היה זה חג סוכות שנת תשע”ב – 2011 בדיוק לפני 14 שנה. שהיתי אז בברלין שבגרמניה. תוך כדי החג החלו להגיע הידיעות הראשוניות על אפשרות ממשית לשחרורו המיידי של גלעד שליט, אולי הישראלי המפורסם בעולם באותה העת, משבי החמאס. אחרי שהות ארוכה ואיומה שם במשך למעלה מ5 שנים, הגיע הרגע המיוחל: גלעד שליט חוזר. היינו כחולמים!
קשה לי לתאר במילים את גודל ההתרגשות שאחזה אותנו שם בניכר. זה היה מאורע שהשתלט לגמרי על סדר היום של הטיול שתוכנן. הכול נסב סביב החדשות שהגיעו מהארץ. קשיי קליטת אינטרנט גרמו לכך שנאלצתי לבלות שעות ארוכות בסניף הסטארבקס הקרוב למקום שהותי. פשוט היה זה היה המקום היחיד שניתן היה לקלוט פה אינטרנט באופן חינמי, ולהתעדכן באופן שוטף ורצוף בידיעות המריננות שעלו ובאו מהבית שם בארץ.
וכך, אני זוכר כמו היה זאת אתמול. איך באותם רגעים מצמיתים צפיתי בנשימה עצורה בילד הצנום הזה, על גבול המוזלמן, גלעד שליט (מי שכבר היה בעבור כולנו הרבה יותר תמונה אבסטרקטית בפוסטר, מאשר בשר ודם אנושי שאפשר באמת לראות ולמשש), כשהוא יורד מהמסוק לבוש במדי צה”ל שבהם הוא נחטף (כשהם כבר היו גדולים עליו במכה מידות טובות). איך ראש הממשלה (נתניהו. אלא מי?) והרמטכ”ל קיבלו את פניו בחיבוק. כשמשם הוא עשה את חזרה את דרכו המיוחלת, לבית במצפה הילה ממנו הוא נפקד כל כך הרבה זמן. זה היה הכי קרוב להגשמה הנבואית של “ושבו בנים לגבולם” שאני לפחות ראיתי בימי חיי.
אז כן, אודה ולא אבוש. לפחות בעבורי, אלו הם היו רגעים שבהם כל הקלישאות שבעולם התגמדו לעומתם. לא אשכח איך ישבתי שם בקפה הברלינאי וצפיתי בתמונות, ופשוט בכיתי. בלי שום גוזמא. מן תחושת הקלה גופנית ממש, כמו מילאה אותי מכף רגל ועד ראש. אבל לא נראה לי שהייתי חריג בכך. נראה לי שכמעט ולא היה יהודי, או לפחות ישראלי, שלא הרגיש בדיוק כך, באותם רגעים בלתי נשכחים.
וצריך לומר, כאדם מפוכח וריאלי, אני לא חושב כי לא באמת הבנתי את משמעותו הפוטנציאלית של המחיר הנורא והמחריד ששילמנו שם. אולי ממש לא ראיתי בקו ישר את השביעי לאוקטובר 2023 שהתרגש עלינו בדיוק 12 שנים מאוחר יותר, כתוצאת לוואי ברורה למדיי של עסקת השחרור ההיא, אבל בוודאי שהכתובת הייתה לגמרי רשומה שם על הקיר. גם אם לא בשם המפורש ובאותיות של דם וקידוש לבנה.
אבל מה שבעיקר הבנתי, בראש ובראשונה על עצמי באותם ימים, הייתה העובדה, כי לטוב או למוטב, ישנו כאן משהו שהוא לחלוטין א-רציונאלי. במובן מה, אפילו לא באמת תלוי בנו. כמן משהו פיזי/נפשי/לאומי שכופה עלינו את המעשה ה. זאת תכונת סולידריות עמוקה ופנימית שצרובה לנו עמוק בבשר החי. אתוס מכונן שאין לנו שום דרך בעולם להימלט ולהסתתר ממנו. אנחנו פשוט לא ממש מסוגלים לנשום, בשעה שמישהו מאיתנו, יהיה מי שיהיה, שרוי בצרה ובמצוקה, במצב כה נוראי וחסר אונים.
כך נראה לי הבנו כולנו, כי יותר ממה כי המשפט האלמותי ההוא מהמשנה על ‘כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא’, הוא הוראה מוסרית או אפילו דתית, הוא פשוט צו קיומי. כזה המעצב את בבסיסו את הDNA היהודי לדורותיו. זה להיות או להיות בעבורנו.
אבל מי שהבין זאת עלינו לא פחות ממני, היו כמובן המפלצות בצד השני של החמאס. מתברר שמה שיחיא סינואר, מלאך המוות הבולט ביותר בעסקת השחרור הנוראית ההיא, הבין כבר אז על היהודים הרבה דברים שרבים מהם סירבו להבין ולהפנים על עצמם. ואכן, תוכנית הפעולה השטנית של הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה, שהוא תכנן לנו במשך שנים על הראש, עשתה בראש ובראשונה בדיוק את הדבר הזה. כך שבפועל, לא פחות ממה שהוא טבח ושחט בכמעט 1200 יהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, הוא גם סינדל את היהודים במקום הכי רגיש ובסיסי של הוויתם: הסולידריות.
במידה רבה הסיבה שאנחנו הולכים בעיניים פקוחות לשחרר מאות של בני שטן לרחובה של עיר, כשאנו יודעים בהם בוודאות, שאף לא אחד מהם הולך לעסוק בהייטק או אפילו להיות מוסכניק מצוי בעזה או בג’נין, נובעת מכך כי אנו פשוט יודעים בעצמנו ששום דבר לא יכול איכשהו להגליד ולהחלים פה, אם לא ניתן את המענה התרופתי הנכון הזה לעצמנו. שאין לנו באמת מנוס מתשובת המשקל הזאת של הסולידריות היהודית, כך שכעת כל שנותר הוא למזער למינימום את הנזקים (ונראה שלשמחתנו זה אכן מה שקרה. בתקווה שלא נתבדה חלילה), לחתוך הפסדים ולהמשיך הלאה.
אבל אולי, או זאת לפחות תקוותי, כי אותו שריר עמוק של סולידריות – זה שדומני אנו כבר מבינים בו, כמה הוא קיים ונוכח עמוק אצלנו בגוף הלאומי, ועד כמה אנו אנוסים על פיו, יישאר עירני, חי נושם ובועט. בעיקר רגע אחרי שאחרון החטופים יחזור לכאן והסאגה הנוראית של השנתיים האחרונות, איכשהו תיסגר בחיינו.
או במילים אחרות שנדע להיות גם סולידריים לא רק על שם העבר והווה, אלא אף על שם העתיד. שנהיה סולידריים כבר מעכשיו, עם מי יודע ילדים וזקנים, נערים ונערות, שמר גורלם חלילה נגזר לסבב הבא. שנטיב לדמיין איך בדיוק זה מרגיש לנו כשהם מביטים אלינו בעיניים מפוחדות ומזוגגות ממנהרות חשוכות באי שם, תוך כדי שהם חופרים לעצמם את קברם. שלא נפסיק לדמיין את העתיד. לחוש את צריבתו בבשר החי של הוויתנו הלאומית, אפילו לא רגע אחד! רק כך יוכל אותו סבב, להישאר אצלנו בחלומות האימה, ולא לבוא לידי מימוש. חלילה.
ושלא נשכח לרגע, את השיעור המחריד של השנתיים האחרונות. כי אין דרך לנסח זאת אחרת: את המחיר הנורא של המלחמה הזאת שילמו כל אותם קורבנות, רק בגלל העובדה שרגע אחרי שהרגענו את אותה סולידריות בלתי נשלטת שקיננה בנו בחג הסוכות המרנין ההוא בשנת 2011, הלכנו כולנו לישון עמוק (ועל האף). שינה מהגיהינום שממנה התעוררנו בבעתה בחג הסוכות 2023. – בדיוק 12 שנים מאוחר יותר.
כך שעל מנת שלא נתעורר שוב בבעתה כפולה ומכופלת בחג הסוכות שנת 2037 כדאי שנוותר כבר מעכשיו על כדורי השינה שאנחנו כ”כ מכורים להם. ואולי אפילו אדרבה, דווקא עכשיו עלינו להיות עירניים שבעתיים. המגאפונים והפוסטרים, ההפגנות והמופעים, כבר לא יהיו שם בשביל להזכיר לנו את זה דבר יום ביומו. אז נותר רק לזכור. לזכור ולהישאר ערים ובועטים.
ואחרי ולפני הכול: שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזַּמַן הַזֶּה!