במסגרת שהותי בימים אלו, כאן בעיר אמסטרדם, סרתי היום לבקר בעיירה הקסומה אדורקרק הסמוכה לעיר, וזאת על מנת לפקוד את בית הקברות ׳בית חיים׳, שהוא אחד מבתי הקברות היהודיים העתיקים והמרשימים בעולם (ושעודנו פעיל עד עצם היום הזה!). זהו בית קברות של הקהילה היהודית הפורטוגזית, שחייתה ופעלה כאן באמסטרדם, מהמאה ה16 ואילך. זאת קהילה ייחודית ויוצאת דופן, עם מאפיינים קהילתיים ותרבותיים דומיננטיים. אך את השורות הבאות אני רוצה להקדיש להרהורים שעלו לי בעקבות הביקור, שבו נחשפתי לכמה מהמצבות ומה שנחרט על גבם.
מדובר במצבות עתיקות (המתוארכות למאה ה16 וה17) שעליהן מוטבע התחריט הזה הנראה כאן בתמונה המצורפות, שבו נראית יד עם גרזן כורתת עץ ולמעשה גוזרת עליו כליה.
בתחילה זה היה נראה לי מוזר מאוד. כי הלא עם כל הצער והכאב על מותו של אותו יהודי פלוני שטמון שם, עדיין אי אפשר לראות בכך משהו לא פחות מאשר כריתה של העץ, בכל זאת לאדם יש ילדים ומשפחה, קהילה וכו׳. אז נכון, חלפה במוחי המחשבה שמא אותם נפטרים הם אנשים שמתו כשהם חשוכי ילדים, זה בהחלט משהו ששווה לבדוק.
אלא שאז חשבתי משהו אחר, ואני באמת מעלה זאת כאן כתיאוריה גרידא, ובוודאי לא כעובדה מחקרית ברורה (ללא ספק מדובר בתופעה שמצדיקה בדיקה). ותחילה אחלוק ממחשבותיי אודות הקהילה היהודית הפורטוגזית. אלו הן מחשבות שיש לי כבר הרבה זמן, כי בכ״ז יצא לי להיתקל בלא מעט הקשרים במה שנוגע לקהילה הכה מיוחדת הזאת.
אז קצת היסטוריה: מדובר בקהילה שרוב מניינה ובניינה, הם מבני משפחות האנוסים בספרד ובפורטוגל, אשר גורשו ממדינות אלו בשלהי המאה 15 ונפוצו למדינות שונות, כמו מרוקו, ארץ ישראל (בעיקר בעיר צפת) ואף במדינות בדרום אמריקה. אך כמאה שנים לאחר מכן בראשית המאה 16 היגרו לא מעט יהודים מבני אותם משפחות לעיר אמסטרדם, זאת מתוך מטרה ברורה ששם בעיר הכה טולרנטית וקוסמו-פוליטית הזאת, הם יוכלו לחזור לחיים יהודיים מלאים, להזדהות מחדש עם יהדותם ושורשיהם התרבותיים, לחיות חיי תורה ומצוות, לימוד תורה וכו׳. ואכן כך היה, אלפי יהודים היגרו לכאן לאמסטרדם, ותוך פרק זמן קצר החלו לבנות ולפתח מחדש את קהילתם, וכמובן בו זמנית, לחיות את חייהם ברווחה כלכלית יחסית. מדובר בתהליך שהיה ארוך ומורכב מאוד, הן מבחינה פורמאלית – הלכתית (רבים מהם נישאו בנישואי תערובת וכו׳) והן מבחינת היכולת כאילו להיוולד מחדש כיהודים. למצוא חלק ונחלה מחודשים באותה הוויה קמאית שנגזר עליהם לזנוח מאחוריהם, כמאה שנים קודם לכן. אבל היהודים הפורטוגזים הללו, היו האחרונים להישבר. הם היו נחושים לחזור לכור מחצבתם הלאומית והדתית, ושום אתגר ומניעה לא עמדה בדרכם.
כאן מן הראוי להוסיף ולחדד את אופייה הפרדוקסאלי של הקהילה הזאת: מחד, זאת הייתה קהילה שהתאפיינה בייחודיות אינטלקטואלית בלתי רגילה, כזו שלא מצויה בשום קהילה יהודית אחרת באותה תקופה. העובדה שבמשך תקופה יחסית ממושכת, הם היו למעשה חלק אינטגראלי מהתרבות האירופאית – נוצרית, העניקה להם לא מעט חשיפה ופתיחות לדיסציפלינות שונות של ידע, הן ברמה התרבותית-מדעית והן בזו התיאולוגית-רעיונית. זאת לצד יכולת ביקורתיות מאוד גבוהה, העובדה שהם בחרו שלא להמשיך ולאמץ את האמונה והדת הנוצרית, נבעה בראש ובראשונה מתוך מקום של צלילות אידיאית ברורה, של הבנה שאמונת הנוצרים הקתולית, לוקה בפגאניות קשה, דבר שאין הדעת סובלתו, כך שלהם לא הייתה כל כוונה להמשיך ולחיות בתוך השקר התיאולוגי הזה. בהקשר זה יש גם להוסיף את העובדה שמדובר בקהילה מאוד מפותחת מבחינה עסקית, כזו המעורבת עמוקות בתסיסה העסקית של אירופה בכלל, והולנד ואמסטרדם בפרט (אפשר לציין בהקשר הזה, את מפעלי הדפוס שקמו כאן באמסטרדם, שרבים מהם על ידי יהודים, והפכו את אמסטרדם למרכז של יצירה ותרבות מהבולטים באירופה, זאת לצד עסקי הייבוא והייצוא ועוד).
(אגב, בהקשר זה, די אם נביט על מנעד הדמויות הטמונות בבית הקברות הזה, כמה היה עולמם התרבותי-מקצועי נטוע בין זה היהודי לעולם המערבי הכללי. יש שם רופאים, דיפלומטים, אדריכלים ועוד שלל בעלי מקצועות חופשיים. אלו הם אנשים שהיו בעלי שם נודעים בתחומם ותרמו תרומה משמעותית לכלכלה והתרבות ההולנדית בפרט וזו האירופאית בכלל).
אך כאן מגיע הצד הנוסף, שעושה את העניין לטעמי לפרדוקסאלי במיוחד. לצד כל מה שתיארתי, הייתה זאת יהדות דווקא קנאית במיוחד, לעתים אפילו ברמה מקוממת, כזאת שכמעט איננה בנמצא בימינו. הדוגמא הבולטת לכך, היא תיאורו המצמרר של אוריאל דה אקוסטה, מראשית המאה 17, שנולד לאב קתולי ולאם יהודייה ממשפחת אנוסים, ואשר החליט לחזור ליהדותו באופן מלא, אחרי שזיהה את ההבלים (כך לטעמו) שבאמונה הנוצרית. מבלי להאריך יותר מדי בסיפורו, רק אומר, כי אותו דה אקוסטה, המשיך להיות ביקורתי ואפילו באופן חריף, אלא שהפעם הוא הפנה את ביקורתו כלפי היהדות, או ליתר דיוק בדייקא, כלפי התורה שבעל פה והיחס המתקיים בינה לתורה שבכתב. לא שום דבר שלא שמענו קודם לכן (צדוקים, קראים וכו׳), ובוודאי ששמענו אף אחרי. ובכל זאת, התגובה כלפי אקוסטה מצד הקהילה והרבנים המקומיים כאן באמסטרדם, הייתה חריפה וקיצונית במיוחד, נגזרו עליו שורה של עונשים שעניינם השפלה וחרפה (כמו למשל להשתרע על הרצפה בכניסה לבית הכנסת “עץ חיים” הגדול, כאשר באי בית הכנסת, דרכו עליו בבואם ובצאתם). אקוסטה חווה באופן קשה את התגובה הקהילתית כנגדו, והאופן שבו היא גזרה עליו בדידות וריחוק חברתי, עד אשר במר ייאושו שם הוא קץ לחייו האומללים. את המקצת שבקורותיו אלו הטרגיות, הוא מתאר בשפה קשה וחריפה בספרו האוטוביוגרפי הקצר “דוגמת חיי אדם”.
כמובן שבהקשר זה, אי אפשר שלא להזכיר את הפילוסוף ברוך-בנדיקטוס דה שפינוזה, מהמאה 17 (מעט אחרי אקוסטה), שמשפחתו אף היא קבורה בבית הקברות הזה (סביו שלא היה נימול, נקבר במרוחק. עובדה שאף השפיעה על שפינוזה הנכד. זה עניין שאינו לגמרי בלתי קשור לדברינו אלו במאמר זה). שפינוזה נתקל ביחס נוקשה מאוד של הקהילה, שגזרה עליו חרם ונידוי, זאת לאחר שהתפרסמו דעותיו והשקפתו הפנתיאיסטית (אודות ההלימה המתקיימת בין העולם לאלוהים וכו’) זאת כמובן לצד דעותיו וביקורתו על המקרא, בכך שמדובר למעשה ביצירה אנושית וכו’ (כפי שהעלה על הכתב בספרו הנודע “מאמר תיאולוגי מדיני”). וישנן עוד דוגמאות נוספות.
עכ”פ, הפרדוקס הזה מאז ומעולם הטריד אותי במיוחד. איך דווקא קהילה שעברה כ”כ הרבה טלטלות ורדיפות, כזו שכפי שציינתי לעיל, התאפיינה דווקא בפתיחות וקדמה יחסית, היא זו שנוהגת כך כלפי בניה שלא בדיוק מקבלים את הדעות וההשקפות הרווחות, ומאמצים אמונות ודפוסי חיים שונים?
אלא שכאן אני חוזר לאותו תחריט של היד הכורתת את העץ, המצוי על כמה מהמצבות. להבנתי, עבודת הגילוף הזאת, היא עדות מונומנטאלית, לעד כמה מדובר היה בקהילה שנמצאה בחרדה קיומית בסיסית. היא המשיכה לחוש כל העת, כמה שגרזן הכריתה עודנו מרחף תמידות מעל ראשה.
למעשה היהדות הפורטוגזית הייתה פוסט טראומטית במובן הכי עמוק של המילה. חיי היהדות נתפסו שם כדבר הכי לא מובן מאליו, כאלו שמי יודע כמה ואיך נצליח באמת לשמור ולהעביר הלאה. תחשבו על המודעות של יהודים שאחרי מי יודע כמה תלאות וסבל, הם מצליחים לעשות את הלא ייאומן, ופשוט לחיות חיים יהודיים מלאים מחדש. כמה זה כ”כ יקר ואפילו נשגב בעיניהם. כמה הם רואים וחווים פתאום את אותה יהדות, ממקום של פלא ממש. הנה הם, שהיו כה רחוקים ומנוכרים, בבחי’ מה שאמרו חכמים על היהודים בגלות מצרים, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, זוכים לחוות מחדש יהדות מלאה ותוססת, וזאת מבלי שנדרש מהם להישמר ולהסתתר בשום צורה. כמה נס להתנוסס ישנו כאן.
לא בכדי הם בחרו לקרוא לקהילתם בשם “עץ חיים”. הנה עלה הברוש תחת הנענוץ והדס תחת הסירפד, האילן היהודי התקוממם וצמח לשם ולתהילה, בעת שכבר היה נראה שנכרת ואבד. כך שדווקא באשר מדובר ביהדות שהיא כה לא טריוויאלית ומובנית מאליה, פתאום כל חבר קהילה, כל מי ששם ישראל עליו והוא איכשהו חלק מהמרקם הקהילתי הזה, יש לו מקום ומשמעות לאין שיעור. זה היה צו השעה, בכך שעל כולנו להחזיק ולהתחזק, לוודא כי אכן יהיה עתיד אמתי למפעל היהודי המתחדש הזה. כי חלילה לא נמצא את עצמנו שוב, שוקעים אל תוך סינקרטיזם והתבוללות, כפירה, השתמדות וכול שאר מרעין בישין. כי בעץ העָנֵף הזה, כל אחד הוא חשוב ואפילו קריטי, כך שהחובה לטפחו לשמרו, לרוממו ולגדלו, משחרת לפתחו של כל אחד מבני הקהילה.
אז שמא עכשיו קצת יותר מובן, לי לפחות, מדוע הם בחרו לחרוט את התחריט הזה של היד עם הגרזן הכורת את העץ. כי זאת הייתה תחושתם במותו של מישהו מבני הקהילה, שחלילה העץ – אותו ׳עץ חיים׳ המזוהה כ”כ עם הקהילה כולה, ייכרת כולו גם הוא. אז נכון, כפי שאמרתי, זאת ללא ספק המתאפיינת בחרדה קיומית, דבר שכמובן מסביר היטב את פשר תגובתה כלפי אותם אלו שלא ממש הלכו בתלם, ולמעשה קעקעו את ההומוגניות הקהילתית (המושתת על היררכיה והגמוניה רבנית). יצרו פרצה חמורה ביכולת באמת לוודא כי לא יחדרו שוב, רוחות זרות של רעיונות ודעות, אמונות והשקפות, שאחריתן מי ישורנו.
כך שגם אם לא ממש נראה בעין יפה את כל דפוס התגובה הדי קיצוני והיסטרי הזה, אנחנו יכולים עדיין לקחת מכך את האופן שבו נתפס שם היחיד. כן, אותו המת שנקבר שם, הוא בוודאי לא חטא ולא פשע כלל בעצם העובדה שהוא נסתלק לבית עולמו, אך עדיין כל מוות שכזה, עורר בהם שוב את החרדה הקיומית, האם הם יצליחו להתקיים? האם תהיה תקומה לקהילה המתחדשת הזאת, גם בדורות הבאים, או ליתר דיוק, האם בכלל יהיו דורות באים?
יש עוד מה להוסיף ולהאריך בהקשר הזה, אבל דומני שדי בהארה זו, בכדי לומר משהו בר משמעות, על אחת הקהילות היהודיות היותר מופלאות במאות השנים האחרונות, קהילה שאכן קמה והתעוררה מעפר, והצליחה להטביע חותם מפואר של השפעה החיה ומפעמת בעמנו עד עצם היום הזה.
