לפני שבעים ושש שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
את מאמר זה ברצוני לפתוח בווידוי קטן: בימים עברו, כשתנועת חב’”ד ומשנתה, ושמא תנועת החסידות בכלל, הייתה מעט רחוקה ממני ומעולמי התרבותי והרעיוני, היום הזה
מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
המאמר בוחן את מושג הבדידות לאורך המקורות היהודיים, החל מקינת איכה הפותחת ב”איכה ישבה בדד”. הוא מנגיד את מצב האדם האידיאלי של חיבור קהילתי, כפי שתואר על ידי פילון האלכסנדרוני בימי המקדש, עם הבדידות והניכור שהגיעו בעקבות חורבן המקדש והגלות. הרעיון המרכזי במאמר משווה את זעקת “איכה” של ירמיהו, המשקפת את ההלם מהחורבן, לשאלת “אייכה” של ה’ לאדם הראשון, המבטאת הפרדה וניתוק קיומי. המאמר מציע כי דווקא מתוך הבדידות והאחריות שנכפתה בגלות, התפתחה התורה שבעל פה וההלכה היהודית, המהוות מקור של תקווה וגאולה.
היום ה’ באב תשפ״ה, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 453 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
מן המפורסמות ההיסטוריות, כי חורבן הבית השני במאה ה1 לספירה, הגיע מתוך מצב של קונפליקט פנימי חסר תקדים שהתחולל בלבו של העם היהודי. כתות ותפיסות
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.