אז איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר לדבר על אלוהים בעולם שאחרי אושוויץ? ללא ספק, שאלות כבדות משקל והרות משמעות, ולתיאולוגיים והוגי הדיעות למיניהם, לבטח הפתרונים (או שלא).
אך השאלה היותר משמעותית ונוקבת לטעמי, היא איפה היה האדם בשואה? איך אפשר לדבר על האנושיות והמוסר בעולם שאחרי אושוויץ?
מבחנה של אושוויץ, הוא לא קיומו של האל, אלא התאפשרות קיומו של האדם (לא אך במובן הפיזי אלא אף במובנו המושגי), בפלנטה המבעיתה הזאת של מחנות הכפיה וההשמדה. שני פנים לה לשאלה הזאת: זה של המרצחים מחד, וזה של הנרצחים מאידך.
אם בכל הנוגע לצדה הראשון של המשוואה, התשובה הייתה ברורה ונחרצת כפי שלא היה מעולם, היינו, קריסתה המוחלטת של מושג האדם ורגש האנושיות. הרי שבצדה השני של המשוואה, המציאות דווקא האירה באור מופתי. ניסיונם של המפלצות לכפות את הדה-הומיניזציה הזאת גם על קורבנותיהם, נכשל כישלון חרוץ. קל היה לחסל ולהשמיד אלפים ורבבות מידי יום, אך קשה שבעתיים היה להשיג את המטרה ההיא, להעתיק הרִיק האנושי הזה ולהדביקו לקורבנותיהם. להפוך אותם ליצורים שהכי קרובים באורחותיהם, מראיהם וצורתם, אל אותו דימוי עכברושי ההוא שניבט אליהם מהפרופוגנדה הנאצית. אז כנראה שהרבה יותר קל להפוך יהודי לערימת אפר ואבק, מאשר להפוך אותו לתת אנושי, גם אם תכפה עליו את תנאי הקיום הנוראיים והעלובים ביותר.
אני נוטה לחשוב כי שני חלקי השמדה אלו, היו למעשה שני השלבים הידועים של תעשיית ההשמדה. החלק הראשון, הכינוס ההמוני בגיטאות, בתנאים הקיום המחרידים ביותר שניתן לעלות על הדעת. זה כמובן בא לשרת את המטרה הראשונה, להפוך את היהודים לעכברושים עלובים, מפוחדים ומוכי גורל. ואילו הפרק השני, כבר היה כמו הנגזרת שממילא, השמדתם וכליונם מעל פני האדמה.
תורת הגזע הנאצית, כממשיכת דרכה הרדיקאלית של התורה הדארווינסטית, וכנושאת דגלה של תפיסת ה(על)אדם הניטשיאנית, ניסתה ליישם הלכה למעשה את משנתה. איך וכיצד אמור להיות אדם, ומהם קווי המתאר ההולמים לדמותו ולהצדקת קיומו עלי אדמות. היהודים-באשר הם, ייצגו בעבורם את האנטי תזה המובהקת לתפיסת העולם הזו. כך שממילא הכחדתם היתה בלתי נמנעת. ושמא לא היה בכך באמת חדש תחת שמש העמים, הלא מאז ומעולם היוו היהודים בעיני אומות העולם, את ההיפוך הגמור לצורת האדם הראויה. ובשם כך גם נתלתה האנטישמיות הנוצרית לדורותיה, הנאצים היו פשוט המעשיים והתכליתיים ביותר בעניין הזה.
כך שאם במחשבה על ניצחון ונקמה עסקינן, כדאי שביום הכה משמעותי הזה של יום השואה, נקדיש כמה דקות של מחשבה ותשומת לב, גם להקשר הנוקב הזה. וכן, גם אודות הפסוק היהודי ההוא, זה שאולי במשך כל ימות השנה אנחנו נעים קצת בחוסר נוחות לעומתו; “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”.
או את”ל, יש משהו באדמִּיוּת היהודית שכה מטריד שלא לומר מטריף, את האדמִּיוּת הנוכרית, זאת המזהה עצמה כלעומתית לה. ולא נתמלאה זו אלא מחסרונה של זו, ולהיפך. ואם אתם מחפשים איזושהי ראיה אמפירית לכך, תפתחו רדיו או כל כלי תקשורת אחר, ותתוודעו בעצמכם על מה ועל מי אני מדבר.
