בית המקדש

המאמר בוחן את המוות, טומאה וטהרה בהקשר דתי, במיוחד לאור פרשת חוקת. הוא מנסה להסביר את הסלידה הדתית ממושג המוות והתפיסה שהמוות גורם לטומאה, בניגוד לחיים שהם טהרה. המקדש מתואר כמרחב טהור לחלוטין שמבטא את הדחייה המוחלטת של המוות והסופיות, ומייצג את החיים הנצחיים והמשמעות. תהליך הטהרה, אף על פי שנראה אבסורדי, נתפס כפעולה שמחזירה את האדם לתפיסה של חיים אינסופיים, תוך דחיית תחושות הציניות והספקנות הקיומית. לבסוף, המאמר מרחיב את מושג הטומאה והטהרה מהמקדש אל הבית והאינטימיות, כמרחבים שגם בהם יש לשמר את הטהרה מהמוות, ואל מושג טהרת המשפחה כביטוי לחזרה למקור החיים.

״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל

מאמר זה מתמקד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, המהווה את ליבת תהליך הכפרה היהודי בתקופת בית המקדש, כפי שמתואר בפרשת “אחרי מות”. הטקסט בוחן את ההיבטים המסתוריים והחידתיים של עבודה זו, כולל מגבלות הכניסה לקודש הקודשים ואת תפקידו של הענן בגישה מותרת. הוא מנתח את הליך הכפרה, המתחיל בכפרה האישית של הכהן הגדול, ומסביר כי הכפרה מתייחסת במיוחד לטומאה הפוגעת בקדושת המקדש כתוצאה מחטאי ישראל. בנוסף, המאמר מקשר את נושא הכפרה לשאלות פילוסופיות יסודיות אודות הבחירה החופשית והאחריות האנושית אל מול הידיעה וההשגחה האלוהית, וטוען כי יום הכיפורים מאפשר הגדרה מחדש של היחס בין האנושי לאלוהי. המסע התיאולוגי הזה מציג את יום הכיפורים כהזדמנות לטהרה והתחדשות באמצעות כינון מחדש של מערכת יחסים זו.

מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את

פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן