התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
מאמר זה הוא שני בסדרה. הוא בוחן את סוד פשרו של המשכן ככלי לאיזון בין קרבה אינטימית לבין יראה ומרחק במערכת היחסים שבין עם ישראל לאלוהיו. המאמר משווה בין מעמד הר סיני, שבו חטאו ה”אצילי בני ישראל” בהבטה גסה באלוהות, לבין חטא העגל המייצג התפרקות מינית ופולחנית פומבית. בניגוד לפרהסיה של העגל, המשכן מכונן אינטימיות מקודשת המבוססת על צניעות והסתרה, כפי שמשתקף בדמותם של הכרובים ובמתן הלוחות השניים. חטאם של נדב ואביהוא מוסבר כפריצה אסורה של גבולות הקרבה, בעוד שיום הכיפורים ועבודת המקדש מסדירים את המפגש עם השכינה בתוך מרחב מוגדר. בסיום, מובא הכיור שנעשה ממראות הנשים כסמל לקידוש החיים הפרטיים והפיכת האינטימיות הזוגית לערך נעלה המשרה שכינה.
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
המאמר מציג רעיון המקשר בין קנאות למקדש ביהדות, בטענה שהמקדש הוא המרחב הלגיטימי היחיד לביטויה של תחושת/פעולת הקנאות. המאמר בוחן את יום צום י”ז בתמוז, כיום המציין במסורת היהודית אסונות לאומיים, כדוגמת שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל, ומסביר כי אירועים אלו קשורים לקנאה המונותיאיסטית. המקדש מתואר כמקום המרכז את הקנאות האלוהית והאנושית, ומבטא דרישה לנאמנות מוחלטת והקרבה. לבסוף, המאמר מקשר את אבלות ימי בין המצרים לשאיפה להחיות את תחושת הקנאות והדבקות באל.
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה