על הפגאניות והמיתוס, אמנות מודרנית ואבסטרקטית ומה שביניהם. מילים אחר מיטתו של האמן יאיר גרבוז שהלך לעולמו.1 min read

אתמול הלך לעולמו האמן המיוחד יאיר גרבוז. זאת באמת אבדה לעולם האמנות והתרבות הישראלית, שגרבוז היווה מעמודי התווך המשמעותיים שלו. ונזכרתי אחרי ששמעתי על לכתו, בנאום המפורסם שלו בכיכר רבין במהלך בחירות 2015, זה שמוכר עד היום כ”נאום הקומץ” ובמידה רבה קיבע מאז את דמותו וזיכרונו של גרבוז בציבוריות הישראלית. לטוב או למוטב.

באותו נאום גרבוז דיבר קשות אודות “מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים”. הוא ממש הצליף בהם בחרצובות לשונו, תוך כדי שהוא מתעקש לחזור ולהדגיש שהם אינם רק “קומץ” בלתי משמעותי בחברה הישראלית, אלא רוב מניין ובניין של הצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית (“איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע הוא, הקומץ, נעשה לרוב”?!).

בקיצור, לא היה צריך פירוש רש”י לדבריו, בשביל להבין שהוא זיהה את אותן אוכלוסיות “פרימיטיביות” ומגושמות כמקור רוב הרעות החולות של המציאות הישראלית. שכמובן “אנחנו” – הנאורים והמשכילים, צריכים לעשות הכול בכדי להעבירם מן השלטון וממוקדי קבלת ההחלטות, כי אחרת חלילה, אנה אנו באים.

אי”צ לחזור אודות כל הסערה הציבורית והפוליטית ההיא, שהתעוררה בעקבות הדברים הקשים ההם של גרבוז. אך רק אזכיר בהקשר זה, את התהייה שהייתה לי אז בשעתו, ואף שקלתי לכתוב זאת ישירות אליו, אך איכשהו העניין לא הסתייע ונשמט מזיכרוני. אז לפחות תקוותי שממקום מושבו עכשיו בעולם האמת, גרבוז יציץ ויקרא את הדברים המופיעים כאן. בתקווה שזה לא יפר את מנוחת העולמים שלו שם.

ובכן, למי שקצת מכיר את סגנון ציוריו של גרבוז, יודע שהם היו רחוקים מלהיות ראליסטיים באיזושהי צורה. אדרבה, הם כולם מאופיינים כאבסטרקטיים ביותר, מודרניסטיים אפילו באופן קיצוני. אוסף כאוטי של קווים ומשיכות מכחול, כשהכול מתערבב ומתערבל עם הכול. ומעבר לזה, כפי שלמשל תוכלו לראות בציור הרצ”ב כאן, ישנו משהו שהוא ממש ילדותי בסגנון הציורים של גרבוז. כך שלו רק הייתי מציג בפניכם ציור מסוג שכזה תחת ‘מסך הבערות’, הייתם לבטח אומרים שזה משהו שציירתי אפשהו לפני למעלה מארבעים שנה בגן הילדים של שושנה. אלא מאי? כמובן שכאשר אנחנו יודעים שזה פרי מכחולו של גרבוז, הכול מקבל באחת משמעות ופשר עמוקה ופנימית לאין ערוך ממש. נו, איך לא?

כך שמבלי להיכנס לטעם האומנותי האישי שלי, ברור שבשביל להתחבר ולצרוך, וקל וחומר בשביל ליצור, אמנות מסוג שכזה, אתה צריך להיות איש עם שאר רוח מאוד מיוחד, רצוף בעולם אסוציאטיבי עשיר ואפילו על גבול המופרע. כזה שיאפשר לך לראות ולהרגיש בכול אותו אוסף קשקושים בלתי קוהרנטיים בעליל, אוסף של דימויים וסמלים, אידיאות וארכיטיפים שונים ומשונים. ואני באמת שלא אומר בציניות כלשהי. אדרבה, כאדם שמנסה לראות בכול התופעות שסביבו משהו שהוא מעבר, אוסף של מסמנים שמאותתים לנו על מסומנים גבוהים ומשמעותיים לאין ערוך, אני לגמרי יוכל להבין ואף להתחבר לכך. ולא בכדי, מעת לעת אני מבלה את מיטב שעותיי במוזיאונים/גלריות לאמנות מודרנית.

אך כאן בדיוק הנקודה שבה האירוניה התאבדה. לא פחות. שם בנאום ה’קומץ’ המכונן ההוא של גרבוז. כי הלא דווקא הוא ממקומו היותר א-רציונאלי שניתן לעלות על הדעת, יכול ואף אמור היה, להבין להזדהות עם אותם אנשים שמצליחים לגעת במיתוס. ליצוק תוכן ופשר בקמעות ובקברים וכיו”ב. לראות בהם מסמנים לאותות נשגבים ונעלמים, אובייקטים ממשיים שלוקחים אותנו אל הדבר מה הנוסף החמקמק והאבסטרקטי הזה של המציאות. שפה סימבולית שמובילה אל אותה ‘טרנסצנדנטליות’ המגולמת בממשי. באותם חפצים ואבנים שהם כמְעַט המכיל את המרובה עד מאוד. כן, לא שום דבר פחות מאותם קשקושים ומשיכות המכחול חסרות כל הפשר בציורים של גרבוז. אלו שהקנו לו את שמו ומעמדו בכותל המזרח של אמני ישראל לדורותיו.

ואם תשאלו מה המוסר השכל? טוב, זה כבר לגמרי ברור. גרבוז לא באמת היה עד אדם טיפש, להיפך, חכם ונוקב היה, אבל זה כל כך קל למצוא את הדופי באחר האולטימטיבי. לפסול אותו במומך שלך. או ליתר דיוק, לזהות דווקא את מה שעושה אותך לכ”כ מיוחד ונדיר, כתורפה ואפילו חרפה אצל האחר. כך אתה גם מצליח לטעת בעצמך את תחושה העליונות וההתנשאות, להמשיך ולקשקש את קשקושיך הלא ברורים ולמכור אותם בעשרות אלפי דולרים, ובו זמנית ללעוג ולבוז לכול הקשקושים האבסטרקטיים וה”פגאניים” האחרים.