לפני חמש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות. בית מדרשו שכן סמוך לבית הוריי בבני ברק. לאחר פטירתו פרסמתי מאמר קצר לדמותו ולזכרו, מתוך חוויית ההיכרות האישית שהייתה לי עמו, כפי שנחקקה בזכרוני מגיל צעיר מאוד. באופן אירוני יום פטירתו חל בסמוך מאוד ליום השואה (כה׳ ניסן). וכמה שסיפור חייו מכותב עמוקות עם טרגדיית השואה, כפי שניסיתי לגעת באותו מאמר, ולו על קצה המזלג. לזכרו של האיש הקדוש ויוצא הדופן הזה, אני חוזר ומביא כאן את הדברים ככתבם וכלשונם:
——————-
קשה לי לדמיין את ילדותי במנותק מהרבי מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב, שנפטר היום. כילד גדלתי ברחוב שבו קבע הרבי את בית מדרשו, בעיר בני ברק. בעולם שבו גדלתי היה הרבי נוכח כדמות אגדית אפופת מסתורית שכזו. כמה סיפורים נשזרו בלחישה סביב דמותו. בנוף האדמורי”ם הבני-ברקי, הוא בלט בחזותו החריגה כאדמו”ר שפניו נעדרות זקן, לצד העובדה שלא זכה לפרי בטן (ידענו ששתי בנותיו היחידות, הנן למעשה מאומצות). כל אלו היו בעבורנו הילדים בשכונה, החרך לעולם האפל והנוראי ההוא של אוושויץ. הרבי היה בדמותו, כמעין צוהר לאימה והזוועה, מבית המטבחיים השטני של יוזף מנגלה.
ותחילה לכמה פרטים ביוגרפיים רלוונטיים:
הרבי מקאליב הובא לאושוויץ מעיר הולדתו מרגיטה שבטרנסילבניה, שלושה ימים לפני חג השבועות תש״ד (1944), זאת לאחר כיבושה של הונגריה (וכל האזור האוסטר-הונגרי), על ידי הגרמנים. הוא נשלח לשם כשהוא בגיל 20 בדיוק (נולד בתרפ״ד – 1924), יחד עם כל משפחתו, הוריו ואחיו ואחיותיו. להוציא הימנו, כולם ללא יוצא מן הכלל נרצחו שם בתאי הגזים מיד בסמוך להגעתם.
בזמן שהותו במחנה ההשמדה ערך בו האשמדאי הנאצי הנודע ד”ר יוזף מנגלה, ניסויים שכללו עינויים קשים, ניסויים אלו הביאו לכך שהרבי לא היה מסוגל להביא ילדים לעולם. כחלק מאותם ניסויים מחרידים, עבר הרבי גם טיפול כימי אשר מנע מזקנו לצמוח. בהמשך הועבר מאושוויץ למחנה הריכוז ברסלאו, ומאוחר יותר לברגן בלזן.
אבל באותם השנים ברח׳ חגי בבני ברק של שנות השמונים, אזור המחיה שבו גדלתי, שם סמוך ונראה למקום משכנו ובית מדרשו של הרבי מקאליב, אנחנו ילדי השכונה לא באמת ידענו, ובוודאי שלא ממש הבנו, מה היה שם בעולם ההוא. מה היו פשר חוויותיו המבעיתות של הרבי אי שם בצעירותו. אבל די היה באגדות ורסיסי השמועות שריחפו בחלל, בכדי להבין שמשהו נורא ואיום ממש התרחש לרבי בימים האפלים ההם. והעובדה שמחד, ידענו שעומד לפנינו אדם שעבר את האיומות שבחוויות שבן אנוש מסוגל לעבור על בשרו. אך מאידך, שפע הרבי חביבות ונעימות בלתי רגילה, הוא שיקף בדמותו שירה ודבקות, תפילה וקדושה. כן, היה בו באמת משהו מאוד פשוט, קרוב ובלתי אמצעי. מן איזשהו דיסונסס שהוא החיל באישיותו הססגונית והכל כך חיה וקרובה, כאות ומופת לאפשרות של חיים יהודיים מלאים, אחרי גיא-הצלמוות המפלצתי ההוא.
אלה אזכרה ונפשי עליי אשפכה, את התפילות במחיצתו ובייחוד בימים הנוראיים, כשהוא עובר לפני התיבה. את קבלות השבת הידועות שלו, הריקודים והתנועות עד כלות נפשו ממש ב’בואי בשלום’. איך כילד קטן, הייתי עומד שם לעומתו כמהופנט ממש. קשה היה להישאר אדיש מהקול הייחודי שלו (שרק לימים הבנתי שגם הוא היה קשור למה שעבר עליו. ואכה”מ). אבל בעיקר, מהשירה ויכולותיו המוזיקליות שהיו כ”כ ייחודיים לו.
עולה כעת בזכרוני, איך היה שר במלוא העוז והערגה, את שירת הים בטיש המיתולוגי שלו בליל שביעי של פסח, כשהוא מפזז ומרקד בתוך שלולית גדולה של מים. כמה אמונה הייתה שם, הרגשת כאילו הוא לוקח אותך איתו שם בתוך המים שהוא מהלך בהם, עושה איתך את כל הדרך אל מחוזות שהם מעל ומעבר לדעת אנושית מצויה. אני גם לא יכול לשכוח את לחנו המפורסם לפסוק ‘רבות בנות עשו חיל’, אותו הוא הלחין לרגל חתונת בתו, איך שמח אז וקרנו פניו באור יקרות, כשזכה להשיא את מי שהוא והרבנית הכניסו וגידלו בביתם, אחרי שלא זכו לפרי בטן. את תפילת הנעילה במחיצתו אני זוכר כמו היה זה אתמול, כמה הוא רקד אז בסיומה לאורך דקות ארוכות, את המילות החותמות את התפילה ואת היום כולו: ׳לשנה הבאה בירושלים הבנויה׳. הרגשת כאילו הוא משם אפשר להמריא שגב, היישר אל ירושלים של מעלה.
אי אפשר גם, בלי להזכיר את ה”סאל א קאקאש” המפורסם שלו, השיר שברבות השנים הפך למזוהה כמעט כסמלו המסחרי. כילד עוד יכולתי לשיר את השיר במילותיו המקוריות בשפה ההונגרית. זהו שיר (בגרסתו היהודית) מבית מדרשו של סביו הגדול, רבי יצחק אייזיק מקאליב, שכולו אומר תקווה ואמונה, כיסופים וגעגועים לאל חי. אמנם לא הבנו בו מילה וחצי מילה ממילות השיר הפלאי הזה, אבל כשהרבי מקאליב היה שר אותו, הרגשנו כמה הוא חי וממשי, כאילו הוא מגולם לפנינו כאן ועכשיו. זאת לצד עוד לחנים רבים שכולם רצופי אמונה יוקדת, כמו: “נאר אמונה, נאר אמונה, און בורא כול עולמים”, או את “וכולם מקבלים עליהם וכו'”, הכ”כ ידועים שלו (שלימים אף הפכו לקאלט יהודי/חסידי לכל דבר). קשה לי בכלל לתאר במילים, את אותן עוצמות רגשיות של אמונה שהוטמעו בי באותן רגעים מרטיטים, שהיו בעבורי כילד, כמן התגלות אנושית-שמימית. מופע מזוקק של השתאות.
אך צריך גם לומר בהגינות, כי כחלק בלתי נפרד מדמותו החסידית היוקדת, היה בו ברבי מקאליב גם ממד נאיבי משהו. הוא תמיד הילך בגדולות. הרעיונות ששפעו מבית מדרשו היו תמיד גדולים, אפילו גרנדיוזיים שכאלו. אפילו במלבושיו ובהופעתו היה איזשהו ממד פומפוזי, מנותק משהו מהכאן ועכשיו הריאלי. הוא תמיד גם דיבר במונחי מאקרו, של ‘כלל ישראל’, של תיקון האומה והבאת בשורת האמונה מסוף העולם ועד סופו. מוחו וליבו תמיד לא חדלו לשפוע רעיונות חדשים פורצי דרך. ולמותר לציין, כי הצלחתם של אותם רעיונות תמיד הייתה חלקית ומסוימת, וזאת אם בכלל. אך זאת ייאמר, היסוד האפל ההוא, תמיד היה שם נוכח בבסיסם של כל אותם רעיונות. במשך עשרות רבות של שנים הוא לא חדל להתייגע במחשבה, איך וכיצד אפשר להעניק איזושהי תשובה של אמונה, של העצמה לאומית ודתית, לאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז ומעולם. איך אפשר להעניק משמעות ולו כלשהי, לעלייתם על המוקד של שישה מיליון יהודים. והילדים, הוו הילדים, כמה הוא היה חוזר על המספר ההוא של מיליון וחצי ילדים. ולא תהיה זאת גוזמה כי החשיפה הראשונה שלי אל המספרים הבלתי נתפסים ההם, הייתה לא מעט בזכותו.
אז אכן, הרבי מקאליב היה במידה רבה גדול מהחיים. הוא לא באמת התאים לסטנדרטיים והפרופורציות של המציאות שבתוכה הוא פעל. אך דומני שזאת הייתה הצריבה היותר עמוקה אותה הוא לקח עמו מימי האופל ההם. העובדה שיש משהו מאוד לא סטנדרטי ובוודאי שלא פרופורציונלי בדמותו האקסצנטרית, ובעיקר במה שהוא חלם לפעול ולהשריש. אבל שמא זאת הפריבילגיה של מי שהיה כל כך עמוק שם, של מי שנשא ממש על בשרו באופן האיום ביותר, את הקטסטרופה ההיא. להיות במקום שהכול באמת מתגמד וכמו חסר משמעות, לעומת מה שקרה שם. איך הלא הכול הופך להיות טפל וקטן, עלוב ואפילו פתטי, כשמנסים בכלל לחשוב על מה שבאמת התחולל לאומתנו על אדמת אירופה, אך לפני כשמונים שנה. וכמה הווייתנו הלאומית הפכה בעצם להיות שונה בתכלית, מאז שהאסון ההוא התרחש. ואיך כל זה אמור להעניק להווייתנו פרספקטיבה אחרת של עומק, של מחשבה ותוכן.
אז בלכתו של האגדה היהודית-אנושית הזאת, ימים ספורים קודם יום השואה, דומני שאבד מעולמנו דוגמה חיה של הדיס-פרופורציה של ההוויה הפוסט-שואתית. של נוכחות אותנטית לעומק הזוועה והאבסורדיות של מה שאירע שם. ואנחנו כך נותרים עם מציאותנו הרגילה, הכמו טבעית ושגרתית הזאת. ואין לנו עוד רבי אחד בלי זקן שיזעק ויהדהד לנו חזק באוזניים: שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ ה’ אֶחָֽד! יזכיר לנו ברמ”ח איבריו ושס”ה גידיו, הגשמיים והרוחניים גם יחד, כמה מציאותנו רחוקה מלהיות שגרתית וטבעית, כמה היא כל כך לא טריוויאלית כפי שהיא אולי מרגישה לנו כך בחיינו היומיומיים.
וכמה, כמה חבל על דאבדין.
רצ״ב סרטון נפלא בו נראה הרבי שר את שירת האמונה הגדולה של חייו, ה”סאל א קאקש” המיתולוגי שלו. ממליץ מאוד לצפות מריש ועד גמירא.
