“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״
אחת החידות הגדולות בהבנת סיפור הבריאה, הוא באופן שבו התורה מוצאת לנכון להטרים לבריאת האור את אותה מציאות של ׳תוהו ובוהו וחושך על פני תהום׳ שהייתה עוד קודם הבריאה הראשונה, שהיא לכאורה דווקא אותה בריאת האור המופיעה בפסוק ג׳. התהייה בהקשר זה, עולה מאליה: מה עניינה של אותה מציאות כאוטית שקדמה לבריאה, זאת שלכאורה נדחתה כלא הייתה בשעת בריאת האור הראשונה?
שאלה זאת לוקחת אותנו למסקנה המתחייבת, שכתוב זה לא בא לגולל בפנינו מציאות שהייתה ואינה עוד, אלא הגדרה מהותית – הווייתית אודות טיבה הבריאה הראשונה, הלא היא בריאת האור, שמופיעה מיד בכתוב שלאחר מכן. או במילים אחרות, כל מה שהתרחש לאחר מכן, מופיע כתשובת משקל קוסמית – לעומתית לאופייה הכאוטי של הבריאה כפי מופיע בכתוב ב׳, כתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.
מי שניתן לזהות בדבריו את התייחסות זו ולפיה כתוב זה מתייחס אל הבריאה שכבר נבראה ובאה לעולם, הוא הרשב״ם, שכתב כך: ״והארץ הייתה – הבנויה כבר״. כך שהדרך להבין את פשרה של הבריאה הכאוטית, עוברת דרך הבנת הבריאה כמות שהיא, זו שהבריאה הכאוטית מוכמנת שם בבסיסה, כנתון הווייתי ראשוני.
ראייה זו היא נקודת המפתח בהבנת דברי חכמים במדרש, המזהים בכתוב ב׳ את סיפור מצבה של האומה היהודית לאורך ההיסטוריה. וכך ל׳ המדרש:
“ר”ש בן לקיש פתר קריא בגליות. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ” זה גלות בבל שנאמר רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ”. “וָבֹהוּ” זה גלות מדי שנאמר ״וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן”. וְחֹשֶׁךְ״ זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. ״עַל פְּנֵי תְהוֹם” זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת” זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר ״וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה’׳״ באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ” (מדרש רבא בראשית, ד׳ ה׳).
זהו מדרש שכולו פליאה. מה עניין גלויותיו של העם היהודי לדורותיו, לפסוק הקדמוני הזה המתאר מצבה המטרים של הבריאה ככאוטית? אלא כי מכאן למדנו, כי הופעתו של העם היהודי בדרמה ההיסטורית האנושית, יש בה יסוד קוסמי. כך שכשם שהכתוב המתאר את בריאת האור הראשונית, עניינו כמו התגברות על התוהו והבוהו, החושך והתהום, כך גם עניינה של האומה היהודית בהתגברות על אותן האומות ומה שהן מייצגות. וזה לעומת זה עשה אלוהים.
קודם שנצלול פנימה בפשר העניין, מן הראוי לחדד נקודת עומק נוספת בהקשר זה. הדבר שאותו אנו למדים מדברי חכמים הללו, הוא בכך שכול אותן תרבויות המייצגות את ההתנגדות התרבותית אל העם היהודי, מובנות כפנומן קדם הווייתי, יצוקות בבסיס הבריאה כמציאות של כאוס ושלילת האור. בראייה זו, האור לא פועל בחלל ריק, בוואקום בריאתי, אלא בדייקא כלעומתי אל אותם כוחות שלילה דמוניים. אלו הם כוחות המשמשים בעדנו כמצע קיומי שעל גביו אנו מתחילים לפעול, להשפיע, או במילת הכתוב: להאיר.
ובינו זאת, אותן התרבויות אינן מופיעות כאן בהופעתן הפוזיטיבית כתרבות ולאום, אלא בהגדרתן בדייקא כ”גלויות”. הוי אומר, הגלות היא המצב הראשוני. חווית הגלות נמצאת שם במלוא חריפותה הטרגית, עוד קודם להופעתה של בריאת האור הפוזיטיבית הראשונה; זאת שמעט שבה דוחה הרבה מן החושך.
יש כמובן לתת את דעתנו ברזולוציה פרטנית אודות כל גלות בפני עצמה, אך כפי שניתן לראות מל׳ המדרש, ישנו הדגש מיוחד על אותו ׳חושך שעל פני תהום׳, באופן שבו המדרש מזהה את הרִשְׁעָה כחושך, כאשר אותו החושך הוא “על פני תהום – כמו התהום, מה התהום אין לו חקר אף הרשעים כן“. ישנו כאן אפיון שהוא מצמית ממש. הרִשְׁעָה להבדיל מהגלויות האחרות, זוכה לתיאור של אופי מובהק כ׳תהום שאין לו חקר׳, זהו אפיון ייחודי המתייחס בדייקא אל אותה ׳רִשְׁעָה׳.
יש משהו ברֶשַׁע שהוא תהומי. התהומיות היא האופן שבו אנו עומדים מול תופעה כלשהי ונאלמים. אין לנו שום דרך להתייחס לעומתה. הראייה של האדם היא לעולם במרחב הגלוי, החיצון, זה שהוא בהגדרתו מעל פני השטח. בעולם שפועל מתוך תנועה של חיים ויצירה. האדמה הדוממת, פועלת בהגדרתה כלפי מעלה, היא מצמיחה מתוכה חוצה את כל העולם הבוטני. תנועת הצמיחה היא לעולם כלפי האור, תהליך הפוטוסינתיזה הוא זה שלמעשה מאפשר את תנועת החיים, התפתחותם וגדילתם. במובן זה, האור כמו מושך את הדברים כלפי מעלה. כך גם ניתן לראות את תנועת הגדילה של האדם, כישות בעל קומה, אך מי שראשית בריאתו היא דווקא מן האדמה. ככל שהאדם יתגדל ותתקומם קומתו, כך הוא נעשה לבוגר, לבעל תבונה, מי שמסוגל להבין נכונה את סדר הבריאה ואת מקומו ותכליתו בתוכה.
כנגד תנועת החיים והגדילה של האדם, מופיע המוות. זהו המצב שבו האדם חוזר לאדמתו. הוא מאבד את יסוד החיים הפורה, היצירתי, ההופך את העפר הדומם – הראשוני לצורניות חיה ותוססת. כך שניתן לראות במוות כחזרה אל התהומיות, אלא מכמניה הפנימיים, הבלתי מובנים של ההוויה. אנחנו לא יודעים דבר כלשהו על המוות, הוא בהגדרתו בעבורנו חידה סתומה, נטולת פשר, נעדרת חקר.
כך א”כ הוא הופעתו של הרֶשַׁע. זהו כוח אדיר של שלילה. אין גבול למה שהיא מסוגל לחולל. אנו עומדים לעומתו, וכמו משתתקים ממש. יש משהו בהופעתה המלאה של הרִשְׁעָה, באופן שבו השפה אינה יכולה להכיל, היא מתאפסת לעומתו, מתמוטטת. אין בידנו את היכולת לעמוד אל מול הרוע, אין לנו שם דרך להסבירו, להעניק לו איזשהו הקשר, פשר, יחס, טעם. כך שבמובן זה, כל שיש בידינו להתמודד כנגד התהומיות המחרידה הזאת, היא באמצעות אימוצה של נקודת המוצא שממנה מתחיל תפקידה וייעודה של האומה היהודית, לגלות ולהשפיע, לממש את אותו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר”.שם במקום ההוא של האור, הדברים מתחילים לקבל משמעות, פשר, הם נעשים לקונסרבטיביים, כאלה שעניינם יצירה וחיים, התפתחות ופריחה.
אלמנט השפה הוא משמעותי ביותר בהקשר הזה. כי הלא המילה הראשונה המופיעה בכתוב ג׳, היא וַיֹּאמֶר דהיינו הבריאה מופיע כמימושו של היגד, ביטוי אופרטיבי של שפה. אלוהים בורא באמצעות הוראה מילולית, סמנטית. זאת עובדה שהיא קריטית בהבנת עניינה של הבריאה, האופן שבו הדברים מתממשים מאין ליש, יוצאים לפועל מעולם המחשבה, אל הדיבור, ומשם לעולם המעשה. זהו רעיון שמפותח רבות במחשבת הבריאה היהודית, ומופיעה בהקשר שונים, החל מס׳ יצירה הקדמוני, שבו מזוהה סיפור הבריאה כולו כתהליך של מימוש סמנטי, אַבְּרָקָדַבְּרָה – אותיות המתחברות למילים, מילים המתחברות למשפטים, ומשפטים לס׳ יצירתי שלם. אך בהקשר זה, ברצוני להתעכב אודות דברי המשנה במס׳ אבות:
״בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם.וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת? אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים,שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת; וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים,שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת..״ (אבות ה׳ א׳).
הרשעים מופיעים כאן להדיא, ככאלו המתנגדים אל העולם כמציאות קוהרנטית המממשת את השפה, את המילים הראשוניות של ההוויה. זאת פשרה של תהומיות הרִשְׁעָה, בהיותה ממוטטת את השפה, סותרת בהגדרתה את כל אותם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ובאותה מידה, מופיעה הצִדְקוּת ככזו שמקיימת את העולם כשפה, מאמצת את הבריאה במתכונתה המוסרית הסדורה והמכוונת.
לא בכדי מוצאים אנו בדברי חכמים (ברכות יח׳ א׳-ב׳), את ההלימה המשולשת המתקיימת בין הצדיקים לעומת הרשעים, החיים לעומת המוות, והידיעה לעומת היעדר הידיעה:
“כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים.. והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים”
הצדיקים הם אלו שישנה ידיעה מובנית בחייהם. המשמעות של המילים ׳הם יודעים שימותו׳, משמעה לטעמי, היא באופן שבו שידיעתם הצלולה שולטת על המוות, היא לא מטשטשת בעדם את ראייתם המוסרית הסדורה של העולם. זאת לעומת הרשעים, שאינם יודעים מאומה, התהומיות שאין לה חקר היא השלטת בהוויתם, כך שאלו הם חיים בעלי אופי מובהק של שלילה ומוות, חיים שכולם קודש להוויה שהיא אנטי – תזה לעצם החיים. או בל׳ חכמים: ׳בחייהם קרויין מתים׳.
אז השבוע לצערנו, נחשפנו אל הרוע במלוא כיעורו, בהופעתו הטוטאלית. זאת בדיוק אותה ׳רִשְׁעָה׳ שעליה נאמר שהוא ״כתהום שאין לו חקר״. אחרי כמעט שמונים שנה התוודע העם היהודי, לזוועות מחרידות שאין שום דרך להסבירן, לתת להם איזשהו הקשר מוסרי/פוליטי/הגיוני כלשהו. הטרגדיה נוראה מלהכיל, הכאב מצמית עד דכדוכה של נפש ממש. אנחנו ניצבים כאילמים לעומתה, המילים נגמרות, השפה הופכת לריקה, חלולה.
גם בטרגדיה האנושית ישנו יסוד מובנה של תהומיות. אנחנו נעדרי יכולת להבין את הכאב, את האסונות והקטסטרופות הפוקדים אותנו. הם נמצאים במקום שתובע מאתנו נשיכת שפתיים והרכנת ראש, להבין שאנו נחשפים רק לממד החיצוני – המתגדל של ההוויה, זאת האמונה על היצירה, המשכיות החיים והתפתחותם.
כך משורר תהילים מוצא לנכון להבחין בין הצדק למשפט, בדיוק בהקשר הזה: ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה״ (תהילים לו׳ ז׳). הצדק הוא האופן שבו האור מתממש בפועל בעולם, הוא מעניק לדברים את הסדר הראוי וההולם שלהם, אך עדיין אנחנו לא באמת יודעים לומר מהו הצדק הראוי, מי ראוי למה וכו׳, זאת הסיבה מדוע מופיע הצדק מופיע כ׳הררי אל׳, דהיינו מציאות מאוד מוחשית וברורה, אך כזו שהיא גבוה מעל גבוה, טמירה ואף מעורפלת. אך לעומתו המשפט, המייצג את הדין האלוהי, את האופן היותר עמוק שבו הדברים קורים. אין מאתנו יודע עד מה, מדוע פלוני איתרע מזלו לסבל וכאב, ואילו מאלמוני נחסכים כל אלו. כך אנו ניצבים אל מול המשפט האלוהי, נטולי מילים, נעדרי שפה.
זאת פשרה של אותה שתיקה מצמיתה של אהרן הכהן, בעת שפקדה אותו הטרגדיה הקשה ביותר של במיתת שני בניו נדב ואביהו, כאר נכנסו להקריב אש זרה לפני ולפנים, באותו מעמד מצמרר של חנוכת המשכן, וכפי שמתאר זאת הכתוב: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן! כך גם אנו מוצאים בל׳ התלמוד, על האופן שבו יש להתייחס אל האבלים כאשר באים לפניהם לנחמם: ׳אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [שכר השהיה בבית האבל] — שתיקותא [השתיקה].
נחזור לעניינו של הרוע התהומי, זאת ייאמר, כי העובדה שאותו רוע טוטאלי בוחר לזהות דווקא את האומה היהודית כנקודה האולטימטיבית שלעומתה הוא מכוון את חיציו, מדברת בעד עצמה. האופן שבו הרוע הברברי מכוון את חיציו באופן שיטתי כנגד העם היהודי, מעידה על העובדה כי אותה רִשְׁעָה שהיא ׳כתהום שאין לו חקר׳, מכוונת דווקא כלפי מי שנתפס בעיניה כאנטי תזה היותר מובהקת לאופיו התהומי הזה של הרוע. אם נרצה, למציאות שכול עניינה הוא חקר ופשר, להפוך את הכאוס הדיס-הרמוני הבלתי נתפס, להרמוניה שמעניקה לבריאה משמעות, תחושה שיש לנו הכלה, שהדברים מתחברים ומצטרפים. זאת תכליתה של האומה היהודית, לשמש כמקור של אור עלי אדמות, להיות אמון על לתקן עולם במלכות שדי, ליצור ולשפר, לשכלל ולפתח.
ואם נביט שוב באותו מאמר חכמים, נמצא כי יש בו מקור מובנה של נחמה. כי מאותו מדרש עצמו למדנו, שבאותה מידה שאותן ד׳ גלויות מובנות שם כהוויה נגטיבית קדם-בריאתית, גם התכלית השלמה, בהגשמה האולטימטיבית של הופעת האור עלי אדמות, מובנית כהוויה קדם הווייתית. זה מה המדרש קורה אותו ׳אורו של משיח׳. ובינו זאת, האור מופיע כאן כמוכמן באותה ׳רוח אלוהים המרחפת על פני המים׳, כמטרים את אותו ׳אור׳ ממשי שנברא אך בפסוק ג׳. זה בעצם מלמד אותנו שהאור התכליתי, זה הנסתר והבלתי נראה, כבר נמצא עוד בשלב הכאוטי הראשוני, כאשר ההתגברות של האומה היהודית על ד׳ הגלויות, ובדייקא על אותה ׳רִשְׁעָה כתהום שאין לה חקר׳, תברר את אותו הכאוס מעיקרו. כמו תעניק חקר ופשר לכל מה שנתפס בעדנו כאבסורד מוחלט.
בהקשר זה, מן הראוי להצביע על האופן שבו מופיעה הגאולה, כמופע גולמי, ראשיתי ״על פני המים״. וכאן עושה לנו המדרש את החיבור לעניינה של התשובה: ״איזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ“. כי אם יש משהו שאותה ׳רשעה שהיא כתהום שאין לו חקר׳, יכולה לעורר אצלנו, זאת דווקא את החזרה למקום היותר גולמי וראשוני שלנו, חיבור מחודש למקומות ההווייתיים הלאומיים והמוסריים. כך אנו מתעלים את אותה ׳תהייה שאין לה חקר׳, למקום של חיבור מחודש, נגיעה במקומות הכי קדמוניים ועמוקים של הוויותינו, אלו שהיו שם עוד קודם שבכלל נברא משהו בעולם. כך נעשית הגאולה כנקודת סגירת מעגל של התיקון השלם שלנו כאומה, ושל הבריאה כולה.
יש משהו גולמי בחוויות שלנו שאין בהם חקר, אלו שאנו לא יודעים להסבירם, שאנו מרגישים שהם גדולים ועמוקים לאין ערוך מכול יכולת שיש בידינו להכלה, לעיבוד ותמלול סמנטי כלשהו. אלו הם מצבים שבהם אנו מוצאים את הבכי, את התפרצותן של הדמעות. הדמעות הן ביטוי לגודש רגשי, לעוצמות קיומיות אדירות, המופיעות בחיינו הן בהקשר של אושר, והן בהיפוכו במצב של טרגדיה ואובדן. אנו בוכים כשאנו מתמודדים עם התהומיות שאין לה חקר. הדמעות גם מונעות מאתנו לראות, להבין את הדברים לאשורם. אך הבכי הוא זה שמאפשר לנו להתחבר אל הדברים ממקור אחר, לא זה הריאלי הנוכח, אלא דווקא היותר פנימי ועמוק.
זה מה שלוקח דווקא במקום הזה אנחנו נוגעים באור היותר קדמוני של ההוויה, באותו ׳אורו של משיח׳. כאן עושים חכמים את החיבור לעניינה של התשובה. בהקשר זה מופיעה התשובה כנקודת חזרה לנקודת הקדם-הווייתית, זאת שכולה פלא, סוד תכלית הבריאה כולה. ובדייקא היא מופיעה כמעמד של האדם אל מול ראשית ההוויה, באופן גולמי, בהופעה של בכי ודמעות. במקום הזה של שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, אנו מתמירים את העמידה אל מול אותה ׳רשעה שהיא כתהום שאין לו חקר׳, למיטוטן של כול הקונבנציות המחשבה המוכרות וחזרה לגולמיות קיומית ראשיתית, כזאת שיש בה יסוד עמוק של זיכוך, של נגיעה במקום היותר ראשוני של הווייתנו. שם במקום שבו אנו שופכים כמים ליבנו, אנו זוכים להשלים ולסגור מעגל קוסמי של בירור ותיקון.
בשבוע השבת האחרונה, חג שמחת תורה תשפ״ד, חווה העם היהודי חוויה שמחד, מאז מוראות השואה לפני כשמונים שנה, לא היה כמותה בהתמודדות כה חזיתית ומחרידה, אל מול אותה ׳רשעה שהיא כתהום שאין לה חקר׳, תופעות של רשעות מפלצתית של מעשי רצח והתעללות שכול תכליתם הוא להסב את מקסימום הכאב והצער לכמה שיותר יהודים, זאת אך ורק באשר הם יהודים.
אך דווקא מתוך הכאב האינסופי התהומי הזה, זוכה העם היהודי לתעל את אותן דמעות למקום שכולו על טהרת: שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ. נגיעה מחודשת ביסודות הראשוניים של ההוויה הלאומית המשותפת, התלכדות וסולידריות מוסרית וחברתית, שלא היה להן אח ורע. וכגודל הכאב והצער היורדים עד עמקי תהום, כך גם גודל הרגע ועוצם קדושתו. כמה דווקא הטשטוש והכאב המפלח, המוכמן באותם דמעות שעולות ומציפות כמים, נושא בחובו אפשרות לחיבור והבנה פנימית בדבר מקומה ותכליתה של האומה היהודית.
מי ייתן ואכן ה׳ יאמר לצרותינו די, ולא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו. וכי נזכה לתעל את כל הכאב והיגון, למקום של הבנה והגדרה מחודשת של זהותנו הלאומית והרוחנית, מקום שכולו ׳אורו של משיח׳, ודוקא מתוך האפילה הנוראית הזאת שאנו נמצאים בה, נזכה שיקויים בנו מאמר הנביא ישעיהו: ״קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח, כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה!
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ!
