על משמעות הציונות והחזרה לציון וירושלים1 min read

ביום הזה אני מרגיש צורך לומר את המובן מאליו. כי לעתים, ובייחוד בעתות מצוק ומשבר, צריך לחזור ולהזכיר לעצמנו דווקא את התובנות היותר בסיסיות, כאלו שנטועות בנקודות הראשית של הוויתנו הלאומית, התרבותית והדתית.

חזרנו לארץ הזה, רק בגלל מילה אחת, או ליתר דיוק, מקום אחד: ציון. מקום אחד ויחיד, שהוא אולי קטן ותחום מאוד, אך נושא בחובו כל כך הרבה רגשות ותחושות, געגועים וכיסופים. כל אותו מטען רגשי אדיר וכמעט בלתי נתפס, שהיווה את הנקודה היותר פנימית של האמונה והתקווה היהודית לאורך אלפי שנות גלות. הכול התנקז לשם: ציון, ירושלים.זאת באמת תופעה שקשה לכמתה ולתרגמה למילים. להסבירה באופן רציונאלי, ובוודאי שלא מדעי. אך מי כמונו יודעים כמה שזה לגמרי כך, מדויק וקולע: ציון.

זהו הלב הפועם של כל מה שיהודי מייחל וצופה אליו, מאמין ונאחז בו.אז הנה הפלא קרה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות. אותה ‘ציון’ הפכה לתנועה פוליטית/מדינית/לאומית אמתית: ציונות. תנועה שהשכילה לרתום את כל אותו מטען רגשות עצום לציון, למעשה ריאל-פוליטיק של ממש. להבדיל מתנועות לאומיות/משיחיות אחרות שקדמו לה, הפעם המעשה היה מחובר למציאות באמת. היסוד החילוני/השכלתי שהיה כה נוכח בה, הצליח לייצר את הסומלימציה והאיזון הנכון, בין עולם דתי ורגשי כה עתיק ועמוק, למציאות פרגמטית/מדינית אמתית. ואת התוצאה קיבלנו ב1948 בדמות הכרזת המדינה והקמתה, כנגד כל הסיכויים והאפשרויות הריאליות.

אבל הציונות, או אם תרצו, ציון, לא מתה. חלילה לנו לו היה קורה כך. בסופו של דבר, אין לנו תקווה אחרת. אין לנו מקום אלטרנטיבי לקיים בו מאמר ההמנון הלאומי: ‘ומפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה’. כי לו חלילה תחדל ציון להמשיך ולקנן שם בבסיס הוויתנו הלאומית, לא באמת נוכל לנוע קדימה. להמשיך ולהשתכלל, להעניק פשר ועומק להוויתנו האזרחית-חֻלִּית כאן בחיי היום היום. כך שבהקשר זה, החגיגה שנחגגה השבוע ביום כח’ באייר – כ’יום ירושלים’, היא לא פחות, ואולי אפילו חשובה עוד יותר, מאשר מה שחגגנו אך לפני מספר שבועות, בה׳ באייר – כיום העצמאות. זהו היום שבו מדינת ישראל, כמו הצליחה להגיע אל אותה נקודה לימנלית של אמונה ותקווה, כזו שמצדיקה את המפעל הציוני כולו, ועושה את כולנו למי ומה שאנחנו כיהודים וישראלים.

דא עקא, וכאן מגיעה הבשורה הפחות טובה של העניין הזה. אם נרצה ואם לאו, נקודת הציון הזו, מעוררת לא רק אצלנו את כל מה שהיא מעוררת. גם בעבור בני דת האיסלם משמש המקום ההטרוטופי הזה, כנקודת יסוד ראשונית בהוויתם הדתית (אמנם לא באותה רמת חשיבות עליונה כמו שהוא נתפס ביהדות, שלא לדבר ע”כ שהם כמובן “העתיקו” זאת מאיתנו. אבל בהקשר דידן, אין זה באמת משנה ועושה הבדל כלשהו). ומה לעשות, אם נרצה ואם לאו (2), האזור הזה אליו בחרנו לחזור אליו, משופע בבני דת האיסלם. וכן, גם הם נושאים במידה רבה את עיניהם אל המקום הזה, והוא מעורר בהם תסיסה דתית ורגשית עמוקה.ומה לעשות, שלהבדיל מהצד היהודי-ישראלי שהצליח איכשהו להכיל סובלימציה עמוקה בכול הנוגע אל אותן רגשות (שהן פונדמנטליסטיות בטיבן הבסיסי). הן באמצעות המנגנון ההלכתי מחד (המגביל את הגישה אל המקום), והן באמצעות המנגנון החילוני/פוליטי מאידך מנגנונים שהצליחו להוות תשובת משקל אפולינית לעוצם הדיונסי העמוק של המקום (כפי שמטעים זאת ניטשה בספרו ‘הולדת הטרגדיה’), בני דת האיסלם שעליהם אני דובר, לא ממש הצליחו לעשות זאת. כך נוצר המצב האירוני טרגי, שבו אותה נקודה מיתית עצומה וטעונה רגשית, שבזכותה בעצם הגענו עד הלום, היא בדיוק גם זו שהפכה להיות מקור הבעיה האמתית שלנו כאן. כן, היא היא, ואין בלתה. פתאום הרגשות והתחושות שלנו, מתנגשות היישר אל אותו מטען דתי-רגשי-פונדמנטליסי של בני הדת האחרת, שחולקים איתנו כאן את אותה פיסת קרקע. ובהקשר זה, אין זה משנה כלל, אם מדובר במי שמתגוררים עמנו בתוכנו, לאלו שמעבר (ומסביב) לגבולות הארץ.

אז אני לא יודע אם זאת בשורה טובה או רעה. אבל זאת לפחות איזושהי אמת בסיסית, שכפי שכתבתי בראשית דבריי, כדאי וראוי שנזכיר לעצמנו, בוודאי בימים כל כך קשים. ושמא באופן פרדוקסלי, כי אם יש משהו טוב כלשהו במלחמה הנוראה הזו, היא העובדה כי לראשונה מזה הרבה זמן, אין לכול הקונפליקט המבעבע הזה, שום צבע ומהות אחרת, מלבד זה הדתי-רגשי האמור. או במילים אחרות, ציון וירושלים.כך שבאופן אירוני, דווקא המאבק הנוכחי יש בו בכדי להזכיר לנו, על מה ועל למה אנחנו כאן. איך בכלל התאפשר הפלא הבלתי נתפס הזה של חזרת העם לארצו. תחזרו ותשננו שוב את המילה הזאת על לשונכם: ציון, ציון, ושוב פעם, ציון.

אז אם בכול זאת, אנחנו בוחרים להמשיך ולחיות בארץ ספוגת הדמים הזו, תוך כדי קבלה של היסוד ה’ציוני’ ככזה שמכונן את הוויתנו כאן, נדמה שעלינו להבין ולקבל את העובדה הטרגית, שאי אפשר רק כביכול להנות מאותה תשואת פלא של גאולה והתחדשות, שהעניקה לנו הכמיהה והחתירה האינסופית לציון, מבלי שזה יגזור עלינו התנגשות כמעט בלתי נמנעת, עם מטען חומר הנפץ של רגשות רליגיוזיים-פונדמנטליסטיים אלטרנטיביים. דהיינו, לפחות כל עת ששכנינו כאן לא ישכילו לעדן ולשלוט, ולו במקצת, על אותו סיר מבעבע של רגשות ותחושות. כך שאולי יש בכך משהו מנחם בידיעה כי המלחמה הזו שפעורה לפנינו, היא באמת על לב ליבה של הוויתנו הלאומית בארץ ישראל, לא כגוזמא ולא כפרפרזה.

ורק נותר לקוות ולהתפלל כי יום יבוא ונזכה שיקוים בנו ובעולם כולו, חזון השלום של הנביא ישעיהו, שייצא ויפוץ לאור עולם, דווקא מאותה מקום של ציון. יום שבו חבית חומר הנפץ הגרעינית הזאת, תיעשה למקור של אחווה והרמוניה, ברכה ושיתוף:”

״וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו.. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה..” אמן.