת יותר משתי דקות, באופן מדויק וקולע בהרבה.