לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
בימים האחרונים סוערת הארץ בסערה זוטא, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, קרא ליהודים הנוסעים לחגוג את ראש השנה בעיר אומן שבאוקראינה, לשקול היטב את נסיעתם
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
את מאמר זה ברצוני להקדיש לאחת הדמויות המרתקות בתולדות מדינת ישראל, הרב שלמה גורן. מי ששימש בשנות השישים כרב הראשי לצה״ל, ולאחר מכן כרב הראשי
בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”.
אז הנה הבוקר אנו שוב ביום בחירות. פעם חמישית בשלוש השנים האחרונות. כמה שזה מייגע, מעייף, ואפילו מייאש. המציאות הפוליטית הישראלית הבלתי אפשרית, דוחקת אותנו
השבוע – ב4 ליולי 2022 ציינה הגדולה שבמעצמות העולם, והידידה הקרובה ביותר של מדינת ישראל, ארצות הברית של אמריקה, 246 להיווסדותה. זהו ללא ספק יום