יאן ורמיר לא היה פמיניסט גדול. בתקופתו, במציאות הפטריארכלית של הולנד של המאה ה17 (או בעולם המערבי בכלל), המושג פמיניזם אפילו לא היה קיים. נשים נתפסו בעיקר כמקור לקבלת שירותים, הן מיניים והן קיומיים במובנים שונים ומשונים. זאת כמובן לצד תפקידן המשפחתי-מסורתי, הבאת ילדים, גידולם וכו’.
אבל ורמיר ראה בהן משהו אחר, הוא זיהה בנשיות דבר מה נוסף. הוא ראה בנשים חמלה, רוך וחסד אינסופיים. וכשאני אומר “בהן” אני מתכוון דווקא אל הצד הכביכול פשוט, אולי אפילו נחות שלהן. הוא הסתכל דווקא על עבודת הכפיים, חיי היום יום והדינמיקה העדינה המתקיימת בעיקר ביניהן. בקיצור, בכל מה שריח נשיות נודף הימנו. אז כאמן בחסד עליון, הוא היה שם, יאן ורמיר הצעיר. הוא השקיף עליהן בערגה, בהשתאות אינסופית. כמו לקח על עצמו את המשימה לתעד, להנציח את החסד הנשי רצוף המסתורין הזה. את מה שהיה נראה בעיניו כמעט שמימי. לאפשר לנו בעוד מי יודע מאות שנים, להתוודע אל ניצוצות ההתגלות הזאת. לגעת בנשיות הטהורה המתגלמת בציוריו. זאת שאולי נתפסת בעינינו כיום כנחותה, אולי אפילו מגונה.
זאת ייאמר, אני בוודאי לא עושה כאן אידיאליזציה למעמד הנשים כפי שהיה אי אז, ואי”צ שאפילו אומר כמה לדעתי זכותן המלאה של נשים הוא לשוויון, כשחובתם של הגברים לוודא שזה אכן קורה, אך בו זמנית מרענן להתוודע דווקא אל ראיית החסד ההיא של ורמיר.
כך הרגשתי אני ולו לרגע, כשהבטתי על אותה נערה המוזגת את החלב אל הכלי, או על הגבירתה המקבלת מכתב מבעלה הקצין באמצע יום העבודה, כשמשרתה עומדת על גביה ומכילה אותה בחום, או בנערה הפורטת על הפסנתר, או אפילו באותן נשים שכמו מוכמנות שם בציור הבית בעיר דלפט, ורמיר כביכול מציץ עליהן מרחוק (גם ב”נערה בעגיל הפנינה” המפורסם שלו, שמוצג במטרופוליטן בניו יורק, אני מזהה את אותו מוטיב של פשטות נשית).
תראו כמה אותנטיות מוכמנת שם, בנשיות הכביכול אקראית, הבלתי מכוונת ומודעת הזאת. ורמיר מכוון בדייקא אל המעשה הפשוט, הרוטיני. אם תרצו, לא פחות ממה שהוא הביט בפניהן, הוא נשא מבטו אל ידיהן העמלניות. כמה חסד רצוף בידיים הללו, כמה חמלה ורוך. לא עוד נשים היושבות זקופות גו ומתוחת צוואר שעושות פוזות אל מול הצייר ומכחולו, כמו שאנו אולי מכירים אצל אימפרסיוניסטים כמו מודיליאני, פיקאסו, קנדינסקי, קלימט ואחרים. בעיניי לפחות, זהו אקזיסטנציאליזם נשי לתפארת.
אז נראה לי שלעתים שווה ואפילו מוצדק, לעשות הומאז’ קטן דווקא אל הנשיות הקמאית והאותנטית הזאת, גם אם היא רחוקה מכול צורה של נשיות כפי שהיא מוכרת לנו כיום. ואין מי שסיכמה זאת יפה, יותר מהמשוררת הפולנית הנפלאה ויסלבה שימבורסקה:
כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.
ולהלן מקבץ של תמונות מהציורים שהוזכרו כאן במאמר:
