בעבורי לפחות, היה משהו מעודד כשצפיתי הערב בקטעים מתוך טקס ההכתרה ההיסטורי של המלך צ׳רלאס. בעידן שבו רובוטים ותבונה מלאכותית הולכים וממלאים את כל חללו של עולם, ממלאים את מקומה של הציוויליזציה האנושית כפי שהכרנו אותה, מעקרים כמעט לחלוטין כל ממד של אנושיות אותנטית, של סובייקטיביות במובנה העמוק, זו הישנה האהובה והמוכרת, לראות פתאום איך כל הסמלים, הטקסים, הארכיטיפיים הפולחניים, מתעוררים וחוזרים לחיים, איך היחס אל הנשגב והקודש תופס מקום ומעניק משמעות אדירה לכל כך הרבה אנשים. כי איך שלא נהפוך את זה, הטקס הזה היום, היה בעיקרו דתי, במובן הכי קלאסי ומסורתי של המילה.
אז תגידו מה שתגידו, על בית המלוכה האנגלי בכלל, ועל הצרמוניה התיאטרלית הזו בפרט, בסופו של דבר, היא מתרחשת ולוקחת מקום בליבה של אחת המדינות המערביות היותר מפותחות, עמוק בתוך תרבות שלקחה חלק ותרומה משמעותית בפיתוח רעיונות החירות והקידמה, ועדיין דווקא במקום ובמרכז כובד תרבותי שכזה, מתרחש אירוע שכזה, שנראה כאילו נלקח היישר מתוך המאה 17, ועדיין, אחרי שאמרתי את כל זה, עדיין מליוני בני האדם נתנו היום את עיניהם, בהתרגשות וברטט, איך איש אחד שהולך ומתקשש לאיטו, מתעטר בכתר המלוכה, נמשח בשמן הקודש מהר הזיתים, נשבע את שבועת האמונים אל מול האל, ונושק ברטט לספר התנ”ך. יש לכם את זה ביותר מסורתי ואפילו יהודי?
אני יודע שישנם הרבה אנשים שרואים בזה משהו לגמרי משעשע, אולי אפילו נלעג, אבל לי כאמור, התמונות הללו דווקא נותנות תחושה של תקווה. בכך שאחרי ולפני כל הטכנולוגיה והקידמה, החשיבה והתרבות הפוסט מודרנית, הציניות והלעג, הפסימיות והרלטיביזם ששולטים בחיינו, עדיין נשאר בנו בני האדם, ניצוץ אחד קטן של אותנטיות, של שאיפה לחיבור ומגע כלשהו עם הדר ותפארת מלכותית, כמיהה אמתית ליצירת זיקה עם קביעות ממלכתית המעוגנת במסורת ארוכת שנים, מונרכיה עתיקה שהייתה כאן הרבה מאוד לפנינו, וכנראה שגם תמשיך להיות כאן, הרבה מאוד לאחרינו.
כי מה שמחפשים כול אותם המוני בני אדם, הוא בראש ובראשונה לתת את עיניהם במשהו ובמישהו שיסמל בעבורם את השגב, הפלאי, הנאדר והגבוה. את הדבר החמקמק ההוא, שכנראה הם לא ממש יודעים איך להגדיר ולבטא אותו, אבל הם בוודאי יודעים איך להרגיש אותו. מה זה עושה להם עמוק בלב, מרטיט להם את מיתרי הנפש העדינים. מעצים להם את הרוח האנושית שחשה ריקנות והיעדר, עייפות ואכזבה ואפילו דכדוך, מעולם ציני-מכאני נטול חמלה ורגישות, תרבות מערבית נטולת כל דבר מה כלשהו של מֵעֵבֶר. או אם תרצו, מעולם נטול קדושה.
ביהדות משמשת המלכות כאחד ממקורות הדימוי היותר מסורתיים. ׳מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא׳ קבעו חכמים (ברכות נח׳ ע״א). הקשר בין האדם לאלוהים משתקף במובנים מסוימים, בזיקה המתקיימת בין המלך לנתיניו. ביחס ההדדי אפילו הסימביוטי ששורר שם ביניהם. ׳אין מלך בלא עם׳, אך גם במובן מה, אין עם בלא מלך, בלי נקודת התייחסות מרכזית, מרכז כובד של שהכול מתכוון ומתעמת לעומתו, כזה שמעניק תחושת חיבור ומשמעות, גאווה והתייחדות לאומה שלמה. כל התהילה והתפארת שלה זוכה המלך, תכליתה להעצים ולייקר בעבור העם את היחס, לגרום להם להרגיש שיש משהו שהוא מעבר לשגרת יומם הסזיפית והאפרורית. שישנה באי שם, אוטוריטה עליונה, שלעומתה הכול מתנקז ונבחן, מקבל פשר ומשמעות של נצח.ביהדות משמשת המלכות כאחד ממקורות הדימוי היותר מסורתיים. “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא” קבעו חכמים (ברכות נח’ ע”א). הקשר בין האדם לאלוהים משתקף במובנים מסוימים, בזיקה המתקיימת בין המלך לנתיניו. ביחס ההדדי אפילו הסימביוטי ששורר שם ביניהם. מדברי קדמונים למדנו כי “אין מלך בלא עם”, אך גם במובן מה זה עובד גם הפוך, בכך שאין עם בלא מלך. בלי נקודת התייחסות מרכזית, מרכז כובד שהכול מתכוון ומתעמת לעומתו, כזה שמעניק תחושת חיבור ומשמעות קולקטיבית, גאווה והתייחדות לאומית. כל התהילה והתפארת שלה זוכה המלך, תכליתה להעצים ולייקר בעבור העם את היחס, לגרום להם להרגיש שיש משהו שהוא מעבר לשגרת יומם הסזיפית והאפרורית. שישנה באי שם, אוטוריטה עליונה שלעומתה הכול מתנקז ונבחן, מקבל פשר ומשמעות של נצח.
אז תהיה אשר תהיה המשמעות שישנה או איננה, לבית המלוכה המצועצע והתיאטרלי (אולי אפילו המגוחך) הזה, בערבו של יום, הוא מרכז כובד של התייחסות, של כבוד ותחושת רוממות. וזה כנראה לעתים כל מה שאנו צריכים, קצת תחושת רוממות, קצת מאבק הכוכבים, המלכים והנסיכים העתיק והמתקתק הזה, שיגהה עלינו מזהרו, יחלץ אותנו ולו לרגעים מכל המלאכותיות והסינתטיות הקיומית, ההולכת וסוגרת עלינו מכול עבר.
ואסיים בברכה המסורתית: God Save The King!
שבוע טוב ומלא משמעות לכולנו.
