על האנושי, האלוהי – ומה שביניהם – מאמר ראשון בסדרה: ׳מחשבות חדשות על מעשה העגל׳1 min read

את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל.

נראה לומר כי יותר ממה שפרשה זו של  עשיית העגל, עוסקת בעם היהודי ובחטאו הנורא, היא עוסקת בראש ובראשונה, ושמא בעיקר, בסיפורו של משה רבינו, כאשר אך כנגזרת מסיפורו של משה, בא סיפורה הטרגי של האומה כולה. ולהבהיר: לא במשה כפרסונה עצמאית כשלעצמה עסקינן כאן, אלא במשה כמשל על האנושי והעל-אנושי. כאשר השאלה הגדולה שעולה מתוך הפרשה כולה, היא נקודת הגבול הלימינלית הנמתחת בין האנושי לאלוהי, והאם יש באפשרותו של יצור אנוש לחצות את הקו המפריד המוחלט הזה, למצב עצמו בספירה ובאמות מידה קיומיות שהן בהגדרתן אלוהיות, דהיינו, בלתי אפשריות מבחינה ריאלית/קיומית.

הבה נתחיל להתבונן ברצף הארוך של הכתובים בפרשה זו:

״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ..״ (שמות לב׳ א׳)

הדבר הבולט ביותר כבר בראשית פרשת עשיית העגל, שכאשר משה רבינו מתבושש מלחזור ממקום מושבו בשמי שמיים ולחזור ארצה לעם היהודי המצפה לו, דבר שגורם לעם שבמדבר לבלבול ותחושת מצוקה קשה. כתוצאה מכך פונה העם לאהרן הכהן אחיו של משה, ומבקש ממנו שיעשה בעבורם ׳אלוהים אשר ילכו לפנינו׳.

והדבר כמובן תמוה ביותר, מה יש בין היעדרותו של משה כמנהיג אנושי, בצורך שלהם ב׳אלוהים שילכו לפניהם׳? הלא היה יותר מתאים שבקשתם דווקא תהיה שיהיה הוא שייקח את שרביט ההנהגה וימלאו את מקומו של אחיו, המנהיג הנעדר (או אפילו מדמות אחרת שנמצאת עמם בקהל, כמו למשל יהושוע בן נון שכבר היה נודע כתלמידו הגדול של משה).

ומכאן נראה לומר, כי משה נתפס בעיניהם לא אך כמנהיג אנושי גרידא, אלא כמי שמייצג בעצם הווייתו את עצם הנוכחות האלוהית. דמות ממצעת  המגלמת את האלוהים בהווייתם, כאשר דווקא ייצוגיות אלוהית מהווה את ליבת ההנהגה ואופייה. הדבר כמובן מתחבר לשתי עובדות מובהקות אליהן הם היו עדים באופן בלתי אמצעי, אך זמן קצר קודם לכן:

א. העובדה שמעמד הר סיני כולו, נעשה באופן של תיווכו של משה, באופן שהוא אינהרנטי לחוויה. וכל׳ הכתוב: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט׳ יט׳). ואף לאחר המעמד בא העם היהודי למשה ומבקש הימנו להעצים את מעמדו הממצע בינם לבין האלוהים, ובכך שלא לגרום להם למות חלילה מעוצם הגילוי הבלתי אמצעי. וכל׳ הכתוב: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ׳ טו׳). כך שבמובהק ניתן לראות את האופי האלוהי שבה נתפסה בעדם דמותו של משה, וממילא איך ומה הייתה השפעת היעדרותו עליהם.

אך לא רק בכך עסקינן, כאשר מתבוננים אנו בדינמיקה המתפתחת של מעמד הר סיני, מוצאים אנו שמקומו של משה הוא הוא כנוכח שלמעשה כביכול משדרג את מעמדו האנושי בזכות אותו מעמד ומקומו בו. כך שבפועל משה שלפני מעמד הר סיני, אינו אותו משה שלאחריו. והדברים מפורשים בדברי חכמים באופן שבו הם דרשו את דברי הכתוב בו מורה האלוהים למשה: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וכו׳״ (דברים ה׳ כו׳ כז׳) וכמה יפה בהקשר זה להביא דברי חכמים במדרש (מד״ר כי תשא פמ״ו ג׳):

״זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁעָשָׂה משֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר דָּרַשׁ וְאָמַר, מָה אִם הַר סִינַי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ לְשָׁעָה נֶאֱמַר בּוֹ : אַל תִּגְשׁוּ אֶל אִשָּׁה, אֲנִי שֶׁבְּכָל שָׁעָה הוּא מְדַבֵּר עִמִּי אֵינוֹ דִין שֶׁאֶהְיֶה פָּרוּשׁ מֵהָאִשָּׁה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר לוֹ : פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר לוֹ: אַל תִּגְשׁוּ אֶל אִשָּׁה, אַף משֶׁה בַּכְּלָל עִמָּהֶם, הֲרֵי נֶאֶסְרוּ כֻּלָּם, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, הֲרֵי הִתִּירָן. אָמַר לוֹ משֶׁה אַף אֲנִי עִמָּהֶם, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָּא וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. . ״

ומדברי חכמים הללו למדנו על האופי המתמשך והבלתי נפסק של הגילוי למשה, שלמעשה החל במעמד הר סיני כחלק מהגילוי לעם היהודי כולו, אך בעוד שבעבורם מדובר היה בגילוי חד פעמי, אשר מיד לאחריו הם נצטווו לחזור לחיי הקיום הממשיים (יחסי מין וכו׳), בעבור משה רבינו היה זה מעמד שהוא אל חזור, כזה שלא יכול לאפשר לו לחזור ולחיות כאחד האדם כבמקודם. אך לא די זאת, אופיו ״האנושי-אלוהי״ של משה היה זה שבפועל העניק לעם היהודי את האפשרות להתוודע לגילוי האלוהי מבלי שהוא ימוטט לחלוטין את הווייתם האנושית, או במילים אחרות, יגרום לאלתר למותם (וכפי שראינו בכתובים המובאים לעיל). הוי אומר, אך נוכחותו של משה כדמות לימינאלית בין האנושי לאלוהי, היא זה שאפשרה לגילוי האלוהי לבוא לידי ביטוי אימננטי בתוך האומה היהודית. וכפי המתבאר, לא באשליה אופטית עסקינן כאן, אלא במהות אמתית המתגלמת בסיפורו האישי של משה בתוך המעמד ולא פחות מכך, אף לאחריו.

ובהקשר זה, ראוי להוסיף, כי לאור המתבאר יש בנותן טעם באופן מובהק עוד יותר, בהבנת הוראת האלוהים למשה להישאר כביכול ספון עמו בשמי שמיים, לארבעים יום נוספים שלאחר מעמד מתן תורה, וזאת באופן של ״לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי״ (דברים ט׳ ט׳). כי מצב סגפני שכזה מהווה למעשה ביטוי ברור לאופן ההתגברות על החיים הטבעיים ומגבלותיהם הבסיסיות. וכפי שמתארים זאת חכמים בתלמוד (שבת פח׳), על האופן שבו תהו המלאכים בפני האלוהים: ״מה לילוד אישה בינינו״? זהו אבסורד מובהק שתכליתו כביכול על מנת ׳להנציח׳ את מעמדו של משה, כאנושי-אלוהי, נוכח פעיל בתוך האומה היהודית. למעשה ניתן לראות במשה את נקודת המרכז של הגילוי האלוהי, אשר אליה עיני כולם נשואות ומכוונות לעומתה. ומכאן כמובן אנו יכולים להתחיל ולהבין ביתר שאת, מה הייתה משמעות היעדרותו של משה מחייהם. למעשה ניטלה מהם נקודת המרכז של הגילוי האלוהי המפעם בתוכם, ומכאן קצרה הייתה הדרך לתחושת מצוקה וחוסר אונים במובן הקיומי הבסיסי ביותר. כי הלא מה היה להם שם לאומה היהודית, עם של עבדים שאך זה עתה זכו בחירותם, אנשים נשים וטף, המכונסים בהמוניהם באמצעה של ארץ צייה ושממה מדברית, אם לא נקודת מרכז הכובד של הגילוי האלוהי שמוציא ומביא, מכוון ומנחה, ובעיקר מוליך אותם בטח אלי הארץ המובטחת.

אלא שכאן נחשפה טעותם העמוקה שבעתיים, באופן תפיסתם את משה ותוצאת הלוואי החמורה שנגזרה מכך:

הופעתו של משה כפנומן ממצע בין האלוהים לעם היהודי, הפכה אותו בעיניהם לאובייקט של גילוי. למעשה הוא חדל לתפקד כסובייקט אנושי ומאותו המעמד ואילך הוא נעשה לאובייקט שאליו מכוונת ההוויה הלאומית כולה. וכאן ראוי לחדד ולהוסיף: מדובר בנוסחה שאין רגישה ועדינה הימנה, ספק אפילו אם באמת ניתן לחמוק מטעות שכזו. לפניהם משה המנהיג הגדול והנערץ, שבבת אחת, הפך מאדם עם מגבלות אנושיות בסיסיות (גם אם ניחן ביכולתו לחולל ניסים ופלאות) לישות אלוהית שמנותק מכול זיק של תלות בחומר, בהיכן א״כ נגמר האנושי כסובייקט ומתחיל האלוהי כאובייקט, עצם מופשט של התגלות שמפעם בתוכם?

(אמנם חכמים כבר דואגים להגביל את נוכחותו של משה כממצע בחוויית הגילוי של מעמד עשרת הדברות, בכך שאך את שמונה הדיברות האחרונות שמעו העם מפי משה, ואילו את השתיים הראשונות: אנוכי, ולא יהיה לך, שמעו הם מפי הגבורה בעצמה. זאת כמובן מתוך כוונה לעמעם ולו במשהו את האבסורד המובנה, בכך שהוראה ברורה של ׳לא יהיה לך אלוהים אחרים וכו׳׳, היא עצמה באה לידי ביטוי באופן של שיתוף נוכחות אנושית-אלוהית נוספת, כך שבהכרח ראו חכמים לנטרל את נוכחותו של משה משתי הדיברות הללו ולהציגן בטהרתן ההתגלותי ללא כל גורם ממצע. אך עדיין, אין הדבר גורע מהעובדה האמורה, בכך שמשה היווה בעבורם אובייקט אלוהי פעיל ונוכח של התגלות, וזאת אף לאחר מתן תורה. אותו ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״ (דברים ה׳ יח׳), המשיך במובנו כ׳לא פסק׳ [וכדברי התרגום אונקלוס שם] וזאת בזכות נוכחותו האנושית-אלוהית הפעילה של משה).

ובינו א״כ זאת, כשמשה בושש מלשוב לצאן מרעיתו, קמה ועולה התסיסה והבקשה למילוי חלל מקומו, לא באמצעות סובייקט חלופי אחר, אלא בדייקא בדמות אובייקט שנעדר כול יסוד של סובייקטיבי. העם לא פונה לאהרן הכהן, אחיו המיתולוגי של המנהיג הנעדר, בכדי שיהיה זה הוא שימלא את מקום אחיו, לחלוטין לא. אדרבה, הסקת מסקנתם התיאולוגית-אופרטיבית מאותה חרדה קיומית שתקפה אותם, היא שיש למצוא חלופה שלמעשה נעדרת כול יסוד של סובייקטיביות, על טהרת האובייקטיביות ההתגלותית, הקבועה והמונוליטית. תחושת הוואקום העמוקה הזו, גורמת להם לתור אחר משהו שניתן להתייחס ולהתכוונן לעומתו. ממשות אלוהית נעדרת כל סממנים של חמקמקות וערטילאיות, זהו אלוהים שאין לגביו ספיקות, אין הוא תובע מהם רגישות לימינלית (ואבסורדית), תנועת רצוא ושוב תמידית (וסיזיפית), של אנושי-אלוהי-אנושי וחוזר חלילה.

אם נרצה, זאת אותה הממשות שהם אף זכו לה בקבלת לוחות הברית, באופן שבו: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת..״ (שמות לב׳ טז׳) זהו כתוב שמופיע דווקא רגע לפני שבירת הלוחות של משה ומהווה בעיניי כעין הקדמה של צופן לפרשה כולה. הממשות האלוהית של הלוחות הראשונות, הייתה חלק אינהרנטי עמוקה מהטעות שהדיחה את העם היהודי להמרתו של משה בדמותו של עגל הזהב. זהו רעיון שכמובן מטעים בעדנו את העובדה, כי אחת מתוצאות הלוואי הנגזרות ממעשה העגל, הייתה העובדה שהלוחות השניות כבר לא היו יותר ׳מעשי אלוהים׳, ואך הכתב, דהיינו, האידיאה המתגלית, נשארה כשלעצמה בטהרתה האבסטרקטית. אך ע״כ עוד נרחיב בהמשך.

וכאן באים אנו לדבר אודות האופן שבו מעשה העגל מקרין באופן ישיר על נוכחותו ומעמדו של משה אל מול האלוהים מחד, ואל מול העם היהודי מאידך. ע״כ ועוד, במאמר ההמשך הבא.