“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
המאמר בוחן את משמעות המושג “בית” בהקשר היהודי, החל מחורבן בית המקדש ועד למלחמה העכשווית בישראל. הוא מתאר את הבית כמקור הגנה ותחושת שייכות עמוקה, המהווה בסיס לקיום הפרטי והלאומי. המאמר מקשר את ירושלים ובית המקדש לנקודת המוצא הקיומית והרוחנית של עם ישראל, ומדגיש את תפקידם כמרכז של אחדות, הכלה ואהבה. לבסוף, הוא דן באירועי השבעה באוקטובר כ”חורבן הבית” המודרני, ומציג את הלכידות הלאומית ואת הצורך הקריטי בהחזרת את החטופים כדרך לשיקום וחיזוק ה”בית” במובניו השונים.
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי
המאמר בוחן את מושג הבדידות לאורך המקורות היהודיים, החל מקינת איכה הפותחת ב”איכה ישבה בדד”. הוא מנגיד את מצב האדם האידיאלי של חיבור קהילתי, כפי שתואר על ידי פילון האלכסנדרוני בימי המקדש, עם הבדידות והניכור שהגיעו בעקבות חורבן המקדש והגלות. הרעיון המרכזי במאמר משווה את זעקת “איכה” של ירמיהו, המשקפת את ההלם מהחורבן, לשאלת “אייכה” של ה’ לאדם הראשון, המבטאת הפרדה וניתוק קיומי. המאמר מציע כי דווקא מתוך הבדידות והאחריות שנכפתה בגלות, התפתחה התורה שבעל פה וההלכה היהודית, המהוות מקור של תקווה וגאולה.
מן המפורסמות ההיסטוריות, כי חורבן הבית השני במאה ה1 לספירה, הגיע מתוך מצב של קונפליקט פנימי חסר תקדים שהתחולל בלבו של העם היהודי. כתות ותפיסות
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
מאמר זה, המבוסס על שיעור מקיף, בוחן את מושגי הקדושה והאופן שבו היא נוכחת ופועלת בקולקטיב היהודי בספר במדבר, תוך התמקדות ביחסים המורכבים בין הפרט לכלל והקשרם לנוכחות האלוהית. הוא מנתח אירועים מרכזיים כמו מפקדי העם, מעשה המרגלים, ומחלוקת קורח, כדי להדגיש את המתח בין קדושת הקהילה כולה לבין הצורך בנבדלות טרנסצנדנטית. המאמר מתעמק בסיפור בלק ובלעם, מראה כיצד ניסיונו של בלק לקלל את עם ישראל נכשל והפך לברכות המדגישות את הייחודיות והחוסן הלאומי. עם זאת, הוא חושף כיצד פיתוי בנות מואב ואירוע פעור גילו נקודת תורפה זו, שבה הפיכת האינטימיות לפומבית הובילה להתדרדרות. מעשה פנחס, המייצג קנאה קדושה ונבדלות, מתואר כתגובה ההכרחית לשמירת הקיום הלאומי, ומודגש הקשר ההדוק בין התנהלות הקהילה לבין הימנעות ממגיפות. אתם מוזמנים לצלול פנימה במסע הגותי מרתק לאורך הפרשיות בס׳ במדבר.
מבוא: מאמר זה עוסק בטיבה של הקדושה ואופן הופעתה בקיום היהודי לדורותיו. בייחוד נתייחס לעניינה של תפילת הקדיש ומקומה במסורת היהודית, כתפילה הנשאית אחר אדם